Kommentar zu Schemuel II 6:24

ויוסף עוד דוד. לאסוף:

ויוסף עוד דוד את כל בחור, בד"ה (א' יג, ב') מבואר ששלח לקבץ אליו את זקני ישראל להעלות הארון וכפי הנראה לא כולם הלכו רק כל עיר ועיר שלחו זקניהם ושופטיהם הם היו הבחורים והנבחרים שאמר את כל בחור בישראל, והיו שלשים אלף וחכמינו זכרונם לברכה במדרש (במ"ר ד, כ') ובירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב) אמרו שסמך תשעים אלף זקנים באותו יום. (דרשוהו ממ"ש את כל בחור) דעתם שכל עדה שלחה בית דין של שלשה, ואם כן משלשים אלף מובחרים של הערים היו תשעים אלף זקנים:

ויוסף עוד. לפי שהיו רבים נאספים אליו מעת המלכו, לזה אמר שהוסיף עוד לאסוף אליו את הנבחרים בישראל, להעלות הארון:

ויוסף עוד דוד. כמו ויאסוף שרשו אסף וכן ויותר מן המועד שרשו אחר וכן תוסף רוחם יגועון כמו תאסוף ויש לפרשו כמשמעו עניין תוספ' שרשו יסף כלומר הוסיף לקבץ עוד וכת"י ואוסיף עוד ופי' עוד כי היו עמו רבים מישראל כשהמליכוהו וכן במלחמה הזאת כי באותו הפרק הית' מלחמת פלשתים והיה זה שהעלו הארון וכן מוכיח בדברי הימים:

בכל עצי ברושים וכו' אפשר דהיו ששה כל ניגון נגד אות ו' משם המיוח' אשר התורה רומזת אליו עץ חיים. וזה רמז דעל ששה צעדים זבח שור ומריא:

ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף. אפשר שבא מספר זה רמז לשם המיוחד עם ארבע אותיותיו שהוא מספר שלשים. וכנגד המלכות שנקנית בשלשים מעלות כמספר יהוד"ה:

ויוסף עוד דוד וגו'. ספר הכתוב שאסף עוד דוד את כל בחור בישראל, ר"ל מלבד מה שאסף אותם למלחמת פלשתים עוד אסף אותם להעלות ארון האלקים, או היתה האסיפה הראשונה להמליכו והשנית להעלות הארון. והנה אסף לזה הבחורים לבד, אעפ"י שלא היה ענין מלחמה לשיצטרך אליה בחורי כח, לפי שחשב דוד אולי יבואו פלשתים ויקחו את ארון האלקים, הנה כדי לשמרו מהאויבים קבץ אותם הבחורים, ואולי שקבצם גם כן לפזז ולכרכר לפני הארון שזה יאות יותר לבחורים:

את כל בחור בישראל שלשים אלף. לפי שנאספו עליו כשהמליכוהו בחברון, וזו היתה אסיפה שניה, לכך נאמר ויוסף עוד:

ויקם וילך דוד וכו' אשר נקרא שם ה' צבאות יושב הכרובים. ידוע דהלוחות ושברי לוחות היו מונחים בארון והלוחות היה כתוב בו שם המפורש ושברי לוחות היו אותיות פורחות ולא היה בו שם אלא כינוי. וז"ש בגמ' שם וכינויו. וז"ש כאן שם ה' צבאות ושם צבאות הוא מורה על השגחת הקב"ה ישראל. ובזה יובן מ"ד במדרש לעתיד לבא יפרע הקב"ה מכל אומה ולשון דכתיב אשר נקרא שם שם ה' צבאות ותמוה ונרא' לומר דאי' במדרש השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות השביע הקב"ה לעו"ג בצבאות שלא ידחקו את ישראל בגלות בקושי השעבוד. ולכך לעתיד יפרע הקב"ה מהם על שהשתעבדו בישראל יותר מדאי ועברו על השבועה. רק כל זה הוא אם צבאות הוא שם שפיר עברו על השבועה אלא א"א דלא הוי שם ואין כאן שבועה למה יפרע הקב"ה מהם. לזה אמר המדרש דכתיב אשר נקרא שם שם ה' צבאות מכאן מוכח דהוא שם והם עברו על השבועה לכך שפיר יפרע מהם. ולמה השביעם דוקא בצבאות. היות השם ההוא מורה על שהקב"ה משגיח בתחתונים כנ"ל אבל העו"ג אומרים שאין השגחה בתחתונים לכן השביעם בצבאות וק"ל:

מבעלי יהודה. היא קרית יערים ; כמו שנאמר ביהושע (טו ט): ותאר הגבול ועלה בעלה היא קרית יערים, וכן בדברי הימים (יג ו): ויעל דוד וכל ישראל בעלתה היא קרית יערים. ו'בעל' לשון 'מישור':

וילך דוד וכל העם אתו מבעלי יהודה היא קרית יערים שנקראת בעלה ומשם לא שלחו זקנים מובחרים רק הלכו כולם, וזה שכתוב וכל העם מבעלי יהודה אשר נקרא שם זה כדמות הקדמה אל החטא שחטאו שבעבורו פרץ ה' פרץ בעוזה, שאחר שהארון נקרא בשם, ששם ה' צבאות יושב עליו על הכרובים, באופן שהכרובים הם מרכבה לשם ה' השוכן עליהם בקדש, ראוי שנושאי הארון ידמו אל נושאי המרכבה העליונה אשר דמות פניהם פני אדם, ולא ינשאו על שור וחמור, וכן צריך מטעם זה שיהיו לו נושאים מיוחדים שהם שבט לוי אשר בם בחר ה' והם שגו בזה כמו שיתבאר:

מבעלי יהודה להעלות וגו׳. מקרא קצר הוא, ורוצה לומר: שהלכו מבעלי יהודה אשר באו שמה להעלות משם וכו׳:

מבעלי. היא קרית יערים, וכמו שכתוב (יהושע טו ט): בעלה היא קרית יערים:

מבעלי יהודה. ונקראת גם כן שם קרית יערים בעל ונזכר בעלת' בדברי הימים ואחד הוא ונקרא' ג"כ קרית יערים כמו שאומר ספר יהושע בעלה היא קרית יערי' ובקרי' יערים היה הארון כי שם העלוהו מבית שמש ובאמרו מבעלי יהודה במ"ם והיה לו לומר אל בעלי יהודה כי שם הלכו להעלות משם הארון וכן אמר בדברי הימים וילך דוד וכל ישראל בעלתה אל קרית יערים ואם נאמר כי המ"ם במקום למ"ד זה לא יתכן כי זה הפך זה כי המ"ם מורה הרחוק והלמ"ד מורה הקרוב אלא אין פירוש ויקם וילך דוד על ההליכה לבעלי יהודה אלא על היציאה משם שאמר להעלות משם והוא מקרא קצר וכן פירוש הפסוק וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה שבאו שם להעלות משם את ארון האלהים:

והם הלכו להעלותו מקרית יערים, ואותו מקום היה נקרא גם כן בעלה, כמו שאמר בספר יהושע (יהושע ט"ו נ"ט) בעלה היא קרית יערים, ובדברי הימים (דברי הימים א' י"ג ו') קראו בעלתה, ולזה אמר כאן מבעלי יהודה להעלו' משם, ושיעור הכתוב וילך דוד וכל העם אשר אתו להעלות משם את ארון האלקים מבעלי יהודה, שהעלוהו ממקום בעלי אשר היה בנחלת יהודה. ואפשר לומר שאנשי בעלי יהודה הלכו אצל דוד לבוא עמו אל עירם להעלות הארון, וז"ש וילך דוד וכל העם אשר אתו שהיו שם מאנשי בעלי יהודה וכלם הלכו להעלות משם, ר"ל מעיר בעלה הנזכרת את ארון האלקים, וכן אומר בדברי הימים וילך דוד וכל ישראל בעלתה אל קרית יערים. ואמרו אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו, ראוי שיפורש מלשון (יונה ג' ב') וקרא עליה את הקריאה, שהוא לשון הכרזה, יאמר שהלכו להעלות משם את ארון האלקים אשר נקרא ונתפרסם ונכרז שם שם ה' צבאות עליו ובעבורו, כי בעבור הנפלאות אשר עשה הארון נתפרסם בכריזה מופלאת שם ה' צבאות בין בארץ פלשתים ובין בקרב ישראל, ולזה אמר ב' פעמים שם שם, שם ה' בתוך פלשתים ושם ה' בקרב ישראל. והמפרשים פירשוהו אשר נקרא על הארון שם, ומהו השם שנקרא לארון? קראו לו שם ה' צבאות יושב הכרובים. וחז"ל (עיין רד"ק) אמרו שנתקדש שמו של הקב"ה עליו בהיותו בשדה פלשתים מסכים למה שאמרתי:

ויקם וילך דוד וגו' מבעלי יהודה. שנאספו שם להעלות משם את הארון וגו':

אשר נקרא שם. אשר נקרא עליו שם, וחזר ומפרש מהו השם, ואמר: שם ה׳ צבאות יושב הכרובים, הוא הנקרא עליו:

אשר נקרא שם. ואח"כ פירש שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו נקרא הארון שם ומה שנזכר שם הארון בזה השם במקום זה מה שלא נזכר כן במקום אחר לפי שנתקדש שמו של הקב"ה עליו בהיותו בשדה פלשתים:

אשר נקרא שם שם. אשר נקרא לו לארון שם, ומהו השם, שהיה שם ה' צבאות עליו:

3349 / (שמואל ב' ו,יד) / אפוד
פורציינ"ט / porceint / חגורה

וירכיבו את ארון האלהים בעגלה חדשה. אי' במדרש לפי שאמר זמירות היו לי חקיך נענש לבא לידי כך וירכיבו וכו' והנה זו היא פליאה נשגבה מה מדה כנגד מדה היא ועוד באמת האיך טעה דוד במה שנאמר בהדיא בכתף ישאו. ונראה עפ"י מ"ד בגמרא אין משנין המת ממטה למטה דכתיב וירכיבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה וכבר צווחו ביה קמאי היכא מוכח מהאי קרא. אלא י"ל דהנה אי' שעגלות הלוים היו מתחלפים בכל יום. ביום א' היה זה נושא שולחן ומנורה ודברים המקודשים. וביום ב' היה השני נושא אותן דברים המקודשים בעגלה שלו כדי שלא יהא קנאה ביניהם. אבל הארון לא היו נושאים אותו אלא בכתף שאם היו נושאים אותו בעגלות לא היו יכולין להחליף למחר לעגלה אחרת שאין משנין ממטה למטה. וזאת היתה טעות דוד שאמר עכשיו אני מלך וראוי להיות הארון לעולם על עגלה שלי ואפ"ה לא יהיה קנאה לכן וירכיבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה. וזאת היא הוכחת הגמ' שאין משנין המת ממטה למטה מהפסוק הזה והבן. רק י"ל טעם אחר על הכתוב שאמר בכתף ישאו לפי שאין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה וזהו בכתף ישאו. לכן דוד שאמר זמירות היו לי חקיך הורה שא"צ יגיעה לכן בא גם לידי טעות זה וירכיבו על עגלה והבן:

אל עגלה חדשה. טעה בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו (במדבר ז ט), ולפי שאמר (תהלים קיט נד): זמירות היו לי חקיך בבית מגורי, נענש לבא לידי כך, ומת עוזא על ידו, לפיכך כשהביאו מבית עובד, הביאו בכתף, שנאמר (בדברי הימים א טו יב יג): ויאמר להם אתם ראשי האבות ללוים התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון וגו'. כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט:

ודוד מכרכר בכל עז לפני ה' שמעתי רמז דדוד היה מכרכר להכניע פ' כי מכרכר גי' ת"פ במספר לי' עב"ד ואני אבא ומלאתי את דבריו כי כתבו המקובלים דלי' מיללת בשמה ומחלת משוררת במחולות ולהכניע הראשונה צריך לשמוח שמחה של מצוה ולשורר לפני ה' ולהכניע השנית צריך להתענות עכ"ד וכד הוינא טליא רמזתי בזה פ' למנצח על מחלת לענות כלומר לנצח למחלת היא השנית לענות כי כשיתענה תכנע. וכן דוד הע"ה כשהיה מעונה רעב וצמא והלך בצערו"ת היה משורר שירות ותשבחות. ואפשר שכונתו לבטל הראשונה ע"י השירות והתשבחות לשמו ית' בקדושה ולבטל השנית ע"י העינוי שהיה בו וכתבנו בעניותנו בספרי הקטן פני דוד פ' נשא כי זה רמז בכת"ף ישאו דע"י התורה שנתנה בכ"ב אותיות יכניעו לי' שגי' ת"פ ואפשר דעתה דוד הע"ה שקיים בכת"פ ישאו גם הוא היה מכוין והיה מכרכ"ר גי' ת"פ להכניעה בכח התורה וזהו הרמז מכרכ"ר בכל ע"ז היא התורה. ורז"ל אמרו מכרכר שהיה אומר כירי רם ואפ' בהקדמת מהר"א גאלאנטי זצ"ל דדהע"ה. היה מתקן ע"י השירות הירך וכמ"ש בזהר ע"פ נעימות בימינך נצח והארכנו בזה במ"א וזהו כירי רם אותיות ירכ"י רם שהיה מכוין לתקן הירך ולהשפיל עמלק גימט' מר ולהוציא את בלעו מפיו והוא מרומים וזהו ירכי רם:

וירכיבו ספר ששש הנה שנא ה' מה שפגמו בקדושת הארון, א. שהרכיבו אותו אל עגלה חדשה וישאוהו, תחת שהתורה צותה שינשא בכתף, ומ"ש מבית אבינדב מוסב על העגלה שהעגלה היתה מבית אבינדב רצה לומר קנין כספו, (ובזה אינו כפול עם מ"ש בפסוק ד' וישאוהו מבית אבינדב), ב. ועזא ואחיו נהגים את העגלה והיה להם ללמוד מן הפלשתים שלא נהגו העגלה רק הפרות כוונו הדרך מעצמם:

וישאוהו. על ידי הבקר אשר משכו העגלה:

אל עגלה. על עגלה:

אל עגלה חדשה. כמו על וכן ויך את הפלשתי אל מצחו וכן אל ההרים לא אכל וטעם עגלה חדשה שלא נשתמש בה הדיוט ועשו זה לקדושת הארון:

וספר שהרכיבו הארון על עגלה חדשה שלא נשתמש בה הדיוט, ועשו זה לקדושת הארון דמיון מה שעשו לו הפלשתים ולא זכר ששמו העגלה על פרות שלא עלה עליהם עול כאשר עשו הפלשתים, אולי שלא הקפידו עליהם כל כך. ועזא ואחיו בני עמינדב היו נוהגים העגלה, ר"ל נוהגים הפרות אשר העגלה עליהם:

את העגלה. רוצה לומר: נהגו הבקר המושכים את העגלה:

נוהגים את העגלה חדשה. פירוש היו נוהגי' את הבקר שהיו מושכים העגלה:

ג. ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעזה. כלומד בעידן חדותא ושעת רחמים והי"ל לרחם ועל זה נצטער כי גם מדת רחמים הענישו וזהו כי פרץ ה' מרת רחמים ומדוע לא קדמוהו רחמיו ביומא דהלולא.

ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' וכו' ובכנורות ובנבלים וכו'. דהנה הכסא כבוד הוא מורכב על החיות והחיות על האופנים והאופנים אינם יכולין לילך אלא בשעה שאומרים שירה. לכן בקריעת ים סוף שלא היו אומרים שירה כידוע שאמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים וכו' לכן כתיב ויסר את אופן מרכבותיו. ודוד טעה שסבר שהתורה היא במעלת האופנים לכן וירכיבהו אל העגלה חדשה מקום שיש אופנים ובאופנים צריכים שירה לכן ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בשירה וק"ל.

עם ארון האלהים. הרי זה מקרא קצר, והם באים עם ארון האלהים:

ג. וישאהו מבית אבינדב שעוזא ואחיו נשאוהו מן הבית אל העגלה בכתף והיה ראוי שינשא על כל פנים על ידי לוים כדינו, לא על ידי זרים, ד. עם ארון האלהים רצה לומר שלא נשאוהו במוטות כדינו רק נשאו עם הארון עצמו שאחזו בו ועל ידו נשאוהו לא על ידי מוטות ממצעים בינו ובין ידיהם ונגעו בארון וזה אסור וכמ"ש בד"ה (א' טו, טו) וישאוהו בכתפם במוטות עליהם ה. ואחיו הולך לפני הארון ואחוריו אל הארון וזה בזיון וקצף ושרי פלשתים נשמרו מזה והלכו אחריו לא לפניו:

וישאוהו וגו׳ עם ארון. רוצה לומר: הבקר נשאו העגלה עם הארון אשר עליו:

עם ארון האלהים. דבק היא עם עגלה חדשה כאילו אמר נוהגים את העגלה חדשה עם ארון האלהים ובאמרו פעם אחרת וישאוהו לפי שאמר שעוזא ואחיו נוהגים פיר' היאך היו נוהגים אותו כשנשאוהו מבית אבינדב כי אחיו היה הולך לפני הארון ועוזא עם הארון וי"מ כן עם ארון האלהים כי על עוזא אמר שהיה הולך עם ארון האלהים ואחיו לפניו לפיכך אחז בו עוזא כי הוא היה עם הארון וכן אמר וימת שם עם ארון האלהים, וי"מ וישאהו על הארגז שהשיבו פלשתים אמר כי נשאוהו עם ארון האלהים וזהו שאמר פעם שנית וישאוהו כי הראשון אמר על הארון והאחרון אמר על הארגז:

ואמרו וישאוהו מבית אבינדב אשר בגבעה עם ארון האלקים, פירשו בו וישאו הארון מבית אבינדב, ואמרו עם הארון דבק אל עגלה חדשה שאמר למעלה. ויותר נכון שיחזור וישאוהו אל עזה שזכר, יאמר הכתוב וישאו (ר"ל הפרות או שאר הנושאים) אל עזא מבית אבינדב שהביאוהו משם קרוב עם ארון האלקים ודבק עמו, ואחיו היה הולך קודם הארון. וזכר זה להגיד שלזאת הסבה מת עזה שהחזיק בארון להיותו הולך אצלו, וכן אמר וימת שם עם ארון האלקים. ואחרים פירשו וישאהו השני, על הארגז שהשיבו פלשתים, כי נשאוהו עם הארון:

לפני הארון. להנהיג את הבקר, אבל עוזא הלך מצד הארון, ולזה חזר וכתבו, לומר שאחיו לבד הלך לפני הארון ולא עוזא, ולזה הרגיש הוא אשר שמטו הבקר להארון, ואחיו לא הרגיש:

ד. ויקרא למקום ההוא פרץ עזה. אפשר דהכי קרא למקום ההוא כדי לזכור פרצה שנעשית לכבוד התורה וזהו עזה עז התורה דהיה פרץ להודיע עזה של תורה שאמר זמירות וכו' ואפשר לרמוז פרץ עזה עזה ר"ת על זמירות היו כלומר דהוא עונש שבא ממאי דקאמר דהע"ה זמירות היו.

ויבאו עד גורן נכון פירוש שהיה הגורן מתוקן שניטל ממנו תרומות ומעשרות לכן שמטו הבקר כדי לאכול ממנו שאם לא הי' מתוקן לא היו אוכלין כדאי גבי חמורו דר' פנחס בן יאיר:

בבל עצי ברושים. שמתקנים מהם כלי זמר:

ו. ודוד וכו' וגם בזה לא עשו כראוי בשתים, א. שהיו משחקים דרך שחוק לא כשמחים ברעדה, ב. שלא היה על ידי כלי שיר המיוחדים לעבודה ולא על ידי הלוים המיועדים לזה רק כל בית ישראל כלו ובכל עצי ברושים רצה לומר בכל מיני כלי זמר:

לפני ה׳. לפני ארון ה׳:

משחקים. שמחים:

ובצלצלים. במקצת ספרים כ"י ודפוסים ראשונים צד"י שנייה בשוא לבדו ובמקצת ספרים כ"י מדוייקים וגם בדפוסים אחרונים בחטף סגול ורד"ק בשרשים כתב וכן בהכפל הפ"א ובמנענעים ובצלצלים בסגול הפ"א והגיה ר' אליה המדקדק היה לו לומר בסגול הפ"א הראשונה והשנייה בחטף סגול כדרכה:

בכל עצי ברושים. אמר עצי ברושים לפי שכלי השיר עושה אדם אותם מברוש וכלל תחלה בכל עצי ברושים ופרט אחר כן ובכינורות ובנבלים, וי"ו ובכינורות נוספת ורבים כמוה או יהיה בכל עצי ברושים כלל כלים אחרים לבד הנזכרים:

בכל עצי ברושים וכו'. אפשר שהיה ששה מיני כלי נגון נגד אות ו' משם המיוחד שהתורה רומזת אליו עץ חיים. וזה רמז דעל ששה צעדים זבח שור ומריא:

וזכר שהיו דוד וכל ישראל משחקים לפני ה' בכל מיני כלי זמר, (ו-ז) ובבואם עד גורן נכון שמטו הבקר, ועזא חשב שיפול הארון מעל העגלה ושלח ידו בו, והאל ית' חרה אפו והכהו על השל, ר"ל על השגגה אשר שגג, לפי (פ"א פ"ד מי"ג) ששגגת תלמוד עולה זדון, וזהו אמרו וימת שם אצל ארון האלקים. ובמעשה הזה היו ארבעה פשיעות גדולות. האחת כפי התורה נשיאת הארון היה מוטל על הלויים בכתף, וכמו שאמר (במדבר ז' ט') עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, ולכן היה מהחטא העצום במה שהרכיבו הארון אל עגלה חדשה. ובמדבר סיני רבה (פר' ד' דף רי"ח ע"ב, ג') אמרו שהיה החטא בזה. ושאחיתופל תפשו לדוד בזה, ואמר לו היה לך ללמוד ממשה רבך שלא נשאו הלויים את הארון אלא בכתף והוא האמת, כי עם היות שעשו הפלשתים זה לא היה אצלם ידיעת התורה והמצוה והם היו זרים, אבל בני ישראל להתנהגם על מנהג הפלשתים ועזבו את תורת ה' ולא הביאו הארון כפי המצוה היה החטא עצום. השנית לפי שגם הלויים לא היה להם ליגע בארון האלקים, ולא היו נושאים אותו בעצמו ונוגעים בו אבל ישאוהו במוטות, ולכן היה מהפשע אם נגעו הלויים בעצמות הארון, כל שכל שאר ישראל: השלישית מיוחדת בעוזא שלא היה לוי ולא היה לו רשות לאחוז בארון האלקים, וכמו שאמרו (במדבר י"ז כ"א) כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות. הרביעית לדעת חכמינו ז"ל (סוטה פרק ז' דף ל"ה ע"א) כי חטא עוזא במיעוט אמונה, בחשבו שיפול הארון ארצה, והנה מיעט לפי מחשבתו בקדושת הארון שלא היה יכול לעמוד בעצמו בלא נושא, אמר הקב"ה נושאיו נושא הארון עצמו לא כל שכן? ולהיותו בלתי בוטח ביי' ובלתי מאמין בהשגחתו בארון הקדש נענש במיתה. וכבר יורה כל זה ממה שאמר בדברי הימים (א' ט"ו ב') אז אמר דוד לא לשאת את ארון האלקים כי אם הלויים, כי בם בחר ה' לשאת את ארון ה' וגו', ויקרא דוד לצדוק ולאביתר הכהנים וללויים וגומר ויאמר להם אתם ראשי אבות ללוים התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון ה' אלקי ישראל אל הכינותי לו, כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלקינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט ר"ל בראשונה לפי שלא אתם, כלומר שלא הייתם אתם הלוים נושאי הארון נושאים אותו בכתף ובמוטות על פי המצוה לכן פרץ ה' בנו, לפי שלא דרשנוהו ולא היינו מביאים אותו כמשפט, ר"ל באופן הראוי להביאו, והותרה עם זה השאלה השלישית:

בכל עצי ברושים. בכלי שיר העשויים מעצי ברושים:

ובכנרות ובנבלים ובתפים. שמות כלי שיר:

ובמנענעים. היא כלי נגון יניע אדם גופו בנגעו בו או הוא אשר בו יתדות ינועו בעת הנגון וי"ת וברביעין והם לוחות דקות ינגנו בהם ובדברי רבותינו זכרונם לברכה רביעית של אליית פי' לוחות של מקוננות כי הלוחות ההם ינגנו בהם ויקוננו:

ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. שלא יאמרו ממה של פורענות הוא, ויעשו בו נסים הרבה, כיוצא בו הקטורת נשרפו עליו נדב ואביהוא, שלא יאמרו קטורת של פורענות הוא, לפיכך ויתן את הקטורת ויכפר על העם (במדבר יז יב). וכן הארון פרץ ה׳ פרץ בעוזא (ש״ב ו ח), ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה׳ (ש״א ו ט), לפיכך נתברך בו עובד אדום, שנאמר ויברך ה׳ את בית עובד אדום (ש״ב ו יא).

ובמנענעים. הוא מכלי הנגון, יעורר האדם להניע גופו ולרקד:

ובצלצלים. כמו בצלצלי שמע והם שני כלי נחשת שמקישין אותן זה בזה ומשמיעים קול:

ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. שלא יאמרו ממה של פורענות הוא, ויעשו בו נסים הרבה, כיוצא בו הקטורת נשרפו עליו נדב ואביהוא, שלא יאמרו קטורת של פורענות הוא, לפיכך ויתן את הקטורת ויכפר על העם (במדבר יז יב). וכן הארון פרץ ה׳ פרץ בעוזא (ש״ב ו ח), ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה׳ (ש״א ו ט), לפיכך נתברך בו עובד אדום, שנאמר ויברך ה׳ את בית עובד אדום (ש״ב ו יא).

ובצלצלים. הם שני כלי נחושת, ומקישין זה בזה ומשמיעים קול גדול, ובמשנה (תמיד פרק ז משנה ג): הקיש בן ארזא בצלצל, וכן (תהלים קנ ה): בצלצלי שמע:

ה. ויברך ה' את עובד אדום. פירש הרב מהר"י בס' אהבת יהונתן וז"ל ויברך ה' את עובד אדום שהיו יולדות ששה בכרס אחד ואת כל ביתו בירך ה' בעושר והצלחה אך קשה איך כתיב ויוגד למלך דוד לאמר בירך ה' את עובד אדום הא זה עדיין לא היו יודעים שיהיו יולדות ששה בכרס אחד שהרי לא היה שם הארון אלא ג' חדשים אכן באמת שם לא כתיב אלא בית עובד אדום והיינו בעושר והצלחה וזאת ידעו לאלתר תוך ג' חדשים אבל מה שילדו ששה בכרס אחד באמת לא היו יודעים ולא הגידו לדוד מזה כלום עכ"ל. ולי ההדיוט נראה דפשטן של דברים שהגידו לו לדהע"ה מפרשת העבו"ר דתכף נתעברו כלן ובג' חדשים הוכרו עובריהן שהיו יותר מתאומים פשוטים וזו ברכה מרובה ועד דנביאים היו וידעו שילדו ששה כל א' אך בירושלמי פ' החולץ מפורש דהוה ילדה תרי בירחא כל חדא ובתלתא ירחי יבא החשבון ע"ש ואם נאמר דלשיטת גמרין סוף ברכות ילדה כל א' לסוף תלת ירחי ששה בכרס אחד א"ש טפי אמנם כל כי הא הוה צריך להודועי לש"ס או לראשונים ודוק.

ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזא פי' שהיה צר לו דבר זה ויובן עפ"י מ"ד בגמ' הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש אמר משה לאהרן סבור הייתי שיקדש הבית בי או בך וכו'. והיה צר לו למשה דבר זה לפי שבכל דבר קדושה שהקב"ה נותן לישראל הוא נקדש במכובדיו לפי שיש קטרוג למעלה על ישראל מפני מה הם זוכין להשראת שכינה. ומזה הטעם לא הי' יכול לבנות בהמ"ק אלא שלמה לפי שכתוב וישב שלמה על כסא ה' שמלך אף על העליונים ולא היה קטרוג למעלה. ולכן גם כאן נתקדש השם במכובדיו ופרץ ה' פרץ בעוזא וזאת חרה לדוד על דרך שאמר משה סבור הייתי או בי או בך והבן:

כי שמטו הבקר. כי שמטוהו הבקר ונענעוהו, וכן תרגם יונתן: ארי מרגוהי תוריא ; כמו שמתרגם (דברים יט ה): ונדחה ידו בגרזן, ותתמריג ידיה בפרזלא:

ויסף עוד דוד את כל בחור מישראל שלשים אלף, ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו וגו' וירכבהו את ארון האלהים אל עגלה חדשה וגו' ויהי כי צעדו נשאי ארון ה' וגו' ומיכל בת שאול נשקפה וגו' ותבז לו בלבה וגו'. הענין בזה כי דוד המלך ע"ה היה מדוגל מאוד באהבת ה', לכן היה בדעתו שכל כך נקבע בלב ישראל אהבת השי"ת עד שאינם צריכים עוד לעבודה, לכן הרכבו את ארון אלהים על עגלה חדשה שהבהמות ישאוהו, אבל ישראל נקבע בלבם וגופם כל כך קדושה עד שאינם צריכים עוד לעבודה, ואחר כן כאשר ראה שהיה פרץ עוזה, אז הבין שבעולם הזה צריך האדם לעסוק ביראה ועבודה, לכן צוה שהלוים ישאו את הארון, כי לוים מורים על יראה כמו שכתיב (מלאכי ב',ה') ואתנם לו מורא וייראני, והיה בדעתו שהלוים ביראתם יגינו על כל ישראל אבל כל פרט מישראל אין צריך להשתמש במדת היראה. אכן באמת רצון השי"ת הוא שכל אחד יהיה לו יראה אפילו בעת שהשי"ת מופיע לו גודל אהבה, וכמו שכתיב (תהלים ה',ח') אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך שאפילו בהיכל קדשו ששם היה האהבה מפורשת גם שם צריך האדם להשתמש במדת היראה, לכן נענש בזה שמיכל בת שאול בזתה אותו, אכן היתה צריכה רק לבוז לו על הגוון אבל לא בלבה, כי באמת השי"ת חפץ שדוד המלך ע"ה ישתמש במדת היראה רק על הלבוש, כי בשורשו היה תוכו רצוף אהבה כמו שנתבאר בחלק ראשון (מלכים ב') שדוד המלך היה מדתו מדת אהבה ולא היה צריך ליראה רק על הלבוש, לכן לא היתה צריכה שבלבה תבוז אותו, ולכן נענשה מיכל בת שאול שלא היה לה ולד וגו'.

ויבואו אחר ששגו בכל אלה הוסיף עוזא לפשוע במה ששלח ידו לאחוז בארון בחשבו שצריך סמך בל יתמוטט והיה לו לדעת כי ה' השוכן בו נושא לא נישא ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה לה) נושאיו נשא את עצמו לא כ"ש, והסבה לזה היתה כי שמטו הבקר מתחת העגלה, והיה לו להבין שזה היה משאתם ופחדם:

וישלח עוזה. הושיט את ידו:

נכון. שם מקום ובדברי הימים (יג ט) אמר: כידון, והיא היא, ובשתי השמות נקראה (ראה סוטה לה ב):

ויבאו עד גרן נכון. ובד"ה א' י"ג ויבאו עד גרן כידן ובסוטה פרק אלו נאמרין בתחילה כידן ולבסוף נכון עיין שם בפירוש רש"י וחכמת שלמה דף י"ו וכאן בפירוש רד"ק וירושלמי סוף פרק החולץ ומדבר רבה פרק ד':

גרן נכון. ובדברי הימים גרן כידון ושני שמות היו לו ואפשר כי שמו גורן נכון וקראוהו גרן כידון על שמת שם עוזא מן יראו עיניו כידו ורבותינו ז"ל אמרו בתחלה כידון ולבסוף נכון כלו' עתה כשנשאו הארון בעגלה ופרץ ה' בעוזה נקרא כידון ולבסוף כשהעלהו דוד מבית עובד אדום נקרא נכון שנשאוהו לוים בכתף כמו שאומר בדברי הימים ושם כתיב ויהי בעזור האלהים את הלוים כנגד מה שפרץ עתה בנושאיו עזר שם את נושאיו לפי שעשו נכון שנשאוהו הלוים בכתפי' ובמוטות:

גורן נכון. פירש הרב מהר"ר יהונתן דפירוש גורן נכון שכבר תקנוהו בהוצאת תרומות ומעשרות ומש"ה שמטו הבקר לאכול ממנו דאם לא היה מתוקן והיה טבל לא היו רוצות לאכול כמו חמורו של ר' פנחס בן יאיר עכ"ד ויש להשיב על דבריו ז"ל:

כי שמטו הבקר. נענעוהו ממקומו וחשב עוזה שיפול מן העגלה:

שמטו. ענין הזזה מן המקום, כמו (מלכים ב ט לג): ויאמר שמטוה:

וישלח עוזה. פי' וישלח ידו:

כי שמטו הבקר. שמטו פועל עומד כאילו נשמטו הבקר כלומר נתפרקו איבריהם מקדושת הארון שלא היה ראוי שיהיה נשא בעגלה שימשכוהו הבקר אלא בכתפי הלויים היה ראוי להיות נשא ולדעת יונתן שמטו פועל יוצא שתרגם ארי מרגוהי תוריא פי' שמטוהו והורידו ותרגום ונדחה ידו ותתמריג ידיה ואע"פ שבא הארון משדה פלשתים בזה הענין ולא שמטו הבקר פלשתים לא היו יודעים מנהג משא הארון וכיונו במשאו במוטב אשר יכלו שהרי לקחו עגלה חדשה ופרות אשר לא עלה עליהן עול אבל ישראל שהיו יודעים משא הארון כמו שכתוב בתורה ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו חטאו בזה לפיכך הראה להם הקב"ה קדושת הארון בשני פנים בשמיטת הבקר ובמות עוזא והענין אשר שגה דוד בזה הדבר מקרא מפורש חשב כי לא יהיה חטא בזה אם ישאוהו בעגלה אף על פי שכתוב בכתף ישאו כי אמר באותו זמן במדבר צוה האל כי לפי שהיה המשכן נשא בעגלות צוה לשאת את הארון בכתף להראות כי קדושת הארון גדולה מקדושת המשכן אבל בזמן שלא היה שם משכן חשב שאין חטא אם ישאוהו בעגלה ועוד כי בעגלה בא משדה פלשתים ובזה שגה:

ויטהו דוד בית עובד אדום הגתי. שהיה גתי ונתגייר והקדוש ברוך הוא אוהב גרים לכן הטה שם ארון אלקים:

על השל. על השגגה, שהיה לו לדרוש קל וחומר, נושאיו נשא בירדן, הוא עצמו לא כל שכן:

ויכהו על השל וימת שם עם ארון האלהים שיעורו ויכהו וימת שם על השל עם ארון האלהים על ששל ושכח קדושת הארון ופחד ה' בעודו עם ארון האלהים, וזה חטא גדול מנשוא השוכח יראת המלך בעודו עומד לפניו:

ויחר. על מיעוט האמנתו בה׳, לחשוב שיפול ארונו לארץ:

השל. ענין שכחה ושגגה, וכן (לעיל ג כז): לדבר אתו בשלי:

על השל. על השגגה תרגום שגגה שלו וכת"י על דאשתלי ועוזא שגה כשאחז בו כי לא נתן כי אם לבני לוי שהם מקודשים משאר בני ישראל ומ"ש למעלה כי אלעזר אחיו קדשו לשמור הארון פי' לשמור הבית שהיה בו הארון שיהיה בטהרה לכבד ולרבץ לפני הארון לא שהי' שולח ידו בארון ולהסיעו ממקום למקום כי לא יתכן זה כי אם לבני לוי וכן התודה דוד חטא זה כמו שכתוב בדברי הימים כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט ורז"ל דרשו בו כי חטא עוזא באחוז בו לפי שחשב שיפול הארון לארץ כי שמטו הבקר והנה מיעט לפי מחשבתו בקדושת הארון שלא היה יכול לעמוד בעצמו בלא נושא ואמרו על דבר זה נענש עוזא ואמר הקב"ה נושאיו נושא עצמו לא כל שכן ונושאיו נושא פירשנו בספר יהושע:

על השל וכו'. לכאורה על השל נראה כיתר. ועוד אומרו עם הארון האלהים ורז"ל אמרו לומר דעוזה בא לעה"ב. ואפשר דעוזה צדיק. ונודע דפעמים שלש עם גבר אך הכא אף שהיה ראשון נענש שהיה בפרסום וכבוד הארון. וז"ש ויכהו שם האלהים מדת הדין. על השל אפילו שלא היה לו אלא חטא זה. נענש וימת שם. שהיה החטא עם ארון האלהים. ושם רמוז שיש לו עוה"ב:

על השל. על המעשה שעשה בשגגה, וכאלו שכח שארון ה׳ הוא:

עם ארון. סמוך להארון:

ויברך ה' את עובד אדום שהיו יולדות ששה בכרס אחד ואת כל ביתו בירך השם בעושר והצלחה. אך קשה האיך כתיב אח"כ ויוגד למלך דוד לאמר ברך ה' את עובד אדום. הא זה עדיין לא היו יודעין שיהיו יולדות ששה בכרס אחד שהרי לא היה הארון שם רק ג' חדשים. אכן באמת שם לא כתיב אלא בית עובד אדום והיינו בעושר ובהצלחה וזאת ידעו לאלתר תוך ג' חדשים. אבל מה שילדו ששה בכרס אחד באמת לא היו יודעין ולא הגידו לדוד מזה כלום וק"ל:

ויחר לדוד מזה הבין דוד כי לא הזהרו בכבוד הארון כראוי וחרה לו על עצמו, כי זה ההבדל בין ויחר אף שיוצא לזולתו, ובין חרה לו ששב אל עצמו כמו (בראשית ד' ה') ויחר לקין ויפלו פניו, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה שם) שנשתנו פניו כחררה:

ויחר לדוד. על עצמו חרה, כדרך המיצר ונבהל, וכן (שמואל א טו יא): ויחר לשמואל:

פרץ. ענין שבר:

(ח-י) ויחר לדוד על אשר וגו'. זכר הכתוב שחרה אף דוד על אשר פרץ ה' פרץ בעזה ופחד מהביא הארון אל ביתו, שמא לא ינהיגו בו הכבוד הראוי ויענש עליו, ולכן לא רצה להביאו אל ביתו עד הכינו לשבתו המקום הראוי וגם כן לויים שישרתו לפניו, ובעוד שהיה מכין הלויים להביאו והמקום לשבתו הטהו לבית אדום הגתי, שהיה לוי ומן השוערים, כמו שכתוב בדברי הימים (ד"ה ט"ו י"ח) ועובד ויעיאל השוערים, אך נקרא גתי לפי שהתגורר בגת, (יא) וישב הארון שלשה חדשים בבית עובד ויברך ה' אותו ואת כל ביתו, רוצה לומר בניו ובנותיו ונכסיו וממונו, ולהיות השפע רב ובזמן מועט הכירו וידעו שהיא ברכת ה' לא דבר טבעי. וחז"ל (ברכות ס"ג ע"ב) דרשו כל ביתו, זו אשתו ושמנה כלותיה שילדו ששה בנים בכרס אחד, וסמכו זה על מה שכתוב בדברי הימים (דברי הימים א' כ"ו ה', ט') פעולותי השמיני כי ברכו אלקים, וכתיב ששים ושנים עם שמנה הבנים. ובמסכת סוטה (א"ה לא מצאתי מדרש זה במסכת סוטה אבל בבמ"ר סוף פר' ד' דף רי"ח ע"ד ובמדרש תנחומא פרשת בשלח בפסוק ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת וגו' מצאתיו, עם היותו שהוא בשנוי לשון מה, ונ"ל שהוא טעות המגיהים): אמרו שלשה דברים היו קדושים ומעולים וכסבורין בני אדם שהם קשים ורעים, וכדי שלא להוציא לעז עליהם כתב בהן ה' דבר גדול של שבח וברכה, ואלו הן קטרת וארון ומטה. קטרת, שלא יאמר אדם קשה הוא הקטרת כי על ידו מתו נדב ואביהו, על ידו נשרפו עדת קרח, על ידו נצטרע עוזיהו, לכך נכתבה מעלה גדולה בקטרת שנצלו ישראל על ידו, שנאמר (במדבר י"ז י"ג) ויתן את הקטרת ויכפר על העם ותעצר המגפה. ארון, שלא יאמר אדם קשה הוא, הארון הכה בפלשתים, הארון הרג באנשי בית שמש, הרג לעוזא, לכך כתיב בו ברכה, שנאמר (פה) ויברך השם את עובד אדום ואת כל ביתו. המטה הוא הביא המכות על המצריים במצרים ועל הים, לפיכך ידעו שהוא של נסים, שנאמר (שמות י"ז ה') וקח אתך מזקני ישראל ומטך אשר הכית בו את היאור מפני תרעומת, ללמדך שאין קטרת וארון ומטה הורגין אלא עונות הורגין וכו':

על אשר פרץ. בעבור דאגת הפרץ:

ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה. עכשיו הבחין שטעה לומר שהתורה היא במעלת חיות הקודש ואופנים. ועכשיו הבחין שהתורה היא במעלת כסא הכבוד וכתיב לא ברעש ה' לכן העלה את ארון ה' בתרועה ובקול שופר היינו קול דממה דקה כמ"ש בתרועה ובקול שופר ישב אלהים על כסא קדשו וא"ש:

ויירא דוד את ה' ביום ההוא, פי' דוד עבד תמיד מאהבה ומשמחה ועבודה כזאת תריק על בעליה שפע החסד והרחמים טוב ושמחה, ועתה ביום ההוא שחרד מפחד העונש שחל על עוזא, נפל ממדרגת האהבה אל מדרגת יראת העונש שהיא מדרגה פחותה, וע"כ אמר איך יבא אלי ארון ה', אם באשר הרגיש כי נפל ממדרגתו, אם באשר ראה שמתנהג עם הקרב אל ארון עוזו בדין ובפחד, וכל הקרב אל קדושתו ימות ולכן,

את ה׳. את ארון ה׳, כי חשב שאי אפשר להיות נזהר בקדושתו:

ותצא מיכל בת שאול וכו' מה נכבד וכו' כהגלות נגלות אחד הריקים. פי' הלא אתה רוצה לתת שבח והודיה למלך ממ"ה ואין דרך לילך בבגדים כזו אלא בבגדים חשובים וזו כבוד המלך. ויאמר דוד לפני ה' אשר בחר בי וכו' הרצון דלפני מלך בשר ודם שפיר קאמרת דמאני מכבדות' הם אבל לפני ה' אשר בחר בי כולם שווים אצלו מי שייך לומר כן. או יאמר דאיתא בגמרא פלוגתא מפני מה לא נתקיים מלכות שאול ח"א מפני שמחל על כבודו וח"א בחטאו והנ"מ הוא א"א מפני שמחל על כבודו וא"כ הבנים מה חטאו אבל א"א בחטאו א"ש. וזו היא שאמרה מיכל כהגלות נגלות אחד הריקים ואתה מוחל על כבודך וא"כ שמא ימאס הקב"ה בך כמו שמאס לשאול אבי על שמחל על כבודו. ויאמר דוד לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו וע"כ אין הטעם משום שמחל על כבודו דא"כ אמאי לא ירשו בניו המלוכה ואפ"ה בחר הקב"ה בי משום שבחטא נוב מת שאול וא"ש. או יאמר דהנה שמץ דופי שהיה גבי דוד הוא משום שבא מן שפחה וזו היא שאמרה אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו. וא"כ זו היתה מזכרת דפיו ואינו ראוי לעשות כן. וידוע מ"ד בגמרא מ"מ לא נתקיימה מלכות שאול לפי שלא היה בה שים דופי וז"ש דוד ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה שמכחם זכיתי למלוכה להתקיים בידי וא"ש:

עובד אדום. לוי היה, כמו שכתוב בדברי הימים (א טו יח), ומן השוערים היה (שם):

ויטהו. נטה אותו מדרך עיר דוד, אל בית עובד אדום:

על עיר דוד. אל עיר דוד:

על עיר דוד. כמו אל עיר וכן ותתפלל על ה' ועיר דוד היא ציון:

ולא אבה דוד וכו' ויטהו בית עובד אדום שהיה לוי וראוי שהוא יעמוד לפני הארון:

הגתי. היה מתגורר בגת, אבל היה לוי ומן השוערים, כמו שנאמר בדברי הימים (טו כד):

ויברך ה' וגו'. אשתו ושמונה כלותיה ילדו ששה בנים בכרס אחד, שנאמר (דברי הימים-א כו ו ח): ופעלתי השמיני ; ששים ושנים לעובד אדום:

וישב אולם מעתה נעשה הארון מקור למי החסד והטובה לכל הקרב אליו, וזה נראה משתי פנים, א. וישב ארון ה' בית עובד אדום הגתי ישב אצלו ביחד עם כל בני ביתו ולא הוזק אחד מהם, ובד"ה (א' יג, יד) פי' וישב ארון האלהים עם בית עובד אדום בביתו, רצה לומר עם כל בני ביתו ביחד, ופה רמז במ"ש בית עובד בלא ב' השימוש, ב. כי הפיץ מי הברכה מדליו, ויברך ה' תחלה את עבד אדום בעצמו בקניניו ובנכסיו ואת אשתו ואחר כך ברך גם את כל ביתו כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות סג) שכל כלותיו ילדו ששה בכרס אחד:

וישב. ענין עכבה:

את עבד אדם ואת כל ביתו. בספרים כ"י מדוייקים ודפוסים ישנים חסר וא"ו כחבריו שבענין ומה שנמסר במקרא גדולה כל אדום דעבד אדום חסר בר מן חד מלא לא מצאתי כן בספרים כ"י אדרבא בספר אחד כתב יד מדוייק נגררה הוא"ו והאריכו הדל"ת:

את עובד אדום הגתי. לוי היה ומן השוערי' היה כמו שכתוב בדברי הימים ועובד אדום ויעיאל מן השוערי' ומן המשוררים גם כן היה כמו שכתוב בדברי הימים ועובד אדום ועוזיהו בכינורות וקראו גתי לפי שהתגורר בגת:

ואת כל ביתו. בניו ובנותיו וכל אשר לו היתה להם ברכה בבני' ובעושר ותוספת טובה בכל דבר מעת שהיה הארון בביתו ורבו' ז"ל דרשו ואת כל ביתו זה אשתו ושמנה כלותי' שילדו ששה ששה בכרס אחד וסמכו זה על מה שכתוב בדברי הימים פעלתי השמיני כי ברכו אלהים וכתי' ששים ושנים לעובד והיא ושמנה כלותי' שילדו ששה ששה בכרס אחד הם ששים ושנים עם שמנה הבנים:

ויגד למלך דוד לאמר ברוך ה' וכו', ספרו לו מה שהוא הראיה העקרית שברך את כל בני ביתו בעבור ארון האלהים פי' חכמינו זכרונם לברכה במכלתא שמפני שהיו אומרים שהארון ממית הראה להם ה' שיש בו ברכה, דייקו זה ממלת בעבור, כי יש הבדל בין בעבור ובין בגלל, שמלת בגלל מציין הסבה הקודמת ומלת בעבור מציין הסבה המאוחרת, וכפי חוקי הלשון היה לו לומר בגלל ארון האלהים, כמו (בראשית ל, כז) ויברכני ה' בגללך היינו בסבתך, ולכן פי' שבאמת לא היתה הברכה בגלל הארון דהיינו בסבתו, שאז לא היה חל הברכה רק על בעל הבית לבדו שעסק עמו ושרת לפניו לא על בני ביתו, ומזה ראה שהיה הברכה בעבור הארון ותועלתו, להסיר ממנו דבת עם שהוא ממית בשבט עברתו, ולהראות שאך טוב וחסד ירדוף לכל הקרב אליו ואף למי ששוכן בגבולו, ושיקח דוד ראיה להעלותו אל עיר דוד ולכן ויעל וכו' בשמחה לא ביראה ופחד רק באהבה ושמחה כי ראה שהחסד גובר בו, (וגם לא העלהו בשחוק כבפעם הא' רק בשמחה של מצוה):

בעבור ארון האלהים. אשר יושב בביתו כי קודם לזה לא בא לכלל ברכה הזאת:

וספר הכתוב שכאשר ידע דוד שבירך ה' את בית עובד אדום בעבור הארון, עלה עם הלויים ועם ישראל להעלות משם הארון אל ציון עירו. והסתכל כי בראשונה נאמר ודוד וכל בית ישראל משחקים, אבל בעליה הזאת נאמר ויעל את ארון האלקים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה, שעזבו השחוק וקלות ראש ולקחו השמחה, ועל כיוצא בזה אמר הפילוסוף (אריסט"ו) שהחיים המאושרים הם בשמחה אבל לא בשחוק, ושלמה אמר (קהלת ב' כ') לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה, ר"ל במה, מה טוב הוא עושה, לפי שהשחוק הוא כפי הגוף והשמחה היא כנגד הנפש ובהשגתה. וגם זכר שהחליפו כלי הזמר שנשאו בראשונה לקול שופר ותרועת העם לבדו, והוא על דרך (תהלים פ"א ג') שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל, ר"ל הסירוהו מפה ותקעו בחדש שופר, ובדברי הימים נאמר (דברי הימים א' ט"ו ט"ו) וישאו בני הלויים את ארון האלקים כאשר צוה משה בדבר ה', רוצה לומר שהעלוהו הלויים בכתף ובמוטות כמצות השם, (יג) ועל זה נאמר כאן ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים ויזבח שור ומריא, ר"ל כי כאשר היו צועדים הלויים ששה צעדים היה דוד זובח לה' שהצילם ולא נכשלו כאשר נכשל עוזה. ובדברי הימים נאמר (שם שם כ"ו) ויהי בעזור האלקים את הלויים וגו', כי ההצלה תקרא עזר, וחז"ל אמרו (עיין שם רש"י ורד"ק) מכאן שהארון נושא את עצמו, כלומר שנשאוהו במוטות ולא הרגישו בו כובד כלל עם היות בתוכו לוחות האבנים, ומפני אותו העזר הכירו הלויים שהאלקים עזרם במשא והיו זובחים על זה:

עיר דוד. לעיר דוד, והיא ציון:

ויזבח. אחר כל ששת הצעדים:

ויהי כי צעדו וכו' ובד"ה (ב' ט"ו כ"ו) כתוב ויהי בעזור האלהים את הלוים נושאי ארון ברית ה' ויזבחו שבעה פרים ושבעה אלים, ופי' חכמינו זכרונם לברכה (סוטה לה) שעל כל ששה צעדים הקריבו שור ומריא, ועל כל סדר שהשלימו ששה פעמים ששה הקריבו שבעה פרים ושבעה אלים, וכפי זה היו מכוונים ועולים נגד שם של מ"ב שהיה מונח בארון שמקומו הוא בתפארת ישראל שהוא נושא ארון הברית כידוע, ועל כל ששה צעדים נשלם סדר א' והקריבו שור ומריא למלא השביעי בקדש, ובכל ששה סדרים נשלם ההיקף והקריבו ז' וז' להשלים ההיקף כידוע:

צעדו. פסעו והלכו:

נושא ארון ה'. הם הלוים כמו שכתוב בדברי הימים וישאו בני הלוים את ארון האלהים כאשר צוה משה בכתפם במוטות עליהם:

ומריא. שור פטם, וכן (מלכים א א ט): צאן ובקר ומריא:

ששה צעדים ויזבח שור ומריא. ובדברי הימי' כתוב ויהי בעזור האלהים את הלוים נושאי ארון ברית ה' ויזבחו שבעה פרים ושבעה אלים כשהלכו נושאי הארון ששה צעדים הכירו כי אלהים עזרם במשא הארון וחפץ בם כי לא נכשלו כמו שנכשל עוזא וטעם ששה צעדים נראה כי כשיעור הזה הלך עוזא כשאחז בארון והכהו השם וכיון שראו אלה נושאי הארון כי הלכו ששה צעדים ולא היה להם פגע רע שמתו והורידו הארון וזבחו זבחים ורז"ל דרשו טעם בעזור מכאן שהארון נושא את עצמו כלומר כיון שנשאוהו בכתפי' במוטות ולא הרגישו בו כאילו אין משא בכתפים ידעו כי אלהים עזרם במשא בכתפי' הארון ומה שאמר הנה שור ומריא ושם אומר שבעה פרים ושבעה אלים והנה אומר ויזבח כלומר דוד הוא שזבח שור ומריא ושם אומר ויזבחו כלומר הלויים זבחו שבעה פרים ושבעה אלים כנגד שבעה צעדי' בצעד השביעי הורידו הארון וזבחו וי"ת צעדי דרגין ורז"ל אמרו על כל פסיעה ופסיעה שור ומריא על כל שש פסיעות שבעה אלים ומהם אמרו על כל שש פסיעות שור ומריא על כל ששה סדריהם של שש שש פסיעות שבעה פרים ושבעה אלים ופי' ומריא כתרגומו ופטים:

מכרכר. מרקד:

ודוד כו' בטל כבודו מפני כבוד ה' בג' ענינים, א. בגופו שכרכר ורץ בכל עז לפני ארון ה', ב. במלבושיו שהיה חגור אפוד בד כלבוש הכהנים ועובדי ה' לא לבוש מלכות שלא להראות גאוה לפני ה', ובשני אלה התיחד דוד מן העם, כי לפי גדולתו צריך הוא להראות הכנעה לפני הבורא כמ"ש (ברכות לד) המלך כיון שכורע שוב אינו זוקף, ועל זה אמר ודוד, ג. מה שהשתתף עם כלל ישראל שעל זה אמר,

אפוד בד. מלבוש עשוי כדמות האפוד של כהן גדול, והיתה מיוחדת להאנשים המתבודדים בעבודת ה׳, וכן בשמואל נאמר (שמואל א ב יח): ושמואל וגו׳ חגור אפוד בד, ודוד הלבישו בעת העלאת הארון:

מכרכר. ענין רקידה של שמחה, ודוגמתו (ישעיהו סו כ): בפרדים ובכרכרות:

מכרכר בכל עוז. מרקד בכל כחו וכוונתו וי"ת משבח:

וספר שדוד היה מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ה', לפי שבעליה הראשונה היה בכלל המשחקים, ועתה החליף ענינו ויחד לעצמו פעל מיוחד מבין שאר העם, והוא אומרו מפזז ומכרכר, והיה חגור אפוד בד, והוא הלבוש המיוחד לעובדי גבוה, כי לא הלבישו דוד כ"א בהעלאת הארון:

אפוד בד. מעיל בוץ, פורציינ"ט בלע"ז, ויונתן תרגם: כרדוט ; וכן תרגם יונתן 'מעילים' דתמר אחות אבשלום (לקמן יג יח), כרדוטין:

בכל עוז. בכל כח:

אפוד בד. חגור באפוד בד נראה כי זה המלביש לכבוד היו לובשים אותו וכן אמר הכתוב שמנים וחמשה נושאי אפוד בד ולא היה מבגדי כהונה לפיכך היה מותר כל אדם ללובשו ואף על פי שאינו כהן ובדברי הימים מכורבל במעיל בוץ והוא המעיל הוא האפוד וכן תירגם יונתן אותו בלשון אחר תרגם אפוד בד כרדוט דבוץ ותרגם כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים כרדוטין אבל אפוד ומעיל הכתובים בתורה הם כל אחד בגד בפני עצמו אין זה כמו זה שמבואר בתורה:

ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר לעורר שמחה וגיל:

והיה ארון ה' מספר כי מיכל בת שאול מהיותה למודה בבית אביה שהיה כבודם חשוב בעיניהם מכבוד המקום, לא הרגישה בדבר הארון הבא ובכבוד ה' אשר לפניו ישמח מלך, רק יפלח חץ כבודה על כבוד בעלה הנגרע בערכו לעיניה כפי דעתה, וזה היה ההבדל בין בית שאול ובית דוד:

ותבז לו בלבה. בזתה אותו בלבה, כי חשבה שאין זה מדרך המלך, ואף לפני הארון:

נשקפה. ענין הבטה, כמו (בראשית כו ח): וישקף אבימלך:

והנה מרוב השמחה היה דוד מרקד ומפזז לפני ה' כאילו לא היה מלך ולזה בזתהו בלבה מיכל בת שאול והנה לתת תודה לש''י הקריב דוד כמה קרבנות אז בהוליך הלוים ארון ברית ה' ובסוף הענין בבא ארון ה' למקומו אשר הכין לו דוד העלה עולות ושלמים לכבוד השם ית' לפי מה שאפשר ואחר זה ברך דוד את העם בשם ה' צבאות ונתן לכל אחד מנה יפה לאכול ולשתות, והנה אשפר אחד הרצון בו לפי מה שבארו ז''ל אחד מששה בפר ולפי הפשט נראה שהיתה מנה יפה נהוגה לתת לאיש אחד בסעודות הגדולות וענינו מענין שפרה עלי והאל''ף נוסף ר''ל שהיתה המנה הזאת בתכלית היופי לפי המנות הנהוגות לתת כמו אלו המנות הגדולות הנהוגות לתת לאורחים הבאים אצלם:

מפזז ומכרכר. מפזז גם כן כמו מרקד אלא שהם בענינים שונים זה מזה או יהיה הכל בענין אחד והכפל לרוב הרקוד וי"ת מרקד ומשבח ובמקומו בדברי הימים מרקד ומשחק:

וזכר שכאשר בא הארון בציון עיר דוד, מיכל נשקפה בעד החלון ותרא את דוד מכרכר ותבז לו בלבה, ר"ל שחשבה הפעל ההוא בזיון בחוק המלוכה ושהיה מנהג הדיוט:

בעד החלון. דרך החלון וכן (מלכים ב א ב): בעד השבכה:

ותבז לו בלבה. כראותה אותו מן החלון בזתה אותו בלבה כי חשבה כי אין כבוד המלך להתנהג כמנהג הדיוט אפי' לפני הארון ואח"כ כשהלך לביתו אמרה בפיה מה נכבד היום וגו':

מפזז. גם הוא ענין רקוד, ומשונה ממנה קצת, ויתכן שהוא ענין מהירות הרקוד, ודוגמתו (שבת פח א): עמא פזיזא:

ותלד רחל ותקש בלדתה. שלשה נתקשו בשעת לידתן ומתו. רחל ואשת פנחס ומיכל בת שאול. רחל כדאמרן. אשת פנחס הרה ללת וגו' (ש"א ד יט). ומיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה (ש"ב ו כג). ביום מותה היה לה.

ויעל דוד מתוך שמחה של מצוה התעורר לעבוד העבודה בעצמו, ולהעלות עולות ושלמים להמשיך שפע רצון וכן הריקו עליו ברכה עד שמברכתו ברך את העם, אם ברכה נפשיית בשם ה' צבאות ואם שפע גשמיית, כי

במקומו. במקום שהכין לו, והוא בתוך האהל וגו׳:

ויציגו. העמידו, כמו (בראשית ל לח): ויצג את המקלות:

אשר נטה לו דוד. יריעה נטה לו מלמעלה אעפ"י שבבית אבינדב ובבית עובד אדום היה בבית מקורה כמו שנאמר בהם בית ולא נאמר שם אהל לפי שלא היתה עמידתו בהם אלא דרך עראי אבל עתה שהעלהו דוד לירושלם וידעו כי שם ישכון עדי עד כי קבלה היתה בידם כי ירושלם עיר הקדש ושם יבנה בית המקדש אעפ"י שלא ידעו באיזה מקום מן העיר עד שבנה דוד מזבח על פי גד הנביא בגרן ארונה היבוסי וירד בו אש מן השמים אז ידע דוד כי שם יבנה בית המקדש אבל עד אותו זמן לא רצה דוד להכניסו בבית מקורה אלא תחת יריעה כמו שהי' מקדם וגם עתה שהי' אהל מועד בגבעון והמשכון והארון ושתי הלוחות וכל כלי הקדש תחת היריעה היו הכניס הוא הארון הזה שבו שברי לוחות ג"כ תחת היריעה או זה הארון שהיו בו לוחות השלמות והוא הנכון כמו שפירשנו למעלה במלחמת פלשתים שנלקח הארון זה הארון הוא שהכניסו לבית עולמים לתוך הדביר אם כן זה הוא שהיו בו הלוחות השלמות או השלמות והשבורות לדעת מי שאמר לוחות ושברי לוחות מונחין בארון ולמה לא הביא דוד את הארון לגבעון שהיה שם אהל מועד לפי שידע כי אהל מועד היה עתיד לבא לירושלם וחשב כי בימיו יהיה זה והוא יבנה בית המקדש לפיכך אחר שהביא הארון לירושלם שאל לנתן הנביא אם יבנה בית לה' ונתן אמר לו כל אשר בלבבך עשה ומלבו אמר לו נתן זה לא בנבואה כי חשב בלבו כמו שחשב דוד כי הוא יבנה הבית:

והנה הביאו הארון והציגו אותו במקומו, ר"ל במקום הראוי אליו והוא בתוך האהל כאשר שמו משה ע"ה, כי ידע שאין ראוי להושיבו בבית וקורה עד בנין הבית המקודש:

אשר נטה. אשר פרש:

(יח-יט) ויברך דוד את העם, והברכה ההיא נתפרשה בדברי הימים (דברי הימים א ט״ז:ב׳) ונתן לכל איש ואשה לחם ובשר ויין רב כיד המלך לאכול ולשתות ולשמוח שם לפני ה':

ואשפר. אחד מששה בפר (פסחים לו ב):

ויחלק לכל העם היינו לאותם שהיו נועדים ללכת עם הארון, ומוסיף גם לכל המון ישראל שנמצאו שם במקרה, ומוסיף גם מאיש ועד אשה וכו':

לכל העם. הבאים עם הארון:

המון. עם רב:

חלת לחם. ובדברי הימי' ככר לחם והככר גדול מהחלה כי ככרות היו אלא שהיו עשויים כתכונת החלות:

אשישה אחת. גרבא דחמרא (שם):

לאיש. רצה לומר: לכל אחד, בין איש ובין אשה:

חלת. לחם השלם תקרא חלה:

ואשפר אחד. חלק אחד מבשר כמו שמנהג לחלוק הבקר או הצאן לחלקים ידועים ונתן לכל אחד חלת לחם וחלק בשר ואשישה אחת מלאה יין וכן פי' רז"ל אשישה גרבא דחמרא אבל אשפר פי' מלה מורכבת משמות ג' ואמרו אחד מששה בפר כלומר כי ששה חלקים היו עושים בפר ולכל אחד היה נותן הששית וי"ת פלג חד כלומר חלק אחד ותרגם אשישה מנתא:

ואשפר. רוצה לומר מנה יפה בשר, והוא מלשון (בראשית מט כא): הנותן אמרי שפר:

ואשישה. שם כלי ישימו בה היין, כמו (שיר השירים ב ה) סמכוני באשישות ורוצה לומר הכלי עם היין:

אחד הרקים. (תרגום:) חד מן סריקיא (לשון תרגום יונתן):

וישב דוד גם זה מגלה צדקתו שאחר שהשפיע לכל העם פנה אל ביתו ותאמר מה נכבד היום רצה לומר כי הכבוד יתראה על ידי האותות שבם יציינו את הכבוד, וזה יהיה אם מצד המכבדים אם מצד המתכבד, והתלוננה עליו כי הקל בכבוד מלכותו מצד שני אלה אם מצד המכבדים, לא יקרבו אל המלך רק שריו וגדולים, לא הפחותים בעם, הם יתחבאו מפניו ויעמדו מרחוק, ועל זה אמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה לעיני אמהות עבדיו, אם מצד המתכבד, המלך לא יתראה כהדיוט רק לבוש לבוש מלכות ועליו יציץ נזרו, ומתנשא על הכסא, לא לבוש אפוד מפזז ומכרכר, ועל זה אמר כהגלות נגלות אחד הרקים, ודייקה לאמר מה נכבד היום אשר נגלה היום, כי יש מלכים שמנהגם להמצא תמיד בין העם וזה כבודם, לא כן אתה שאינך רגיל בכך תמיד רק היום עשית זאת, וזה שכתוב מה נכבד היום וגם שלפעמים יצטרך המלך להיות יוצא ובא בין העם לצורך שעה, כמו בעת מיתת אבנר שהלך בין העם להפיס דעתם, וכן בעת מלחמה יתראה לפני כל בני החיל להלהיב לבבם לקראת נשק וכדומה, לא כן היום שלא היה הדבר נחוץ, וזה שכתוב אשר נגלה היום:

וישב דוד. לאחר שחלק לכל העם וגו׳, אחר הברכה שברכם בשם ה׳, שב לברך גם אנשי ביתו:

אמהות. שפחות:

והנה מיכל בת שאול דברה שלא כהוגן אל המלך ונתבאר מדברי דוד שמה שעשה עשה כהוגן לכבוד הש''י והמשיך בדבריו מה שהכאיב לבה בו כי זה הגמול היה ראוי לה על מה שהטיחה דברים כנגד דוד ר''ל מה שאמר שבחר הש''י בו מאביה ומכל בית אביה והיה מפרי דבריה שאמר לה דוד וכללה עם האמהות ולזה אמר ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה וכבר אמר והודה שכבר רמז בזה המאמר אל מיכל מה שאמר אחר זה ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה כאילו יאמר שזה המאמר היה סבה להמנע ממנה פרי בטן כי לא אהב אותה דוד באופן שהיה אוהב אותה קודם זה:

לברך את ביתו. לתת שלום לפי שבא מן הדרך וכן כי תמצא איש לא תברכנו:

ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד וכו'. יש לדקדק הרבה בהני קראי בכללות הענין ובפרטות האותיו"ת אשר תבאנה. ואפשר דנודע דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ורב שמחל על כבודו כבודו מחול וכתבו הפוסקים דאסור לחכם למחול על בזיונו ואמרו פ"ב דיומא דנענש שאול שמחל על בזיונו. וז"ש ותצא מיכל בת שאול שידעה שנענש אביה על שמחל על בזיונו ולכן הטב חרה לה לקראת דוד שעזב מלכותו ונעשה כהדיוט. ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל כלומר הגם שאתה רב ורב שמחל על כבודו כבודו מחול מ"מ אתה מלך שמחל אין כבודו מחול. ועוד רעה אשר נגלה היום כהגלות נגלות אחד הרקים והוא בזיון ובזה אפילו רב אין כבודו מחול וכ"ש מלך. והשיב דוד הע"ה אשר בחר בי מאביך כלומר ידעתי שנענש שמחל על בזיונו. אבל יש הפרש בין בא לו הביזוי מצד אחר כמו חליצה דאין המלך חולץ לכשהוא עושה מאליו ובעצמו לכבוד ה' וז"ש ונקלותי אני בעצמי וכהא שרי. ויען המותיב מלה קמיה רביה אזיל לשאול בלא ולד כמ"ש פרק הדר. והכא מיכל היתה כמורה הלכה בפני רבו לא היה ולד דזהו העונש אפילו למותיב מלה כ"ש להורות הוראה ובדרך תוכחה ודוק כי קצרתי:

וכאשר שב לביתו לברך את אשתו ובניו ואנשי ביתו כי בא מן הדרך, הוכיחתו מיכל ואמרה בדרך לעג מה נכבד היום מלך ישראל וגו'? ר"ל שלא היה כבוד לו להגלות לפני אמהות עבדיו מפזז ומכרכר, כי חשבה שהיה זה ממנו דרך שחוק וקלות ראש עם האמהות:

מה נכבד. מה מאד נעשית היום מכובד בעיני כל, ובדרך לעג אמרה כן, כאלו אמרה מאוד נעשית מבוזה בעיני כל:

הרקים. אנשים הרקים מכל מעלה:

מה נכבד. נפעל עבר כי הוא פתוח ודרך לעג אמרה לו מה נכבד כלו' כי לא נכבד היום הזה שאתה נגלית בו משחק כאחד הרקים וההדיוטין:

אשר נגלה היום. על אשר בהכרכר היה נגלה מה מבשר הגוף, ואמהות עבדיו רואות, וכדרך הרקים שאינם חוששים לכסות בשר גופן לבל יראה:

לעיני אמהות עבדיו. אין צריך לומר לפני נשי עבדיך אלא אפילו לעיני אמהות עבדיך נתבזית היום:

כהגלות נגלות. שניהם ממקור מבנין נפעל האחד שלם כמו השלמים נשאול נשאל דוד והאחד חסר נו"ן נפעל כמנהג וכפל פעמים המקור לרוב התגלותו בשחוק, ובדרש אמרה לו של בית אבא היתה מלכות נאה משלך חלילה להם אם נראה לאחד מהם פסת יד או פסת רגל מגולה כולהון היו מכובדים ממך מה אמר לה דוד לפני ה' אשר בחר בי מאביך אמר לה של בית אביך היו מניחין כבוד שמים ומתעסקין בכבוד עצמן אבל אני מניח כבוד עצמי ומתעסק בכבוד קוני ומן האמהות אשר אמרת חס ושלום מן האמהות את נקראת אין את נקראת מן האמהות וי"ת כמה דחליץ ומתגלי דומה כי יחף היה הולך ומשחק כדברי הדרש:

ויאמר דוד, השיב לה בחכמה ודעת, א. אותות הכבוד המיוחדים למלך שאין יושבים על כסאו ולא יקרב איש אליו וכדומה, הם מוכרחים רק למלך המולך על ידי בחירת העם שכל כבודו הוא רק הסכמיי לא נמצא בעצמו, ואם לא יכינו לפניו האותות המציינים כבוד מלכותו הנו כאחד העם, לא כן אנכי שמלכותי אינה על ידי בחירת העם רק מה', כי אם היה הדבר מונח לבחירת העם היה ראוי שיבחרו יוצאי ירך שאול שנמשח מאת העם, וזה שכתוב לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותי נגיד על עם ה' ואם כן אין כבודי תלוי מאת העם ומן אותות הכבוד המוסכמים אצלם רק מעצמי ומאת ה' אשר שמני לנגיד, ב. ידוע שאין לשר הצבא להתהדר לפני מלך, ולא יתכבד העבד לפני אדוניו, ואיך יתכבד מלך בשר ודם בעת עמדו לפני מלך מלכי המלכים השי"ת וזה שכתוב לפני ה', ושחקתי לפני ה':

לפני ה׳. רצה לומר: הלא כרכורי היה לפני ה׳ וגו׳, וכבוד המלכים כאין נגדו:

נגיד. שליט ומושל:

לפני ה'. מה שרקדתי וכרכרתי לפני ה' עשיתי לפי שכבדני ובחר בי מאביך וראוי לו שאקל עצמי לכבודו:

ודוד השיבה שהדברים אין ראוי שישובחו או יתגנו כ"א מפאת תכליתם, ואלו היה הוא מכרכר לפני אדם לכבדו היה פעל מגונה, לפי שמעלתו גדולה ממעלת כל אדם, אבל בהיותו מפזז לפני ה' אין זה גנות, כי בערכו המלכים כאפס ותוהו נחשבו לו, ואינם מלכים אצלו כ"א עבדים, וכאלו ביאר לה שלא היה זה שחוק גופני כ"א שמחה נפשיית, והטענה הזאת רמז באמרו לפני ה'. עוד נתן לה טענה שנית, והיא למה שקבל חסדים גדולים מהאל יתברך והנה ראוי ג"כ שיעבדהו מאד, וז"ש אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו, (כב) ועל שתי הטענות יחד אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ר"ל מפאת מעלת האל ית' ומפאת חסדיו אשר עשה עמי ראוי שאהיה לפניו ית' קל לראש ואראה עצמי יותר שפל, אמנם הכבוד והוראת המעלה לא יאות כ"א עם האנשים שהם פחותים לא עם השם, ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה, רוצה לומר עמהם ראוי לנהוג הכבוד לא עם השם. ואפשר לפרש גם כן שלפני השם ולתכלית עבודתו אעשה עצמי יותר שפל ואכבדה עם האמהות. וחז"ל אמרו (ילקוט ח"ב דף כ"א ע"ג), אמרה לו מיכל לדוד מלכות אבא היה נאה משלך, חלילה להם אם יראה לא' מהם פסת יד או פסת רגל מגולה כלהון הוו מכובדין ממך, מה דוד אמר? לפני ה' אשר בחר בי, של אביך היו מניחין כבוד שמים ומתעסקים בכבוד עצמם, אבל אני אניח כבוד עצמי ואתעסק בכבוד קוני:

ושחקתי. ובעבור זה שחקתי לפניו:

ושחקתי. ושמחתי:

ושחקתי לפני ה'. מלרע לפי שהוא עתיד כלומר עוד יותר ממה שעשיתי אעשה ואשחק לפניו וז"ש ונקלותי עוד מזאת יותר מזאת השמחה והרקידה שעשיתי יותר אעשה לבזות עצמי ולהקל:

ונקלותי עוד. לפניו, יותר מזאת שהקילותי בעצמי עתה:

ונקלותי אחר שהשיב לה לפי דרכה שלא הושפל כבודו בזה, נהפוך הוא זה לו יקר וגדולה, אם בהראותו שכבודו עצמי לו בלתי תלוי מאת העם כטעם הא', אם במה ששחק לפני ה' שהוא לו לתפארת כי מכבדיו יכובדו, ואם לא התראה באותות הכבוד החיצוניים נכבד הוא באותות הכבוד הפנימיים השכליים, הוסיף לאמר, אבל באמת מה טוב היה אם לא הייתי רוצה בכבוד כלל ובורח ממנו, ונקלתי עוד מזאת שכפי הכירי בגדולת הבורא ובכבודו ובשפלת האדם כי בשר הוא, הייתי נקל בעיני עד שהייתי שפל בעיני באמת, אז אכבדה, כי הרוצה בכבוד אינו נכבד באמת רק למראה עינים לא למראה השכל, רק אם הייתי מואס את הכבוד, אז גם עם האמהות כו' עמם אכבדה כי זה הכבוד האמתי הנפשיי, אשר אותותיו ישוו לפני שרים ופחותי העם:

ונקלותי עוד מזאת. ואם הייתי עושה מעשה קלות עוד יותר ממה שעשיתי:

ונקלותי. מלשון קלות:

והייתי שפל בעיני. לפניו לכל דבר ואין זה קלון אלא כבוד:

עמם אכבדה. אינם מבזין אותי, אלא חשוב אני בעיניהם על זאת:

והייתי. ואם הייתי שפל בעיני להקל מאוד בכבודי, ואפילו לפני האמהות אשר אמרת:

עמם אכבדה. בעיניהן אני נכבד במה שעשיתי כי אם אקל עצמי לכבוד האל אהיה נכבד בעיני הכל לא כמו בעיניך:

פן יפרוץ בהם. ולהלן הוא אומר פרץ ה׳ פרץ בעוזא (שמואל ב׳ ו ח).

עמם אכבדה. עם מעשים כאלה הייתי עוד מכובד ולא מבוזה, הואיל ועשויים לכבוד הארון:

לא היה לה ילד. מאותו היום והלאה:

ולמיכל כתב מהרי"א שמלבד שהיה זה עונש על דבריה היה סבה מאת ה' בל יתרבה זרע שאול והיה גלוי לפניו ענין הגבעונים להשמיד כל זרע שאול ומה יעשה דוד יוציא להורג בניו או יחמול עליהם ויאמרו משא פנים יש בדבר, לכן סבב נורא עלילות שמיכל לא תתעבר מדוד:

לא היה לה ילד. בעון שבזתה את דוד על שהקל בכבודו לפני ארון האלהים:

לא היה לה ילד. למדינחאי כתיב ולד בוא"ו וקרי ילד ביו"ד ולמערבאי כתיב ילד ביוד וקרי בוא"ו ולד כן כתב רד"ק ובחלופי בן אשר ובן נפתלי שאצלנו בדפוס למערבאי ילד כתיב וקרי. למדינחאי ולד כתיב ילד קרי והספרים מתחלפים ואין להכריע מהם. והחכם לונזאנו בעשרים וארבע שלו מהדפוס שכתוב בפסוק ולד כתב כנגדו ס"א ילד ועיקר למדינחאי כתיב ולד ואנן קי"ל כמערבאי עכ"ל. והמסרות מסייעות לנסחא שלפנינו אליבא דמערבאי דכתיב וקרי ילד ביו"ד דבמסרה גדול נמסר סימן מן כ"ב מלין דכתיבין יו"ד בריש תיבותא וקרינן וא"ו ולא נמנה זה עמהם גם לא נמנה במשלי סימן י"א עם י' מלין דכתבין וא"ו בריש תיבותא וקרינן יו"ד וחזינא במקצת נסחי דדפוסא בסוף סדרא דנח גבי ותהי שרי עקרה אין לה וָלָד דמסרי עליה לית וחד לא היה לה וָלֶד וליתא בעיקר נסחי דכתיבין כתב ידא:

לא היה לה ולד. למדינחאי כתיב ולד בוי"ו וקרי ילד ביו"ד ולמערבאי כתיב ילד ביו"ד וקרי בוי"ו ולד ופי' רז"ל מהיום ההוא ואילך לא היה לה לעונש מה שאמר' אבל לפני היום הזה היה לה כמ"ש יתרעם לעגלה אשת דוד ואמרו עגלה זו מיכל:

וזכר הכתוב שמיכל לקחה מיד ה' בכל חטאתיה כי לא היה לה ולד עד יום מותה, ר"ל כל ימיה. ומלבד היות זה עונש על דבריה, הנה עוד היתה מסבה מאת השם לבל יתרבה זרע מבית שאול ואל יתערב עם זרע דוד זרע ברך ה', והיה גלוי לפניו שעוד יבא ענין הגבעונים להשמיד את כל זרע שאול, ומה יעשה דוד על בניו אם יהיו לו ממיכל בת שאול? או יוציא להרוג בניו או יחמול עליהם ויאמרו משוא פנים יש בדבר, לכן נורא עלילות ית' סבב שמיכל לא תתעבר מדוד ולא יתחברו זרע שאול בזרע דוד והיו לבשר אחד, אחרי שהאל ית' הבדיל ביניהם הבדל רב: ואמנם קשור הפרשיות האלה וסדרם לפי האמת וסבת התחלפותם ממה שנזכר הנה למה שנזכר בדברי הימים, ראוי לחקור עליו כפי הסברא הגוברת, כי לא מצאתי לחכמינו ולמפרשים ז"ל בו דבר. ואומר שהדעת נוטה והכתובים יורו שעברו הדברים במציאות כמו שכתב הנביא הנה, וזה כי מיד אחרי המלכת דוד על ישראל כלו בחברון הלך ללכוד ירושלם, ולזה אמר וילך המלך אנשיו ירושלם, ובדברי הימים (דברי הימים א' י"א ד') אמר וילך המלך ובני ישראל ירושלם, ר"ל כי מיד כאשר נתקבצו להמליכו הלכו מיד עמו לירושלם, ולזה בכאן ובדברי הימים נזכר ענין ירושלם סמוך להמלכת דוד. והנה חירם מלך צור ששלח מלאכים לדוד, הסברא הישרה יורה שהיו לברכו על המלכתו על ישראל, ולכן ראוי שנאמר שנסמך זה להמלכתו ולכידת ירושלים, כי כאשר ידע שלכד המצודה ונקראה עיר דוד שלח מלאכים אליו לברכו וחרשים לבנות לו שם בית, ומה שספר הכתוב ויבנו בית לדוד לא יתחייב שמיד נשלמה מלאכת הבית קודם הדברים שיזכור אחרי זה, אבל ששלח אליו חירם העצים והחרשים לבנות לו הבית שבנו לו, ולזה אמר אחרי ענין חירם וידע דוד כי הכינו השם למלך על ישראל וגו', יורה שסמוך להמלכה היה זה. אחרי זה אמר שלקח דוד נשים בירושלם, וגם זה יורה שסמוך להמלכה היה, ולזה אמר בו אחרי בואו מחברון, ר"ל שמיד כשבא מחברון ולכד ירושלם לקח בה נשים, וראוי היה שיעשה כן כי הבית תגזור אשה ובנים, ולכן סמך ספור האשה והבנים אל בנין הבית אשר בירושלם, והבנים שיזכור שילדו לו הוא תשלום ספור הנשים, עם היות שהיתה לידתם אחרי כן. ואחרי כל זה זכר מלחמות הפלשתים פעם אחר פעם, שהיה אחרי לכידת ירושלם ומלאכות חירם ולקחו הנשים, ויורה שהיו אלה המלחמות סמוך להמלכתו קודם העלאת הארון כמ"ש וישמעו פלשתים כי משחו את דוד למלך על ישראל וגו', ואחרי המלחמות האלה אז בהניח ה' לו הלך להעלות הארון מקרית יערים אל בית עובד אדום הגתי, ולזה אמר ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל, שהיתה האסיפה הזאת שנית לאסיפת העם למלחמות שזכר. והנה הארון לא ישב בבית עובד כי אם ג' חדשים ואז העלהו שנית אל ביתו, ובין עליה לעליה לא נעשה דבר רשום שיספר אותו כותב הספר. ואחרי היות הארון בביתו בתוך האהל דבר אל נתן הנביא הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון ברית אלקים בתוך היריעה וגו'. הנה התבאר שקרו הדברים כלם כמו שזכרם הנביא כאן ושהכתובים וטבע הדברים יורו עליו. אמנם בדברי הימים לא שמר עזרא הסדר הראוי, וספר הדברים אשר עשה דוד אך לא על הסדר וכפי הזמנים שקרו, כי לא כוון כי אם להגיד הדברים הרשומים אשר עשה, ולזה לא הקפיד על סדרם בקדימה ואיחור כי אם כפי טבעם ומעלתם, ולזה אחרי ספור המלכתו ספר ענין ירושלם כמו שקרה. ולפי שבו נאמר כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר ויעל יואב בן צרויה בראשונה ויהי לראש, ראה עזרא לספר אחרי זה כל הגבורים אשר לדוד ואשר באו לצקלג, עם היות שזה ראוי שייוחס לסוף הספר, והעד על זה שספר בגבורים האלה גבורות נעשו אחרי כן במלחמות הפלשתים, וזה יורה שלא נזכרו הדברים כפי הזמן אשר קרו. ואחריו זכר מספר ראשי החלוץ אשר באו חברונה להמליך את דוד, ואין ספק שזה קודם ללכידת ירושלם שכבר זכר, והוא גם כן מה שיורה שלא שמר עזרא בספור הענינים סדר הזמן שקרו בו. וכן זכר אחרי זה העלאת הארון מקרית יערים אל בית עובד אדום הגתי, ואחריו ענין חירם, ואחריו נשי דוד ובניו, ואחריו מלחמות הפלשתים פעם אחר פעם, ואחרי זה זכר איך העלוהו מבית עובד אדום הגתי לעיר דוד, ואין ספק שבין עליה לעליה כשלשה חדשים שישב הארון בבית עובד לא היה אפשר שיעברו כל הדברים שזכר עזרא ביניהם, ענין חירם ובנין בית דוד ולקיחת הנשים והולדת בניו ושתי מלחמות פלשתים, כי לא אפשרי שבזמן קצר כזה יקרו דברים רבים כאלה, והוא ממה שיורה אמתת מה שאמרתי שעזרא כתב הדברים למעלתם ולא כסדרם ולא כפי זמן קורותם, והנביא ספר הענינים כפי הזמנים אשר ארעו כלם. האמנם למה לא ספר הנביא כאן איך הקהיל דוד הכהנים הלויים ואיך נבדלו המשוררים והמנגנים והשוערים מהם והשיר אשר עשה דוד ונתנו להם להודות לה' הודו ליי' קראו בשמו וגו'. אשר כל זה כתב עזרא בספר דברי הימים, הוא כפי מה שכתבתי בהקדמת זה הספר, לפי שהיה הכוונה בכאן לספר שדוד הע"ה העלה הארון מבית אבינדב לבית עובד ומבית עובד לעיר ציון לא זולת זה, ולכן לא הקפיד כאן איך הביאוהו ומי היו המנגנים ומי היו המשוררים ואי זה שיר שוררו, ועזרא פירשו שם, ועם מה שאמרתי הותרה השאלה הרביעית:

עד יום מותה. בחולם אבל וכעת מותה (שמואל ד') בשורק כמ"ש שם:

עד יום מותה. בחולם וכעת מותה בשורק פי' עד כמו עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך, ובדרש אבל ביום המיתה היה לה ואמרו כי שלשה נשים מתו חיות רחל וכלתו של עלי ומיכל בת שאול:

3590 / (ישעיה סו,כ) / כרכרות
טריפי"ר / treper / לרקוד
רש"י מקשר את המלה עם הפועל "לכרכר" (שמואל ב' ו,יד וטז), ולא כמו רוב הפרשנים הרואים ב"כרכרות" סוג של גמלים או של עגלות.