מלבד חשיבותו ההיסטורית, חג השבועות חופף גם לזמן הקציר ולכן כולל היבט חקלאי ומסורת, כגון הבאת הביכורים.
בימי קדם, חקלאים היו מביאים את פירות הביכורים שלהם, או ביכורים – המורכבים משבעת המינים (חיטה, שעורה, ענבים, תאנים, רימונים, זיתים ותמרים) ילידי ארץ ישראל – לבית המקדש כדרך להודות על שפע הארץ.
תביאו את פרי אדמתכם לבית ה' אלהיכם
החקלאים היו מכינים את היבול בזהירות ובכבוד. הם היו אורגים בקפידה סלים מחומרים טבעיים ומעטרים אותם באהבה בסרטים ופרחים צבעוניים, המסמלים את היופי והמגוון של מתנות הטבע.
כשהאיכרים יצאו למסעם לעיר הקודש, הצטרפו אליהם מטיילים אחרים, ויצרו תהלוכה תוססת של אנשים מכל שכבות החברה. יחד הם חצו את הארץ, שרו מזמורי תהילים של הלל והודיה, קולותיהם שזורים במנגינות של תפילות עתיקות.
בהגיעם לבית המקדש בירושלים, היו האיכרים ניגשים אל הכוהנים ביראת כבוד, מקריבים את סלי הביכורים שלהם, ומגישים אותם כקורבן קדוש לאלוקים. הכוהנים, המייצגים את הקשר הרוחני בין העם לקב"ה, קיבלו את המנחות הללו בחגיגיות ובשמחה.
האיכרים היו מדקלמים את הדברים הבאים:
בחילופי דברים קדושים אלה הביעו האיכרים והכוהנים את מסירותם והערכתם המשותפת. הלויים, בתורם, שרו ברכות עתיקות, והחדירו באווירה תחושה של יראה ויראה. באמצעות טקס זה נחגגו אחדות הקהילה והקשר העמוק שלהם לארץ ולבוראה.
ביכורים מזכירים לנו את חשיבות הכרת הטוב והענווה בחיינו. היא מלמדת אותנו להכיר בברכות המוענקות לנו, להעריך את שפע האדמה ולהכיר בתלותנו באלוהי. באמצעות קיום מצוות זו אנו מחזקים את הקשר שלנו למורשתנו, לארץ ולמורשת הרוחנית העוברת מדור לדור.
אמנם מנהג זה אינו אפשרי עוד מאז חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה, אך לחג השבועות עדיין יש נושאים חקלאיים המשתקפים בכמה מהמנהגים והמסורות הקשורים לשבועות. כך למשל, נהוג לקשט בתי כנסת ובתים בפרחים וירק, שהם סמלי הקציר ופריחת הארץ. כמו כן נהוג לאכול מאכלי חלב בחג השבועות, שלדעתם קשור לרעיון שארץ ישראל "זבת חלב ודבש".