המצווה החמישית מבין שבע מצוות בני נח היא "לא תגנוב". מצווה זו מחייבת אותנו לכבד את רכושו ונכסיו של הזולת, ולהימנע מכל התנהגות שעלולה להוביל לגניבה או חוסר יושר.
האיסור על גניבה נחשב לעיקרון מוסרי בסיסי במסורות דתיות ופילוסופיות רבות. הוא מושתת על ההבנה שלכל אדם יש זכות יסוד על רכושו, וכל פגיעה בזכות זו היא עוול חמור.
המקרא מדגיש שוב ושוב את האיסור על גניבה, למשל בשמות כ:יג:
או בויקרא יט:יא:
בהלכה ובמסורת היהודית, האיסור על גניבה נובע מהאמונה שכל הרכוש שייך בסופו של דבר לאלוקים, והאדם הוא רק נאמן על המשאבים שניתנו לו. לכן, מוטלת עלינו אחריות להשתמש בהם ביושר ובאחריות, ולהתרחק מכל מעשה שעלול להוביל לגניבה או חוסר הגינות.
התלמוד עוסק בהשלכות הרחבות של גניבה ומספק פירושים והסברים מפורטים על ההלכה. לדוגמה, מסכת בבא קמא דנה בצורות שונות של גניבה ובהשלכותיה המוסריות. לסיכום האיסור, נאמר בבבא קמא עט:
הגונב אפילו שווה פרוטה כאילו גנב נפש חברו.
האיסור על גניבה מדגיש גם את חשיבות היושר במסחר ובהתנהלות כלכלית, וכולל הימנעות מגניבה, מעילה, הונאה או כל התנהגות מרמה אחרת. משמעות הדבר היא לנהוג ביושר ובהגינות בכל עסקה, ולהימנע מכל מעשה שעלול להוביל לרווח לא צודק או ניצול.
הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מחשובי הרבנים וההוגים היהודיים במאה ה-20, דן באיסור הגניבה במאמרו "מושג הגניבה בהלכה ובמוסר היהודי":
התורה רואה בהגנה על רכושו של הפרט זכות יסוד. תכלית האיסור על גניבה היא להגן על רכושו של האדם.
בקובץ "שבע מצוות בני נח" שחיבר הרב משה ויינר נאמר:
האיסור על גניבה כולל כל לקיחה או נטילה שלא כדין של רכוש הזולת, רמאות, גזילה, שימוש לא ראוי בכספים או בנכסים של אחר, או כל התנהלות עסקית או כלכלית שאינה הוגנת.
בסופו של דבר, מצוות "לא תגנוב" קוראת לנו לכבד את רכושו של הזולת ולהימנע מכל מעשה שעלול להוביל לגניבה או חוסר יושר. היא מדגישה את חשיבות החיים המוסריים, היושר בעסקים והאחריות על המשאבים שהופקדו בידינו מאת האל.