שם משמואל
זה קרבן אהרן ובניו וגו' ומבואר דכ"ג מקריב חביתין בכל יום וכהן הדיוט ביום חניכתו, אך יש שינוי ביניהם דכ"ג אינו צריך לעבדה בידו אלא שמשלו היא באה ואפי' מת איפסק הלכתא דבאה משל יורשין, וכהן הדיוט צריך לעבדה בידו, והטעם יש לומר פשוט דענין חביתין דכהן מביא ביום חינוכו משמע שבאה מחמת חביבות שכל דבר חדש חביב הוא על האדם ומה"ט הלל ומגילה אפי' עשרה קורין ועשרה מתרגמים משום איידי דחביבא יהיב דעתי' ושמע, והא דחביבא משום דמזמן לזמן קאתי, וכבר אמרנו שכפי מסת האהבה כן צריכין להיות המצות בפועל שיהיו כלים להאהבה, וע"כ ברגל יש תוספת קרבנות משבת, ואף דשבת מעלתו גבוה מ"מ הרגל דמזמן לזמן קאתי חביבא לי', וצריך תוספת כלים, וע"כ ביום חינוכו לעבודה או לעבודת כהונה גדולה [כמבואר ברמב"ם פ"ה מה' כלי המקדש] שחביבא לי' באה מנחת חביתין, וכ"ג מקריב בכל יום כבר אמרנו משום דכל יום אצלו כרגל דמי, היינו שיש לו בכל יום השגות חדשות שלא הי' לו אתמול, וכמו שאמר הרה"ק היהודי זצללה"ה שבכל יום יום לעומת יום אתמול הוא בערך יהודי לערך נכרי, ויש לומר עוד דהנה הא דמזמן לזמן קאתי חביבא לי' משום דבדבר שאדם מורגל נתישן אצלו ואיננו כ"כ בחיות ורגש הנפש, וכ"ז הוא מחמת טבע הגופני, אבל מפאת הרוחני איננו נתישן, וכמו המלאכים אף שהם נקראים עומדים ואינם הולכים מדרגא לדרגא וכמו אתמול כן היום, ומ"מ כולם עונים באימה ואומרים ביראה ברגש עצום ואינו נתישן אצלם מאומה כי רק טבע החומר גורם שמישן, וע"כ כ"ג שהגיע לשיעיר הזדככות מלאכי, וכמו שאמרו בירושלמי אהא דכתיב וכל אדם לא יהי' באוהל מועד וכי כ"ג לאו אדם הוא ותירץ דאה"נ עיי"ש, וע"כ אינו נתישן אצלו וחביבא לי' כל שעה כשעה ראשונה, ויש לומר שמטעם זה נקרא כהן גדול עפ"י מה שאמרנו במאמר הקדום כי גדול נקרא התפשטות מחוץ לגבול כמו מלמעלה למטה שהתפשטות הוא למטה כן מלמטה למעלה שהתפשטות הוא למעלה, כן נמי יש לומר דהתפשטות קדושת כהונה עד שגם גופו ישיג שיעור הזדככות מלאכי נקרא נמי גדול, והנה מובן שכל זה הוא בפנימיותו אבל מפאת חיצונית המעשה אינה מוסיפה לו רגש וחיות, ע"כ כהן הדיוט שחידוש המעשה גורמת החביבות צריך לעובדה בידיו, אבל כ"ג שאין חידוש המעשה גורמת אלא מצד פנימיותו הוא כלפיד אש בוער איננו זקוק להמעשה אלא שתיעשה משלו: