וָאֶתְּנָ֨ה אֶת־הַלְוִיִּ֜ם נְתֻנִ֣ים ׀ לְאַהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֗יו מִתּוֹךְ֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לַעֲבֹ֞ד אֶת־עֲבֹדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּלְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֨א יִהְיֶ֜ה בִּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נֶ֔גֶף בְּגֶ֥שֶׁת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הַקֹּֽדֶשׁ׃
שם משמואל
ולכפר על בנ"י, להבין במה היתה כפרתן, הענין כי בנ"י הראו בזה מדת עין טוב במה שנתנו מקום ללוים כבמדרש במדבר, ובמידת טובת עין נכללו כל המדות כאמרם ז"ל עין טוב כו', ומפני זה חיבבן השי"ת כחמשה חומשי תורה, כי בהם נכלל הכל, וזה הי' שכרן תחת מדת טובת עין שכוללת כל המדות, וזהו לכפר על בנ"י, כי באמצעותם הוציאו ישראל מדת העין טוב לפועל, ובזה ניחא מה שהלוים הביאו קרבנות כפרה ולא בנ"י, היינו מפני שמדת טובת עין שלהם היתה כפרתן ולא הוצרכו עוד לקרבנות כפרה, והבן:
שם משמואל
ואתנה את הלוים וגו' ולכפר על בני ישראל וגו', ויש לדקדק שלא מצינו שעבודת הלוים תכפר, ועיין א"ע וספורנו, ונראה דהנה משה העמידם, וישראל סמכו את ידיהם עליהם, ואהרן הניפן, והלוים סמכו את ידיהם על הפרים כמפורש בכתוב, ויש להתבונן סמיכת ישראל על הלוים מה טובה, ובכל מקום מצינו שהנכבד סומך על הפחות ממנו במעלה כמו משה שסמך ידיו על יהושע, וכאן הוא להיפוך: