וְנֶ֣פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֗א וְשָֽׁמְעָה֙ ק֣וֹל אָלָ֔ה וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃
שם משמואל
ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע וגו' במד"ר זש"ה אל תהי עד חנם ברעך וגו' אל תהי עד חנם אלו ישראל שנאמר ואתם עדי נאום ה' ואני אל, ברעך זה הקב"ה שנאמר רעך ורע אביך אל תעזוב, והפתית בשפתיך מאחר שפתיתם אותו בסיני ואמרתם כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע לסוף מ' יום אמרתם לעגל אלה אלהיך ישראל עכ"ל, ויש להבין דעד חנם משמע שמעיד לו מה שלא ראה ומה זה שמביא המדרש קרא דאתם עדי ואני אל, ואם הכוונה דקאי שהעידו עדות שקר להעגל במה שאמרו אלה אלהיך ישראל לא הי' לו להביא קרא דאתם עדי וקרא דרעך ורע אביך, ונראה דהפי' עד חנם עפי"מ שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי המדרש יתרו יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם, היינו שא"צ לתת בעד אהבת התורה כל אהבות ותשוקות חיצוניות ויכול להיות לו שניהם יחד, ת"ל לקחת בלקיחה נתנה לך שאין אדם זוכה לתורה אלא אם משליך ממנו בעד אהבת התורה כל כסיפא דהאי עלמא, עכ"ד, ובסיגנון זה נאמר אל תהי עד חנם היינו מה שבאת להעיד שאני אל לא תסתפק להעיד חנם היינו שלא תשליך ממך כל אהבות ותשוקות חיצוניות, כי זה הוא פיתוי לבד כי הרי שאמרתם נעשה ונשמע ולבסוף מ' יום אמרתם לעגל אלה אלהיך ישראל והיינו שהרי ידוע שלעומת גודל האיש אפי' שגגה קלה נחשב לחטא כאמרם ז"ל וסביביו נשערה מאד שהקב"ה מדקדק עם צדיקים אפי' כחוט השערה, והנה בחטא העגל איתא בראשונים ז"ל שלא הי' ח"ו כוונתם לצאת מתחת רשותו של הקב"ה אלא הי' טעות בעלמא, ובכוזרי משלו להרואה בית ע"ז וקסבר בית הכנסת היא והשתחוה לה, וכ"ז מפני שכחות החיצונים הטעו אותם לומר ודאי מת משה, ויהיו נתונים למלתעות שני נחש שרף ועקרב ורוחות רעות השולטים במדבר, אבל מ"מ יש לדקדק אחר שישראל עמדו אז ברום המעלה ממתן תורה למה ניתן רשות לכחות החיצונים להטעותם כ"כ, ונראה שזה נמשך מחטא הקדום, ויובן עפ"י דברי המדרש פי"ח דאמר ר"מ אפי' בשעה שאמרו נעשה ונשמע הי' לבם לע"ז, וח"ו לומר שהדברים כפשטן, אלא שהי' נבם לעבודה שזרה להם, והיינו כי המבוקש מישראל שיהי' כל עבודתם צורך גבוה ולא לתועלת עצמם כלל כאמרם ז"ל אל תאמר אקרא בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא, וזהו כבמשנת אבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו' וכמ"ש רש"י וא"ע והרמב"ן בכתוב בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים "כדי שאקיים מצותיו", ובכתוב אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם עי"ש, והנה ישראל שהיו להוטין אחר השכינה אפשר שנתערב בהם כוונת תועלת עצמם לרוות נפשם השוקקה כעין קיבול פרס כענין שאהי' בן עוה"ב, והם הי' להם קורת רוח של עוה"ב עוד בעוה"ז, והיינו שהי' לבם לעבודה שהיא זרה להם, לפי גודל מעלתם, והדברים עתיקים, [וכבר דרשו ז"ל במקום אחר הלשון לעבודה זרה עבודה שהיא זרה לו, א"כ יש לפרש גם דברי ר' מאיר כן], ולפי האמור יש לומר שכל ענין חטא העגל נמשך מזו העבודה שהיא זרה להם, שמחטא הקל נמשך חטא בדוגמתו ושגגה יותר חמורה, והיינו כי באם היתה כל עבודתם צורך גבוה לא הי' מקום לכחות החיצונים להטעותם ולומר ודאי מת משה והם צפוים להיות נתונים למלתעות שני נחש שרף ועקרב וכחות רעות השולטים במדבר, כי ישראל משיבין לנפשם מאחר שכל מהותם ועבודתם צורך גבוה השם הטוב בעיניו יעשה, אם ח"ו רוצה בהעדרם בודאי כך יפה להם למלאות רצונו, ואם ירצה בקיומם אין מעצור לה' להושיעם גם מבלעדי משה, או להחייהו או להעמיד להם משה אחר, אבל מחמת חטא הקדום שכוונתם בעבודתם לצורך השלמת נפשם וכעין קיבול פרס כנ"ל נמשך שהיו חוששין לנפשם ובאו לכלל טעות ושגגה גדולה כזו, דומה למה שהגדנו במק"א טעם דכל השוגגין צריכין כפרה, כי צורת האדם שכל מעשהו יהיו עפ"י הוראת השכל, ולא ירום את ידו לעשות דבר אלא שישקול מקודם במשקל שכלו אם ראוי או לא, והעושה מעשיו בלי הוראת השכל, נמשך מזה שממציאים לפניו חטא שוגג מעשה בלי השכל, ע"כ צריך כפרה על חטא הקדום שעשה מעשיו בלי הוראת השכל שזה הביאו לידי חטא שבשגגה, ובסגנון זה הי' כל ענין חטא העגל וזה לאות שמה שאמרתם נעשה ונשמע עדיין לא הי' בלב שלם אלא נתכוונתם לתועלתכם, ולאנשים גדולים וצדיקים כהם גם זה נחשב עד חנם שלא נתנו בעד אהבת התורה כל תועלתם ולא זכרו כלל את השלמת נפשם וזה לימוד לכל איש הבא להטהר שלא יסתפק עצמו באם באה לו אהבת אלקית בזמנים המקדושים כל עוד שלא השליך ממנו באמת כל טנופא דהאי עלמא, ומקבל על עצמו בלב שלם אשר מהיום והלאה לא ישוב עוד לכסלה: