איזכורים על ויקרא טז:א

אחרי מות שני בני אהרן וגו' דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא וגו', נראה דכוונת נדב ואבוהו היתה שהתקשרו באהבה עזה עד מאד אף שידעו מראש שלא יהי' ביכלתם לסבול ותפרד נפשם מעל גויתם, אך חשבו שבזה יעוררו מלמעלה רצון ואהבת ה' לעמו ישראל למעלה מן הטעם, כמו שהם התקשרו באהבה עד למעלה מהטעם, כי אין הטעם והשכל נותן לאדם, שברצונו יסכים שתפרד נפשו מעל גויתו, והוא רק מחמת גודל אהבה שהתגברה למעלה מכל גבול וחק אנושי, וזה יעורר גם למעלה אהבת ה' לעמו ישראל למעלה מהטעם רק מחמת עצם מהות ישראל שהם בנים למקום יהי' נרצים אעפ"י שהם בלתי ראוין ח"ו, ובזה יהי' קיום נצחי שכמים פנים אל פנים יתעורר בכל עת גם אהבת ישראל לאביהן שבשמים למעלה מכל גדר וגבול, ושוב זו האהבה תעורר למעלה וחוזר חלילה, ובכן יתמיד השראת השכינה בישראל לעולמי עד, וחשבו זה לחינוך נכון וטוב להמשכן:

אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו וגו' ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת ולא ימות, וברש"י כדרך שמתו בניו, ויש להבין הלוא בניו בשביל שהקריבו אש זרה מתו, וא"כ מה ענין מיתת בניו לכאן:

אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו וגו' דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא וגו' וברש"י שלא ימות כדרך שמתו בניו, ויש להבין שבניו לא בשביל זה לבד מתו אלא בשביל שהקריבו אש זרה כמפורש בכתוב במקומו להדיא, ובזוה"ק (נ"ו:) דתניא באתר חד כתיב בהקריבם אש זרה ובאתר חד כתיב בקרבתם לפני ה' והאי והאי הוה וכו', ומ"מ שוב אין שייך לומר שלא ימות כדרך שמתו בניו שהם לא בשביל קרבתם לבד מתו אלא בצירוף חטא אש זרה, ועוד יש לדקדק דכתיב ואל יבוא בכל עת אל הקודש וגו' ובזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר וגו' דאין היתר הכניסה מקביל להאיסור, שהאיסור תלוי בעת ובזמן וההיתר תלוי במעשה הקרבן, ויותר הי' צודק לומר כי אם ביום הכפורים ובזאת וגו' בפר בן בקר לחטאת, ורש"י רצה לתקן זה שכתב אף זו לא בכל עת אלא ביוהכ"פ, ועדיין אינו מיושב כל הצורך דמ"מ הו"ל להקדים עת וזמן ההיתר אחר שתלוי האיסור בעת ובזמן, וכבר דברנו מזה: