וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי־אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדֹשׁ֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃
שם משמואל
כי את לחם אלקיך הוא מקריב קדוש יהי' לך, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה דזר נמי הרי כשר בבמה עכ"ד, ונראה דהנה הא דזר כשר בבמה יש ליתן טעם עפ"י מה שאמרנו במק"א דשלשה מקומות מצינו לקרבנות, במות, משכן, מקדש, והם נגד גוף ונפש ושכל, במות שכל אחד ואחד עושה לעצמו מתיחסים לשכל שכל אחד ואחד יש לו שכל באופן אחר ממה שיש לחברו כאמרם ז"ל שאין דעתן של בני אדם שוות, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד וחד לפי מה דמשער בלבי', והיינו דקרבנות שבבמות מקרבין את השכל להש"י ומקשרין את הנשמה בשורשה, ומשם יכולה לשאוב רוח חכמה ובינה והמשכת רוח הקודש, וכמ"ש ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה וכו' והמה מתנבאים, כי באמצעית הקרבן נתגבר בהם כח השכלי עד שהגיעו לנבואה, משכן הוא תוספות קדושה שנתקרב גם הנפש להש"י, וע"כ נעשה המשכן עיקרו מבעלי חיים שיש בהם נפש, כאמרם ז"ל משכן קרוא משכן ואין הקרשים קרוין משכן, ואף הצומח יש בו נפש בצד מה הוא נפש הצומחת, מקדש יש בו תוספות קדושה שנתקרב גם הגוף, וע"כ הוא נעשה עיקרו מדומם: