חסידות על איוב כח:יב

במדרש ופניתי לראות כו' אשר כבר עשוהו כו'. כי יש לאדם לידע כי כל מעשה נוגע בשורשו למעלה למעלה עד שאין השגת אדם מגעת כלל. ולזאת צריך להיות בטל כל השכל וכל הרצונות לרצונו ית"ש וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש במד' אלו הי' יודע ראובן שהכ' יכתוב עליו למען הציל כו' על כתיפו הי' מביאו כו' וח"ו שהי' עושה מפני הכבוד שיעיד עליו הכתוב רק אלו הי' יודע שהדבר נוגע כל כך שהכ' יכתוב כו' עכ"ד. וכל מעשה אדם נגזר כבר בשמים. וז"ש אשר כבר עשוהו. שלמעלה כבר נגזר לפניו ית' כל מה שיעשה אדם אח"כ א"כ אין שייך להרהר אחר הש"י. ובוודאי שלמה הע"ה הי' נראה לו ברור כי לא יסיר לבבו. אבל מעשה האדם נוגע מה שלמעלה מהשגתו. וממילא יוכל להיות שינוי בשורש האדם. וא"כ לא יוכל אדם לדעת זה כלל. וכ' שעלתה היו"ד שבירבה לפני הש"י ואמרה שלמה מבטל אותי. וכי מי שעושה עבירה מבטל האות. אך וודאי ע"י חטא האדם נכרת מדביקות. אבל שהע"ה ידע כי בכח התורה שבו וחיות הש"י בלי פירוד אמר אנכי ארבה ולא אסיר [וז"ש אתי אל ואוכל]. ולכך עלתה היו"ד [שע"ש המחשבה שהוא השורש כמ"ש סוף מעשה במחשבה תחילה] ואמרה כו' וכן במשה אמר למה הרעותה. וודאי לא הי' יכול לצייר ח"ו על רעת ישראל. והש"י השיבו אני ה' שכל הויות ע"י רצוני א"כ לא שייך קושיא והירהור. וכן צוהו לומר לבנ"י אני ה' לידע שגם גלות מצרים רק ע"י חיותו ית' כי כל הויות ממנו ית'. ולא שמעו כו' מקוצר רוח כי כשהיו בגלות לא הי' נגלה זה [פי' קוצר רוח חיות הש"י שבאדם דכ' ויפח באפיו כו'. ובגלות נפסק הדבקות בשורש החיות] וז"ש במד' שהכל מן התורה קבע בה מ"ע ול"ת כו' פי' שיש לכל מעשה איש ישראל חיות בתורה ומצות התלוין במעשה. ולכך מעשה אדם נוגע במה שלמעלה ונמשך מחיותו ית'. וכן מ"ש בש"ק אשר ברא כו' לעשות פי' מה שנעשה גם עתה ע"י רצון הש"י בשעת הבריאה ובשבת מעידין בנ"י ע"ז שנתברר האמת. וז"ש וכבדתו מעשות כו' חפציך כו' פי' ז"ל שיהי' כל מלאכתך עשוי'. י"ל כנ"ל שידע שגם מה שעושה האדם כבר הוא נעשה ע"י רצונו ית' כמ"ש אין אדם נוקף אצבעו כו' וז"ש אשר כבר עשוהו כנ"ל. ובשבת הוא בחי' הביטול וקבלת עמ"ש שהוא להיות בטל אל שורש החיים. ועי"ז כל מעשה נמשך אחר שורשו בשמים. דכ' נפלאות עשה. וברמ"א א"ח פי' ומפליא לעשות שהמעשה יש בו מבחי' פלא ע"ש כמ"ש במ"א. וגם שכל האדם צריך להיות בטל לבחי' שורש החכמה דכ' מאין תמצא כו'. כי אדם יודע שכשנתגדל ומחכים יותר. רואה שמה שלא נחשב לו לחטא מקודם. הי' טעות. וכן אח"כ יותר. א"כ לחכמה אמתיות אין שיעור וצריך להיות בטל כל הדעת למאמר הש"י ונמשך הכל אל השורש כנ"ל:

וְזֶה (משלי ג׳:ל״ה): כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ; כִּי הַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא (איוב כ״ח:י״ב), וְעַל־כֵּן הַחֲכָמִים שֶׁהֵם אַיִן, זוֹכִים לְכָבוֹד, עַל־יְדֵי שֶׁאֵינָם עוֹשִׂים צֵל לְהַפְסִיק, כִּי אֵין לָהֶם שׁוּם גַּשְׁמִיּוּת כַּנַּ"ל:

(ליל ד) אא"ז מו"ר זצלה"ה פי' טמאו השמנים שבהיכל רמז על המחשבות שבמוח. וי"ל ז"ש ופרצו חומות מגדלי וטמאו כו' כי עיקר שמירת המחשבה ע"י שמאמר השי"ת אצל האדם כחומה כדכתיב אני חומה כו'. וע"י שהאמונה קבועה בישראל עי"ז חוקות השי"ת כחומה להם. וביונים נאמר שביקשו להעבירם מעל חוקי רצונך והיינו שלא יהי' האמונה קבוע רק לעשות עפ"י רצון האדם וכ"כ המהר"ל באו"ח כי ענין יון הוא נגד החכמה [והפי' שעיקר החכמה הוא הביטול והחכמה מאין תמצא. והוא לבטל חכמתו ושכלו. זה עיקר החכמה באמת] אבל יון הי' חכם להרע דהיינו לילך רק אחר חכמתו וע"י שקלקלו האמונה נטמאו המחשבות. וכשגברו. העיקר האמונה. ואפשר זה שם חנוכה שבחי' כה היא אמונה. כלומר כה תעשו ולא בשום שינוי. רק להיות נמשך אחר השי"ת אף מה שאינו מובן בשכל [והמשכיל יבין שהוא בחי' תושבע"פ שהוא אמונה] וז"ש ז"ל בפסיקתא ובמדרש ילמדנו מותר השמן כו' א"ת איני מקיים מצות זקנים כו'. שעיקר ענין חנוכה אמונת חכמים להאמין שיש בכל דבר נקודה חיות מלמעלה מהטבע. וממילא יש בכח חכמים שדביקים בשורש לתלות מעשה תחתונים בלמעלה מהטבע. ולכן אסור להשתמש בנר חנוכה שהיא קודש כנ"ל. וי"ל ג"כ שם חנוכה כמו חנוך לנער עפ"י דרכו והיינו להאמין לחכמים כענין שאל אביך ויגדך לשמוע דבריהם אף במה שאין משיגים עפ"י השכל: