אַתָּ֤ה יְהוָה֙ לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֔ב כִּסְאֲךָ֖ לְדֹ֥ר וָדֽוֹר׃
נועם אלימלך
ויקרא אל משה וידבר ד׳ אליו מאהל מועד לאמר. לכאורה היה ראוי לכתוב ויקרא ד' אל משה וידבר אליו כדי שנדע מי קראו, ולא כן עתה ויקרא אל משה סתם ואינו יודע מי קראו. אך הענין הוא דאיתא בזוהר ויקרא כו׳ אלף זעירא, דהשכינה כשאינה במקומה אזי היא זעירא, ואז היו במדבר ועיקר מקום כבודו הוא בבית המקדש בירושלים, ולכן מתחילה נאמר "ויקרא אל משה" והוא אלף זעירא קרא אל משה, אך אח"כ כשכבר קראו והיה משה רבינו ע"ה מטה עצמו לעבודת הבורא ב"ה בכל יכלתו, והיה מקדש עצמו במאוד מאוד ובא למדריגה זו "וידבר ה׳ אליו" שהוא שם הרחמים, וזהו שהתפלל דוד המלך ע"ה (איכה ה, יט) "אתה ה׳ לעולם תשב", כי עתה בעוונותינו הרבים שהשכינה בהגלות, כשהקב"ה רוצה לדון את ישראל, צריך ברוב רחמיו לעמוד מכסא דין ולישב עליהם בכסא רחמים, אבל לעתיד לבא יהיה כולו רחמים גמורים ולא יצטרך לעמוד מכסא דין כלל ולשנות מכסא לכסא, ועל זה התפלל "אתה ה׳ לעולם תשב כסאך לדור ודור", דעיקר שכינת כבודו יתברך הוא על הצדיקים, והתפלל לאמר אע"פ שנתמעטו הדורות אם ראשונים כו׳, אעפ"כ יהיה כסאך עלינו בכל דור ודור, ברוב רחמיך תחופף עלינו אור שכינתך. אמן.
ישמח משה
ונקדים עוד דהרמב"ם במורה נבוכים (חלק א' פרק י"א) כתב כי ישיבה הוא לשון קיום, כמו שנאמר ביעודי ירושלים וראמה וישבה תחתיה (זכריה יד י), וכן אתה ה' לעולם תשב (איכה ה יט), היושבי בשמים (תהלים קכג א), עיין שם. ועל פי זה יבואר התכת הכתוב הנ"ל, דהנביא הוכיח לישראל על מה אנחנו יושבים, ר"ל על מה אנחנו מתקיימין כעת שנתמוטטו העמודים כמ"ש לעיל ואין עבודה ואין קרבן, לכך הוכיח דעל כל פנים יש לנו לעשות מה שבידינו עדיין לעשות, והיינו האספו ונבא אל ערי מבצר, דהיינו שיהיו ישראל מתכנסין לעריהם כמו שהיה בזמן שבית המקדש קיים, ועל ידי זה יהיו ערים בצורות כמ"ש המדרש, ונדמה שם, ר"ל אף שאי אפשר לנו לעשות העבודה בפועל, מכל מקום נעשה שם דמיון לזה דהיינו העסק בתורה ובפרשת הקרבנות, ושמא תאמר מאין הדמיון הזה ומהיכי תיתי שיועיל, לזה אמר כי ה' אלקינו הדימנו ברוב חסדו באמרו לאברהם מעלה אני עליהם כאלו הקריבם לפני. ושמא תאמר כיון שמתנהג גם עתה כל כך בחסד עמנו, למה אירע לנו צרות כאלה, לזה אמר וישקני מי ראש, דהיינו הצרות הם השקאה לרפואה בסיבת חולי הנפש כי חטאנו לה' כמו באופן הראשון, והבן כי הוא פירוש נכון ונחמד בס"ד. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל, דהנה פירשתי הפסוק (תהלים י"ט יו"ד) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. על פי מה שביארתי בדרושים (בפרשת אמור בד"ה בחודש השביעי), דהא דהדבור והעסק יהיה נחשב כמעשה, צריך להיות בכח וזוך הלב בכונה שלימה ורצוי יותר מכונת מעשה בפועל. והנה ידוע דשני העמודים הלימוד והמעשה, הם כל השלמות של האדם, מה שאין כן בנעדר אחד נעדר השלמות, כמו שיבואר אי"ה. והנה שיהיה בלימוד לבד שניהם בידו, משכחת לה על ידי כוונה הרצוי בלמדו לשמה בלי שום פניה בלתי לה' לבדו, וחושק ומתאוה מתי יבא לידו דבר זה שיקיימנו, אז הלימוד נחשב למעשה, דכמו שבהלכות עבודה הלימוד נחשב כמעשה, הוא הדין בכל המצות דללמד על הכלל כלו יצא, וכן מבואר בספרים, אם כן שניהם בידו והבן. והנה לדבר שאין בו שום רמיה רק כלו לה', לזה יקרא אמת. והיינו משפטי ה' שהאדם עוסק בהם, אם הוא אמת בלא רמיה כו', אז צדקו יחדיו הלימוד והמעשה בידו על ידי העסק לבד וזה שלמות האמיתי. ועל פי זה יתיישב המדרש על נכון, דהיה קשה לר' שמעון בר יוחאי על הפסוק שמחה לאיש במענה פיו, מה הוא מענה פיו למי ענה, והיה ראוי לומר בדברי פיו. אך הלא הבאתי מהגמרא דהשי"ת השיב לאברהם על שאלתו בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם, דבשעה שעוסקים בהלכות עבודה מעלה אני עליהם כאלו הקריבם לפני, וכבר כתבתי דיהיה הדיבור נחשב כמעשה צריך להיות נקי מאוד, וידוע אמרם ז"ל בגמרא (ברכות ח' ע"א) מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, ואין לו שעשוע ושמחה אחרת זולת זה. והנה במדרש רבה סוף פרשה ב' (ב"ר ב' ה') והארץ היתה תהו ובהו (בראשית א ב), הרי חרב, ולפי זה יש המשך להפסוק לדעתי, דהתורה רמזה והארץ היתה תהו ובהו, על חורבן בית המקדש כדברי המדרש, ואם כן יש לשאול ישראל מה תהא עליהם כיון שנעדר העבודה כשאלת אברהם ע"ה, לזה אמרה תורה ויאמר אלקים יהי אור, היינו תורה דכתיב ותורה אור, והיינו התשובה שהשיב השי"ת לאברהם דהעסק בתורה הוא במקום עבודה, אבל אמרה התורה שיש תנאי בזה, דהיינו וירא אלקים את האור כי טוב, ר"ל אימת רואה ובוחר האלקים בהאור כי טוב, היינו אם טוב הוא בלי תערובות כלל כמ"ש, דהא כי משמש בלשון אם, כמבואר במסכת ר"ה (דף ג' ע"א) וברש"י שם ד"ה כדריש לקיש, אבל דבר הנעשה בפועל אף שאין נקי כל כך, רעיון לב המביא את הקרבן מתקבל, כמו שמצינו בגמרא על שמעון הצדיק שלא היה אוכל מקרבן נזיר רק פעם אחת, עיין מסכת נדרים (דף ט' ע"ב), ואף על פי כן ח"ו לומר שלא נתקבלו הקרבנות משאר הנזירים.