וְכָל־שָׂרֵ֨י הַמְּדִינ֜וֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִ֣ים וְהַפַּח֗וֹת וְעֹשֵׂ֤י הַמְּלָאכָה֙ אֲשֶׁ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ מְנַשְּׂאִ֖ים אֶת־הַיְּהוּדִ֑ים כִּֽי־נָפַ֥ל פַּֽחַד־מָרְדֳּכַ֖י עֲלֵיהֶֽם׃
בני יששכר
אבל אומר לך את אשר עם לבבי מצאתי ראיתי בזוהר שלח דף קס"ט ע"ב א"ל ר"ש ודאי ידענא דאתן מלבישין תמן (בגן עדן) בלבוש יקר דגופא דהוא קדושאי אי הוה כגוונא דא בהאי עלמא ב"נ דאיתחזי בההוא גופא כגוונא דאתון קיימין בההוא עלמא (ר"ל אם אירע באיזה פעם גם בעוה"ז שיתלבש האדם באותו הלבוש והגוף יקר ורוחניי שבג"ע) א"ל מלה דא שאילו קמי' רב מתיבתא וכו' ואיהו אמר דהא הוה בהאי עלמא הכי מנלן דכתיב ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות אתלבשת בההוא דיוקנא דההוא עלמא מלכו"ת דא רוחא דקודשא דהא מלכות שמיא נשיב רוחא מהאי רוחא דאוירא דהאי עלמא ואתלבשא בי' אסת"ר וכדין עאלת קמי' מלכא אחשורוש וחמא ההוא דלבושא דנהורא דיוקנהא אדמי למלאך אלקים פרחא מיני' נשמתא לפום שעתא (בזה יתכן במקרא ויה"י כראות המלך את אסתר וכו' ל"ל למימר ויה"י לישנא דצערא הל"ל וכראות המלך אך הוא להשמיענו הגיע ו"י וצער פרחה נשמתו לפי שעה מגודל הפחד נ"ל) מרדכ"י אוף הכי דכתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכו"ת לבוש מלכו"ת ודאי דיוקנא דההוא עלמא וע"ד כתיב כי נפל פחד מרדכ"י עליה' פחד מרדכ"י ולא פחד אחשורוש אמר ר"ש כמה מתיקין אינון מילין זכאה חולקיה והא ידענא דצדיקיא בהאי עלמא מתלבשן בלבושא דאיקרי לבוש מלכות והכי הוא ודאי א"ל אוירא דג"ע נשיבו דרוח קודשא אינון ומתלבשן בי' צדיקייא כגוונא דהוו בהאי עלמא ולבתר רוח קודשא שראת על רישא דכל חד וחד ואתעטר ואתעבידא ליה עטרה וכך הוה למרדכ"י (בעוה"ז נ"ל) דכתיב בלבוש מלכו"ת דיוקנא דההוא עלמא ולבתר ועטרת זהב גדולה דא עטרת דשריאת על רישיהון דצדיקייא בההוא עלמא קבילו ישראל אורייתא כגוונא דא הוה להון עד וכו' עכ"ל ומעתה הרי שלך לפניך מנהג ישראל תורה היא שנהגו בשעת השמחה להתלבש בלבושים שונים לזכרון הנס והפלא שהתנוסס הש"י עם מרדכ"י ואסת"ר שנתלבשו במלבושי יקר רוחניים מה שמלובשין הצדיקים בג"ע והנה תראה בדברי הזהר שכן הי' לישראל במתן תורה ותבין לפ"ז משאמרז"ל הדר קבלו' בימי אחשורוש:
ישמח משה
עוד נ"ל, על פי מה שמצאתי כתוב בספר עיר בנימין בשם המנוח מו"ה שמואל דרשן ז"ל מלובלין, טעם על שנקרא מחצית השקל תרומה לכפר על נפשותיכם (שמות ל טו), על פי התוספת (סוטה ה' ע"א ד"ה אדם) בשם רבינו חננאל דרביעית דם שבאדם, הוא דם הנפש ומשקלו כ"ה סלעים, ולפי התרגום שתרגום על שקלים סלעים משקלו חמשים חצאי שקלים, ואם כן פדיון נפשו של אדם הוא במשקל אחד מחמשים מדבר שחייו תלוים בו, כמדת הבינוני דתורם אחד מחמישים (תרומות פ"ד מ"ג), עד כאן. ובהקדים עוד מה שכתבתי (בריש פרשת תרומה) דמשה הוא תרומה מכל העולם עד סופו, ולפי זה ראוי לכפר כל ימות עולם על הנפשות ישראל הקרוים אדם, והבן. עוד ביאור על המדרש תנחומא הנ"ל (תנחומא תשא סי' ג'), בהקדים מ"ש היערות דבש לפרש הגמרא מגילה (דף י"ג ע"ב) תנא כיון שנפל פור בחדש אדר, שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת משה רבן, והוא לא ידע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה, עד כאן. והקשה שם היערות דבש הא מהמיתה שהיתה בז' באדר, שפיר ידע, רק דלא ידע מהלידה, ומאי קאמר ולא ידע שבז' באדר מת משה. ועוד יש לדקדק מאי ראיה מהלידה, כיון דמת גם כן בז' באדר אחר אחרון אני בא, ואפילו אם נולד בז' באדר כיון שמת גם כן בז' באדר. ותירץ הוא ז"ל, על פי דאיתא בגמרא (ר"ה י"א ע"א) דהקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום, שנאמר (שמות כג כו) את מספר ימיך אמלא. והנה לכאורה יש להבין מה היא הטובה אם הקב"ה ממלא שנותיהן מיום ליום, או אם יחסר אף יום אחד משנותיהן או יעדיף. ופירש דהנה על פי הטבע יום שנולד בו האדם, הוא מוצלח בו ואינו נופל ביום הגנוסיא שלו. והנה מצאתי סמך לדבריו בירושלמי (ר"ה פ"ג ה"ח) דאיתא התם כשרצה עמלק להלחם עם ישראל, בירר רק אנשים שיום גנוסיא שלהם היה ביום המלחמה, כדי שלא יהיה להם נפילה כי אז שעתם מוצלחת. וזה הוא הטעם שהקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום, להראות בזה שאין מיתתם מיתה גמורה, וגם במיתתן קרוים חיים (ברכות י"ח ע"א), כיון שאין אדם נופל וכו', ואדרבה עליה היא להם. ועל פי זה יובן הגמרא הנ"ל, דבאמת ידע גם מהלידה רק דסבר דאחר אחרון אני בא, ולזה שמח כיון שמת גם כן באותן זמן עצמו, אבל האמת הוא דמיתת הצדיק אינה קרויה מיתה, רק הסתלקות מעולם התחתון לעליון ועליה היא לו. ולזה מדייק הגמרא לומר ולא ידע דבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה, דלכאורה הוה ליה להזכיר הלידה קודם המיתה. אמנם הורה בזה דאין המיתה מיתה גמור, כיון שנולד גם כן באותו יום, ואין אדם נופל ביום גנוסיא שלו, ומזה מוכח דאין זה נפילה ח"ו רק עליה, והבן עד כאן דבריו. ובאמת מצינו מפורש בגמרא (סוטה דף י"ג:) דמשה לא מת, מגזירה שוה דשם שם, כתיב הכא (דברים לד ה) וימת שם משה, וכתיב התם (שמות לד כח) ויהי שם עם ה', מה התם עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש. והנה פירשתי הגמרא דלא תסתור הגזירה שוה פירוש הפשוט של הפסוק דכתיב וימת, דהכי פירושא דקרא וימת, ושמא תאמר דמת לגמרי כמות כל אדם, לזה אמר שם משה עבד ה', ר"ל שם בשמי מרום הוא חי וקיים עומד ומשמש ולא מת, רק בבחינת הסתלקותו מזה העולם, והבן. והנה איתא במסכת מגילה (י"ג ע"ב) אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו וכו'. הרי דהשקלים נתיסדו לבטל עצת המן ולתשועת ישראל, והנה באמת אז בימי מרדכי לא היה הבית קיים ולא היה שקלים נוהג, אך דענין זה הוטבע מראשיתו באותו זמן, והתעוררות הקריאה מועיל לזה, אף כי לההצלה היה די לידת משה, אבל להוציאם מאפילה לאור גדול ולהיות להם זקיפת ראש כאמור במגילה (אסתר ט ג) מנשאים את היהודים, זה לא יתכן רק על ידי איזה מצוה, ואם כן הן ההצלה והן הזקיפת ראש, נעשה הכל על ידי משה, ואדרבה מזה דפרשת שקלים מועיל לענין המן, מוכח דמשה לא מת ועומד ומשמש כאז כן עתה, דאם לא כן למה יועיל כיון שלא היו שקלים אז. והנה ידוע (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד) דנאמר למשה גם כל מה שתלמוד ותיק עתיד לחדש, ועל פי זה יתבאר התנחומא הנ"ל כשהגיע משה לפרשת שקלים, ואז השיג דענין השקלים המה מיוסדים על ענין המן וכמאמר ריש לקיש הנ"ל, היה קשה לו אז הלא לזה היה די הלידה שלי ולמה נצרכים השקלים, אלא ודאי מוכח מזה ח"ו דהמיתה שבאותו יום עצמו תבטל ח"ו הלידה, והמיתה תהיה מיתה ממש דאחר אחרון אני בא, ולזה אמר שמא משאני מת אין אני נזכר, ולזה בא הצוה על השקלים כנ"ל. א"ל הקב"ה חייך, ר"ל אדרבה זה הוא החיות שלך כי תעלה ותתעלה, והשקלים הן המה להיות זקיפת ראש לישראל על ידן, ואדרבה מזה מוכח דאין זה מיתה ממש ח"ו, כי בכל שנה ושנה כשיהיו קוראין וכו' כאלו אתה וזקף את ראשן לפני כנ"ל, והבן.