וְלִבְנֵ֥י קְהָ֖ת לֹ֣א נָתָ֑ן כִּֽי־עֲבֹדַ֤ת הַקֹּ֙דֶשׁ֙ עֲלֵהֶ֔ם בַּכָּתֵ֖ף יִשָּֽׂאוּ׃
ליקוטי מוהר"ן
וְסִימָן: בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז׳:ט׳), וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ערכין יא): אֵין יִשָּׂאוּ אֶלָּא לְשׁוֹן שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף, וּמִקְרָא זֶה נֶאֱמַר בְּמַשָּׂא בְּנֵי קְהָת, שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִין בַּכָּתֵף אֶת הָאָרוֹן, הַיְנוּ בְּחִינַת עֹל תּוֹרָה:
אגרא דכלה
זאת חקת התורה כו' ויקחו כו' (במדבר יט ב). למה נאמר פרשת פרה אחר מחלוקת קרח, לפי שהקהתים הטהרו לשאת ארון ברית י"י שנאמר (במדבר ז ט) בכתף ישאו, אמר קרח לא די שהוציאו אותי מכלל כהונה ומתנות, אלא שגילח ראשי ועשה אותי סכל, מיד נתקנא למשה לערער הריב והוא לא ידע חוק פרה אדומה תהיה כפרה גדולה על ישראל, כן הוא בפסיקתא והוא פליאה גדולה: והנ"ל דהנה ענין פר"ה, כבר ידעת שהוא סוד המתקת הדינים בסוד פ"ר פר"ה, שהוא סוד המתקת ה' גבורות דפ"ר, שכל אחד בגימטריא נ"ו, סוד ה' פעמים נ"ו דויהי נועם (תהלים צ יז), ובהוספת א' לכל אחד הוא בגימטריא ז"ן, א"ל הו"יה, שזהו שדרשו המקובלים אל הויה ויאר לנ"ו (תהלים קיח כז), והבן. והנה על ידי הפרה נמתקים הדינים ברחמים, ומתהווה ממנה אדרבא כפר"ה לישראל. והנה הקהתים הטהרו לשאת משא בכת"ף, שהוא סוד כתף השמאלי דגבורה דזהו סטרא דליוואי. והנה נצטווה משה לגלח שערם שהוא סוד תוקף הדינים הנתלים למטה, כי הנה הגבורות במקומם הם בסוד המעלה הגדולה מעלת הזהב על הכסף, וכן לעתיד במהרה בימינו שיתוקן העולם, יהיו הגבורות גדולים במעלה כי לא נירא מן הדין, ואז יהיו הלוים גדולים מן הכהנים. וזה היה טעות קרח שחשב שגדלה מעלתו להיותו מסטרא דגבורה, ואמר בסברתו שהגבורות הם כעת גם כן במעלה כמו החסדים והם ממוזגים, ואם אינו כן רק שכעת הם בתוקפם ואין להשתמש בהן, אם כן למה יגלחו להם השערות. והאמת הוא שהגילוח הוא למען לא יתפשטו הגבורות למטה, כי למטה נהנים מהם הקליפות, ובמקומם הם עוז וחדוה. ובזה תבין שאילו היה מתבונן קרח בענין חוק פרה אדומה שהוא כפרה גדולה לישראל מסוד המתקת הדינים, לא הוה קשיא ליה ולא היה מערער הריב, והש"י יודע האמת ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו, התבונן כי קצרתי:
קדושת לוי
בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו ונתת אל הארון את העדות כו' (שמות כה, טו). הא דהזהיר הכתוב דווקא בארון שלא יסורו הבדים לעולם יותר משאר כלי הקודש. וכדי להבינך צריך אני להאריך והוא, דכבר נודע דכמו דבאדם דהוא עולם קטן כל הרמ"ח אברים הרוחנים מרומזים לרוחניות של הרמ"ח מצות עשה, והשס"ה גידים רוחניות מרומזים לשס"ה לא תעשה הרוחניות. כן תבנית המשכן וכל כליו הנ"ל מרומזים לרוחניות המצוה דכל כלי היה רומז למצוה אחרת. והנה ידוע דיש כמה מצות אשר המה הכרחים להם להאדם לזכור אותם בכל רגע ויש מצות הצריכים אותם לפרקים לזכור בהם. והנה אלה המצות אשר צריך האדם לשום במחשבתו תמיד. אחד, שיש בורא עולם מצוי אשר המציא כל מציאות. שנית, ליחדו שהוא יחיד ומיוחד. ג' לאהוב אותו שיהא אדם אוהב לעשות תענוג ונחת רוח לבורא עולם בכל ענינים בתורה ותפלה וצדקה במצות הכל כדי להביא שמחה ותענוג בבורא כביכול וכן לירא מפניו שיהא אדם ירא לעבור על מצותיו ולהמרות רצונו חס ושלום כל אלה דברים הכרחים אשר הם צריך האדם לזכור בהם תמיד ולהאמין בהם אמונה שלימה ויש שאר מצות כמו ציצית ותפילין דאין זמנם אלא ביום ולא בלילה וכן קרבנות וכדומה דאין נוהג עכשיו כלל. והנה הארון היה מרומז נגד אלו המצות הנ"ל אשר בהם תלוי כל הדת ישראל דהוא מציאות הבורא ברוך הוא ויחודו לאהוב אותו ולירא מפניו ובזה כלל כל המצות וזה הם הכרחים אשר על זה היה מרמז הארון אשר בו היה מונח הלוחות עדות דבהם העשרה דברות שהם אנכי ולא יהיה לך. והנה יש מהם שהיו מרמזין למצות אחרות אשר אין בהם מהצורך לזכור אותם בכל רגע כמו מצות הנ"ל וכן השולחן גם כן היה מרמז למצות אחרות. והנה הבדים אשר היו נעשים לשאת בהם את הארון כמו שאמר הכתוב (במדבר ז, ט) כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, רצה לומר שהיו צריכין לשאת הארון ועל ידי שהיו הלוים נושאים הארון והם שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא על ידי זה היו ממשיכין אלו המצות אשר היו מרומזים אליהם הארון והשלחן והמנורה לתוך המשכן שיתקיימו אלו המצות. והנה הארון אשר היה מרמז למצות אשר בהם עיקר האמונה והזכירה בהם הוא חיוב בכל עת. לזה בא הרמז בהם אשר לא יסורו מהם לעולם ובא הרמז לאלו המצות אשר בני ישראל צריכין (חסר כאן):