חסידות על במדבר טו:לא

ועוד י"ל קצת באופן אחר, על פי מ"ש בעיר בנימין שם במסכת כתובות, דלכך לא רצה השי"ת מעיקרא שיבנה תיכף בית המקדש או לעשות משכן, כדי שלא יבטלו מהתורה, כדאיתא במסכת מגילה (ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, עיין שם. והנה על דבריו קשה לכתחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. לכך נ"ל על פי דקיימא לן אף דתרי קלא לא משתמעי, מכל מקום בהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין כאחד, דכיון דחביב יהבי דעתייהו ושמעי, עד כאן (מגילה דף כ"א ע"ב). ונראה דמזה יש ללמוד על הכלל כלו, דבדבר חשוב מאד אין שום טרדה מבטלו, והנה אם התורה היה בעינינו כמו שנצטוינו בכל יום כאלו היום ניתנה וכל שעה חשוב כשעה ראשונה, לא היה שום טרדה מבטל. ועל פי זה יובן ויומשך היטב הפסוק (דברים ו' ו') והיו הדברים וגו', למה שדרשו רז"ל (ספרי ואתחנן ו ו) היום, בכל יום כאלו היום ניתנה, ולכך על לבבך ואין שום דבר גורם להסרה מן הלב, ולכך ודאי ושננתם וגו' בשבתך וגו' כי אין שום טרדה מבטל, ובזה האופן יוכל לקיים (יהושע א ח) והגית וגו' לא ימוש וגו' ולא באופן אחר. והנה באמת חיבת התורה כראוי כאמור (תהלים יט יא) הנחמדים וגו', (משלי ג טו) יקרה היא וגו', (איוב כח יז) לא יערכנה זהב וגו', לא היה שום דבר מבטל, אך מחמת היצר הרע המדמהו לעול, אף אם כופיהו מכל מקום אינו חביב כל כך, ועל ידי זה הטרדה מבטל. ועל פי זה נ"ל לפרש פירוש חדש בהפסוקים נחלתי עדותיך לעולם, ר"ל בלי ביטול רגע אחת כי ששון לבי המה, דאז אין שום דבר מבטל דכיון דחביב יהיב דעתיה, אבל (תהלים קיט קיב) נטיתי לבי לעשות חקיך, דהיינו שכופה יצרו אבל אינו חביב, אז לעולם הוא בעקב, כמו שדרשו (דב"ר פ"ג א') שכרו בעקב והיינו בהסוף, ר"ל דאחר שפנה מכל הטרדות בסוף הכל אז פונה להתורה, מה שאין כן כשיש לו איזה טרדה לא יוכל למיהב דעתיה, והוא פירוש נפלא ואמת בס"ד. ועל פי זה יתפרש הפסוק (קהלת יב יג) סוף דבר הכל נשמע, ר"ל על כל פנים אחר ככלות הכל נשמע, ראוי לשמוע דהא אמרנו נעשה ונשמע, ר"ל אף בשעת עשיה כמו שאפרש, ואם כן על כל פנים בסוף נקיים ונשמע, את האלקים ירא וגו' כי זה כל האדם אפילו איש המוני שאין התורה חביב אצלו. וזה מוסר גדול לאותן המבטלים אף שפנוים מכל וכל, והיינו אמרם (סנהדרין צ"ט ע"א) כל שאפשר לו לעשות וכו', עליו הכתוב אומרו (במדבר טו לא) כי דבר ה' בזה וכו', שזה ודאי בזיון גדול מאד, אבל השלם הגמור אין שום טרדה מבטלו. ועל פי זה יתפרש הפסוק (תהלים קיט קסח) שמרתי פקודיך ועדותיך כי כל דרכי נגדך, ר"ל אף שדרכי נגדך, היינו סבות למנוע כמו שדרשו (יבמות ס"ג ע"א) בעזר כנגדו (בראשית ב יח), מכל מקום שמרתי והבן. והיינו נעשה, ר"ל אף אם נעשה איזה דבר, מכל מקום נשמע, ר"ל כל כך חביב אצלינו דלא יבטלנו שום דבר, ועל זה אמרו (שהש"ר פ"א ד') דאז נעקר יצר הרע מלבם והיה חביב להם מאד והבן, ועל כן אמר אז ויקחו לי תרומה, והבן. ועל פי זה יובן אמרם (שבת דף פ"ח.) מי גילה לבני רז זה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר (תהלים קה כ) עושי דברו לשמוע בקול דברו. דהיינו דלמלאכי השרת אין עשיה מבטלתן ואדרבה גורם לשמוע, כי אין להם יצר הרע וחביב מאד עליהם דבר ה'. והנה על בחינה זו לא שייך רחיים על צוארו וכו' (קידושין כ"ט ע"ב), והשתא מבואר המדרש ויקחו לי תרומה, דמזה מבואר דיש להקדים הנשואין, אבל באופן שהתורה חביב מאד, והיינו כי לקח טוב וגו', כנ"ל באופן הראשון רק תורתי אל תעזובו ויהיה חביב כל שעה כשעה ראשונה, והבן. ועל פי זה יובנו הפסוק בפרשת תשא (שמות לא ב) ובפרשת ויקהל (שמות לה ל) ראו קרא ה' בשם בצלאל, כי אז כבר חזר היצר הרע והיה העשיה טורדן, אבל אלו מלא רוח אלקים בחכמה וגו', באופן שיוכלו לעשות בכל מלאכה ולחשוב מחשבות בדדהו, ולא יהיה טרדת העשיה מבטלתן, והיינו דמסיים בפרשת ויקהל בהאי ענינא (שמות לה לה) ועושי בכל מלאכה וחושבי מחשבת, והבן.

מה שנאמר בתורה נפש כי תחטא (ויקרא ה א), או ונכרתה הנפש ההוא עונה בה (במדבר טו לא), הוא לפי מ"ש בש"ך על התורה (הובא בילקוט דוד פרשת יתרו), שמצד הנפש היה ברצון קבלת התורה. וגם כן י"ל כי גם מקודם ברצון גמור היה אחר שנאנסו, כמ"ש הרמב"ם בהלכות גירושין (פ"ב ה"כ) על הא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני (ר"ה ו' ע"א), והא דאשת ישראל שנאנסה מותרת (יבמות ל"ה ע"א), היינו משום דגם הרצון שבסוף הוא באונס, אבל כאן האונס הוא רק הסר המונע השאור שבעיסה. ועל פי זה יתיישב קושית אומות העולם כלום כפית עלינו הר וכו' (ע"ז ב' ע"א) והבן, וזה הטעם דגבי ישראל מצטרף מחשבה טובה למעשה, ומחשבה רעה אינה מצטרף, ובאומות להיפך כדאיתא בתוספת קדושין (דף ל"ט ע"ב [ד"ה מחשבה]). ועל פי זה יובן גם כן הא דאיתא (פרק קמא דר"ה דף ד' ע"א) דבישראל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הוי צדיק גמור, ובאומות העולם לא, והבן. או יאמר הטעם דבמחשבה טובה מצרף למעשה, היינו כיון שנוטה לטוב, הנשמה עיקר האדם, ואם כן פועל הנפש נגמר. מה שאין כן בנוטה לרע דאז הגוף עיקר, לכך מחשבה רעה אין מצרפה, דהא הגוף עדיין לא עשה שום דבר הוא העיקר. אכן בעבודה זרה מצרף הקב"ה מחשבה למעשה, וכמ"ש בחן טוב (על הפסוק (שמות לב כה) כי פרעה אהרן), טעם על אהרן שלא נכשל בחטא גדול, (מובא לקמן בריש סדר אחרי), וכמ"ש יד יוסף על פסוק (שמות כ ג) לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, היינו אפילו במחשבה שאינו יודע בה רק הקב"ה לבדו. ועוד י"ל טעם הגון דהא דנשתנה עבודה זרה דנחשב מחשבה כמעשה, על פי מ"ש במאמר (מגילה י"ב ע"א) שאלו תלמודיו את רבי שמעון בן יוחאי וכו', שם וכי משא פנים יש בדבר, ר"ל שבזה אין שייך נשיאות פנים לפי שהם מדקדקים עד כזית וכו' (ברכות כ ע"ב), לפי שהמודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה (נדרים כ"ה ע"א), ואם כן אין כאן קיום ודקדוק ואין כאן נשיאות פנים. אם כן היינו טעמא יש לומר שמה שמחשבה רעה אינו נחשב, היינו משום נשיאות פנים, ובעבודה זרה אין נשיאות פנים (מבואר בארוכה בפרשת נשא ד"ה באופן אחר). ועל פי זה י"ל מה שאמרו רז"ל (ברכות דף י"ז.) על הלומד שלא לשמה, נח לו שלא נברא, משום דנמנו וגמרו (עירובין י"ג ע"ב), כפירוש מהרש"א דהלא תעשה יתירות על העשה, ועל פי מה שפירשו המפרשים בפסוק (בראשית ו ה) וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו וגו', ואם כן שלא לשמה דהוא שיתוף הנאתו וע"א כמ"ש החובת הלבבות, ואם כן המחשבה כמעשה ונוח לו שלא נברא. או י"ל כפשוטו, דאם הטוב שלא לשמה, אם כן אין כאן רק מעט טוב והרע מרובה, אבל הלומד לשמה על מנת לקיים, מחשבה טובה מצטרפת למעשה ולא מחשבה רעה, ממילא הטוב מרובה, והבן.

ונראה לפרש דהנה בזוה"ק ח"ב (קפ"ד.) אמאי איתער דינא עלאה ביומא דא, אלא כל רזין וכל קדישין יקירין כלהו תלוין בשביעאה, וההוא שביעאה עלאה, עלמא עלאה דאקרי עלמא דאתי, מני' נהרין כל בוצינין וכל קדושין וכל ברכאן, וכד מטי זמנא לחדתותי ברכאן וקדושין לאנהרא בעא לאשגחא בכל תקונין דעלמין כולהו וכל אינון תיקונין לאתקיימא כולהון סלקין מגו תתאי אי אינון כשראן ואי לא כשראן כדין קיימא מלה דלא נהיר עד דאתפרשין חייבין מגו זכאין, כדין אתער דינא עכ"ל, וממוצא הדברים שהכוונה לחדתותי ברכאן וקדושין לאנהרא, ולפי"ז יש לומר דהא דעוברין לפניו כבני מרון הוא כמשל חיילות של מלך העוברין לפניו לקבל מתנותיו שהוא מחלק להם, כן עוברין כולם לפני ממ"ה הקב"ה, ובאור פני מלך חיים מקבלין כולם כל ברכאן וקדושין, אך מזה עצמו שעוברין לפניו נתהוה הדין, שהרי כתיב לא יגורך רע ופרש"י ז"ל לא יגור במגורך רע, וע"כ חלקי הרע נסוגין אחור ונדחין למצולות ים, וצדיקים [שמעט חלקי הרע שבהם אינם מתאחדים עמהם אלא כמרחפת עליהם] מתרפאין בדין זה, שהרי חלקי הרע נדחין, והם נשארים נקיים וזכים לקבל אור פני מלך חיים, כמו מראה מלוטשת או לבנה המקבלת אור השמש, אך רשעים שנתאחדו עם חלקי הרע כצמיד פתיל וכענין שכתוב (יחזקאל ל״ב:כ״ז) ותהי עונותם על עצמותם, וא"א להפרד זה מזה כי העבירה מלפפתו וכרכתו, הם נידונין בה ונדחין עם העבירות יחד, וזהו שכתוב במדבר (ט"ו ל"א) הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, ובספרי היא ועונה עמה: