חסידות על במדבר טז:טו

והנה ארז"ל (מועד קטן כ"ח.) שמיתת צדיקים מכפר על הדור כמנחות וקרבנות, וזהו תועלת גדול להדור, אכן לכאורה הוא קצת עול נגד הצדיק שהוא נתפס על לא חמס בכפו. ומסתברא, דדווקא אם עונות הדור נמשכים מהצדיק, שפגם תחלה פגם דק ועל ידי זה נמשך על אברי המעשה בפועל אז שפיר יש מקום לומר שהצדיק נתפס. אבל צדיק גמור, שמעולם מצד עצמו אינו פוגם אפילו בדבר דק, רק הדור פגמו בעבירות ועל ידי זה נמשך גם בו פגם, ודאי אין סברא שהצדיק נתפס עבורם. ובזה יבוארו פסוקי פרשת קרח (במדבר טז, טו) שאמר משה רבינו ע"ה להש"י אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי כו' קשה א' מה קרבן ומנחה היה בכאן, והוקשה זאת לרש"י ז"ל ע"ש. ב' יש לדקדק לא חמור אחד מהם נשאתי, משמע אבל דבר אחר לקח, והזקנים שינו בעבור זה לתלמי המלך וכתבו לא חמורו של אחד, ועדיין אינו מיושב, דמשמע דבר נחמד ויקר לא לקח אבל דבר קל לקח. ג' לא חמור א' נשאתי משמעו היפוך הכוונה דמשמע לא חמורו של אחד לקחתי אבל אצל הרבה לקחתי, והיה לו לומר בהיפוך ולא נשאתי חמור א' מהם, וכלשון סוף הפסוק, ולא הרעותי את אחד מהם. ד' לשון נשאתי קשה דהוה ליה למימר לקחתי.

לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם כו' (במדבר טו, טו). הכלל, משה רבינו היה מעלה כל ישראל והיה מדבק עצמו תמיד לכל ישראל. וזהו לא חמור אחד מהם נשאתי, כלומר שלא נשאתי גוף אחד מישראל, רק כל ישראל נשאתי וכן לא דבקתי לאיש אחד מישראל רק לכל ישראל וזהו לא חמור כו'. ולא הרעותי, לשון דביקות מלשון אחי ורעי:

וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם ויאמרו לא נעלה (במדבר טז יב), המעט וגו' (במדבר טז יג), אף לא וגו' (במדבר טז יד). והנה יש לדקדק טובא בקראי הנ"ל. (א), למה לא הלך משה אצלם להוכיחם כמו שהלך אצלם לאבדם, הלא זה האיש משה ידענו מה היה לו כי היה עניו מאד מכל האדם. (ב), תשובתם לא נעלה, ודרשת רז"ל ידיעה (במ"ר פי"ח ד), והדרשה תדרש. (ג), כי תשתרר עלינו גם השתרר, כפל הענין. (ד), אף לא אל ארץ וגו' הוא משולל הבנה, דמה הוסיפו בזה על אמרם הקודם להמיתנו במדבר, הלא אין זה מוסיף אלא גורע. (ה), העיני האנשים ההם תנקר הוא משולל הבנה, מאין להם דבר זה שינקר עיניהם. (וא"ו), הסיום לא נעלה. (זיי"ן), (במדבר טז טו) ויחר למשה מאד, הוא היפך ענותנותו הגדולה, ועיין רש"י (ד"ה ויחר), אבל זה דחוק, דויחר לחוד וצער לחוד.