חסידות על במדבר טז:יג

רב לכם וגו' (במדבר טז ג). (א) יש להבין טענת קרח שאמר רב לכם. (ב), וגם להבין מה שאמרו ומדוע תתנשאו, דאף לפי דעתם אין כאן ריח קושיא, דמי לא יחפוץ בגדולה אם יוכל להגיע אליה. (ג), גם להבין מאמר משה אם כמות כל האדם וגו' (במדבר טז כט), וגם מאמר המעט מכם וגו' (במדבר טז ט). (ד) להבין מאמר דתן ואבירם אחר שאמרו להמיתנו במדבר (במדבר טז יג), מה זה שאמרו (במדבר טז יד) אף לא וגו', אין זה מוסיף רק גורע. (ה), למה צוה משה שיקרבו במחתות וישרפו (במדבר טז יז), ולא די לו בבליעה, ואמאי היה השריפה והבליעה כאחד, והשריפה מעט קודם הבליעה לפי המבואר בתנחומא (קרח סי' ט') דקרח נשרף ונבלע, והבן. ואם כן לפי זה הפירוש (במדבר טז לה) ואש יצאה, כבר יצאה, והבן. ולמה היה כן. והנ"ל בזה, דהמעשה הלזו היה אחר חטא המרגלים כמבואר ברש"י בפסוק (במדבר טז ד) ויפול על פניו (ד"ה ויפול). והיה זמן רב אחר מעמד הר סיני. והנה כשהשביע משה את ישראל בהר סיני, היה כמבואר בכל מקום מושבע ועומד מהר סיני, והנה איתא במסכת שבועות (דף כ"ט.) שהשביע משה את ישראל ואמר להם דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעתי וכו', ואם כן הרי נשבעו כולם שיקיימו הכל על דעת משה, ואם כן איך עברו על השבועה, הלא באמת נראה מפשטי המקרא כי לא רצו לעשות דבר נגד רצון השי"ת לפי המענה שבפיהם, כאמרם כי כל העדה כולם קדושים וגו', רק שחשדוהו למשה שנטילת השררה היה בלי רצון השי"ת רק מעצמו, וכמבואר ברש"י והמדרשים והמקראות מורין כן, אם כן לפי זה מה ענו על השבועה. והנ"ל בזה, על פי שכתב בעל מגיני שלמה בתשובותיו (בחלק אה"ע סימן י"ב דף מ"ד ע"ב) באחד שנשא אשה ונשתטית מאד, ובעלה נתקשר בשבועה שלא יגרשנה לעולם, ונוסח השבועה היה על דעת אשתו וחותנו וגיסו וכו', והעלה שם שאין בידן למחות שלא יגרשה, וז"ל: ועוד שהם נוגעים בדבר שלא תהא מוטלת עליהם, או שתשב עגונה בבתיהם וכו', אם כן אין דעתם כלום, שהוא לא נשבע אלא אם ימחו בדעתם, אבל כאן דאנן יודעים שאין דעתם נכון, רק לטובתם אומרים היפך דעתם האמת, אין משגיחין בהם, עד כאן דבריו. וסברא נכונה היא מאד, דהא לא נשבע על רצונם, רק על דעתם, והבן. ואם כן לפי זה היה לכת ההיא פתחון פה לפי דעתם, שאמרו שמשה נוגע ואומר היפך דעתו האמיתית, והבן. ונקדים דהנשבע על דעת חבירו, אין מתירין לו אלא מדעתו, ופסקו הפוסקים דוקא בעשה לו טובה, (עיין מ"ש בפרשת חיי שרה בפסוק (בראשית כז ז) ה' אלקי השמים ובפרשת ויחי). והנה בפרק שבועות הדיינין (שבועות דף ל"ט.) אמרינן דבר שאין אש מכלה אותו, שבועת שקר מכלה אותו. ועל פי זה יתבאר לך הכל, כי הם אמרו למשה רב לכם וגו', ר"ל אך לכם לדעתכם הוא רב דהיינו שמשה עשה מדעתו, אם כן אין על זה בחינת השבועה כמ"ש, והיינו ומדוע תתנשאו, כלומר מה דעתכם בזה, אלא אין זה רק רצונכם, שאתם כפי דעתכם אין ראוי להתנשא לפי האמת שראוי היה שאתם בעצמיכם לא תתנשאו, וזה שאמרו ומדוע, והבן זה כי זה אמרו בחלקת לשונם כדי להוציא את עצמם מן השבועה. והנה משה אמר להם המעט מכם וגו', ואם כן קבלתם טובה ואין לכם היתר, ומה שאתם אומרים כי לא כן דעתי, לזה אמר (במדבר טז יא) אתה וכל עדתך הנועדים על ה', והוא נגד דעת המקום ונגד דעתי, ואהרן מה הוא, ר"ל שהוא עניו גדול ולא יחפוץ בכבוד כי תלינו עליו, והבן. והנה מאמר דתן ואבירם מורה כי הוא בעצמו יודע שאין לו להשתרר על דבר הרעה שעשה להם, והיינו גם השתרר, ר"ל אף שתוכל להשתרר, אין ראוי לך, אם כן אינם עוברים על השבועה כמ"ש, אף לא הביאותנו, ר"ל אף אם היה נדנוד שבועה, מכל מקום לא הביאותנו ולא קבלנו טובה ויש לנו היתר, והוא פירוש נפלא בס"ד למבין. והנה משה ציוה שיקריבו, ויהיה שריפה ואחר כך בליעה, להורות כי מה שאין האש מכלה, יכלה כדרך שבועת שקר, והוא אמרו (במדבר טז כח) בזאת תדעון כי ה' שלחני, והבן. והנה יש מיתה, ויש פקידה דהיינו מיתה טבעית, וגם כל המיתות המאורעות שכולם יפקדו מי באש וכו', אבל בליעה לא נזכר כי הוא בריאה חדשה, והבן. והיינו אם כמות כל האדם דהיינו מיתה טבעית, או ופקודת כל אדם דהיינו כל המאורעות דהיינו במיתה המאורעות של עכשיו דהיינו שריפה, עדיין אין בחינה שהשבועה שקר ולא ה' שלחני, ואם בריאה יברא וירדו הם וכל אשר להם אפילו דברים שאין אש שולט בו, אז וידעתם כי ה' שלחני וניאצו את ה', והבן זה כי נכון הוא בס"ד.

טעם מה שאמרו דתן ואבירם אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש מה שאין כן קרח לא אמר זה. כי קרח היה משבט לוי ועל שבט לוי לא נגזר שימותו במדבר:

וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם ויאמרו לא נעלה (במדבר טז יב), המעט וגו' (במדבר טז יג), אף לא וגו' (במדבר טז יד). והנה יש לדקדק טובא בקראי הנ"ל. (א), למה לא הלך משה אצלם להוכיחם כמו שהלך אצלם לאבדם, הלא זה האיש משה ידענו מה היה לו כי היה עניו מאד מכל האדם. (ב), תשובתם לא נעלה, ודרשת רז"ל ידיעה (במ"ר פי"ח ד), והדרשה תדרש. (ג), כי תשתרר עלינו גם השתרר, כפל הענין. (ד), אף לא אל ארץ וגו' הוא משולל הבנה, דמה הוסיפו בזה על אמרם הקודם להמיתנו במדבר, הלא אין זה מוסיף אלא גורע. (ה), העיני האנשים ההם תנקר הוא משולל הבנה, מאין להם דבר זה שינקר עיניהם. (וא"ו), הסיום לא נעלה. (זיי"ן), (במדבר טז טו) ויחר למשה מאד, הוא היפך ענותנותו הגדולה, ועיין רש"י (ד"ה ויחר), אבל זה דחוק, דויחר לחוד וצער לחוד.