וַ֠יֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜ב אֶת־קָרְבַּ֤ן יְהוָה֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
מבוא השערים
לפי סדר השתלשלות הנ״ל, מן תורה שבעל פה ואילך נתגלו האורות בתוך כלים, ובאיש בהשגה, אם בהשגה אשר נראית גם כאנושית, בתלמוד, ואם בהשגה ושכל אשר גם האיש רואה אותו ליותר עליון, בקבלה, לכן יסוד התגלויות אלו הוא הלימוד וההשגה בשכל. לא כן היא החסידות, המשכתה אינה מוגבלת בשכל לבד רק בכל, אף בהכלים בעצמם, ואם גם את הכלים היא מאירה, ואם עיקר יסודה הוא לגלות גם האור אשר בנמוכיות, אם כן למה זה יגרע כל הגוף מן שכל האדם, הן נמוך הוא הגוף מן השכל אשר בו, אבל הלא זה עיקר החסידות לגלות האור אשר בנמוכיות ושגם הוא קודש, לכן גם הגוף גם מדותיו של האדם פועלים במרום.
אגרא דכלה
ויאמרו האנשי"ם ההמ"ה אליו (במדבר ט ז). האנשי"ם ההמ"ה מיותר. גם תיבת אלי"ו בלשון יחיד, והלא נאמר שקרבו לפני מש"ה ואהרן, אליה"ם מיבעיא ליה. ויש לפרש דמשמיענו צדקתם להיות שהיו האנשי"ם ההמ"ה שלא יכלו לעשות הפסח ביו"ם ההו"א, אבל בלילה נטהרו כי נטמאו בח' למילואים בהתעסקם בנדב ואביהוא (סוכה כ"ה ע"ב), על כן הגם שעמדו לפני אהרן, ייחדו הדבור למשה בכדי שאהרן לא יזכור בצערו: או ירצה באומרם אלי"ו. שבאו בטענה אל משה דייקא, שהוא היה הגורם להם שצוום שאו את אחיכם (ויקרא י ד), בכן עליו מוטל לתקנם: ונ"ל עוד האנשי"ם ההמ"ה. הגם שהיו טמאים ואיך ערבו אל לבם לגשת לפני משה, עם כל זה לא שלחו משולחם רק הם בעצמם נתקרבו אליו, כי לא רצו לסמוך על השליח מגודל חביבות המצוה עליהם. וירצה עוד להיות הדבר ביו"ם ההו"א, הגם שהם קרבו לפני משה ואהרן, אך להיות הדבר ביו"ם ההוא זמן הקרבן, נסתלק אהרן למחנה השכינה, והם לא היו רשאין לכנוס למחנה שכינה, לא אמרו רק אליו היינו למשה לבדו, כי למחנה לויה רשאין לכנוס:
אגרא דכלה
אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע וכו' (במדבר ט ז). הקדוש בעל אור החיים דקדק מה זה שאמרו למ"ה נגרע בלשון מתמיה, הלא הם במו פיהם אמרו על מה ולמה להיותם טמאים, עיין שם בדברי קדשו תירוציו היקרים. ונ"ל הקטן עוד בהעיר עוד למה אמרו לנפ"ש אד"ם, ולא סגי בנפש בלבד, וגם הקדוש הנ"ל דקדק זה, עיין שם. והנראה דעיקר תואר אדם הוא להצדיק אתם קרויין אד"ם (יבמות ס"א ע"א), בגימטריא מ"ה כמספר השם הקדוש. והנה אמרו רז"ל (כתובות ק"ג ע"ב) משמת רבי בטלה כהונה, עיין שם בתוספות כתובות (ד"ה אותו) וביבמות (ד"ה) דהצדיקים אין מטמאין, הגם שיש דיעות בזה שם בתוספות, עם כל זה יש סמך לזה מירושלמי (ברכות פ"ג ה"א) כשמת רבי הוה מכרזי אין כהונה היום, וכן במדרש שוחר טוב (שוח"ט משלי פ"ט ג') שאליהו ז"ל נתעסק בקבורת ר' עקיבא, ואמר לתלמידיו שהצדיקים אינן מטמאין, וכן נוהגין בארעא קדישא עד היום שהכהנים הולכים על קברי הקדושים. והנה לפי זה אותן האנשים היו נושאי ארונו של יוסף לחד מאן דאמר (סוכה כ"ה ע"ב), או שטימאו את עצמם לנדב ואביהוא קדושי עליונין לחד מאן דאמר שהיו מישאל ואלצפן, וחשבו בקל וחומר הלא טומאת הכהנים הוא בלאו ונדחה אצל הצדיקים, והכהנים קדושה יתירה נוהגת בהם, מכל שכן שלא יטמאו את האדם להיות נדחה מקרבן פסח. וז"ש אנחנו טמאים (רק) לנפש אדם (דקדושה, שלא שלטה בבשרם זוהמת הנחש ואין בהם טומאה, אם כן) למה נגרע כו', נ"ל. ואחשבה באפשר משום הכי לא נאמר להם שום תשובה רק לישראל בכלל, והאמת הם עשו את הפסח במועדו. והנה בבנות צלפחד נאמר להם תשובה, מה שאין כן בכאן אי אפשר לבאר זה, כי כל אחד יאמר כן, והבן כי עמוק הוא: