זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃
קדושת לוי
מי יאכילנו בשר כו' זכרנו את הדגה כו' (במדבר יא, ה). לכאורה אינו מובן מה ענין לבשר זכרנו את הדגה. ונבאר, כי במן טעמו כל הטעמים שרצו לטעום בו, רק זה המאכל שהיה ידוע להם הטעם היו ממשיכים במחשבה במן לטעום בו זה הטעם, אבל זה המאכל שלא טעמו עדיין לא ידעו האיך להמשיך טעמו במן. והנה טעם בשר כשר, דהיינו בשחיטה ומליחה כמצותה יש לו טעם אחר מבשר בלא שחיטה ומליחה. והנה במצרים היו אוכלים בשר בלא מצוה, דהיינו בלא שחיטה ומליחה זה הטעם ידעו אבל הטעם מבשר הנעשה כמצותה זה לא ידעו עדיין טעמו. וכאן אחר מתן תורה שנצטוינו בבשר על מצות הנ"ל זה הטעם לא ידעו איך להמשיך במן כדי לטעום בו אבל טעם דגים טעמו במן מחמת שלא נשתנה טעמן שלא היה בה שום מצוה. וזהו שאמרו מי יאכילנו בשר כו', כדי לטעום טעמו אחר כך במן. זכרנו את הדגה, טעם דג אנו יכולין לטעום במן אבל טעם בשר לא כנ"ל. וזהו שהקדוש ברוך הוא יעשה סעודה לעתיד לבא מלויתן ושור הבר ובר אווזות ויין המשומר, כי באמת יאכלו בני ישראל מן כאשר היה בימי יציאת מצרים לכך יעשה הקדוש ברוך הוא סעודת הצדיקים לעתיד לבא מהדברים אלו כדי שאחר זה כשיאכלו המן יטעמו המאכלים שאכלו בסעודה ובמי באר יטעמו כל המשקים כאשר היה ביציאת מצרים:
סוד ישרים
מרור זה שאנו אוכלים על שום מה על שום שמררו המצרים את חיי' אבותינו במצרים וגו' אשר עבדו בהם בפרך וגו' היינו שיזכירו ישראל היטב מאיזה התרחקות הוציא אותם השי"ת וכדאיתא בתקזוה"ק (תיקן ל"ט) ובגין לאשתמודעא לון מאן אתר אפיק לון מגו שעבודא וכו' כי הי' שם כ"כ מרוחקים מאור עד שלא הי' מרגישים כלל בצערם ושעבוד כזה נקרא בפרך שהי' נדמה להם שאינם מחוסרים כלל כדכתיב (בהעלותך י"א) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם ולזה איתא בגמ' בלע מרור לא יצא והוא משום שצריכין להרגיש טעם המרירות כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל שצריכין ללעסו בשנים ומרור הוא חזרת כמבואר בגמ' מאי חזרת חסא דחם רחמנא עלן ופרקינן. והתחלת הישועה הוא זה שהתחילו להרגיש המרירות כי האיר השי"ת בלבבם לבלתי יהי' בנייחה מהשעבוד כדכתיב ויאנחו וגו' ויזעקו וגו' וזהו שרמזו ז"ל בגמ' (ע"ז מ"ח:) שהצל יפה לחזרת בין בימות החמה ובין בימות הגשמים להורות כדכתיב ובצל ידי כסיתך וגו' היינו שהתחיל להתעורר אצלם בושה כי התחילו להרגיש השעבוד וגם אמרו ז"ל (ע"ז י"א.) על חזרת שמהפכת את המאכל בבני מעים היינו שדוחה את הפסולת לחוץ והטוב שבהמאכל נקבע על ידה בהגוף וזה הכל רומז שנקבע אצלם הכרה לבל יהי' עוד משוקעים בשום פעולה כי הגם שהציב השי"ת בהבריאה כח לפעול אכן אינם רשאים לקבל מזה הכח רק כפי הרצון ית' אבל יותר מהרצון ית' ידחה מאתם לחוץ ויען שכל זאת הישועה הי' מצד עתיקא בלתי עבודת ישראל כלל לזה נקרא זאת הישועה מרור כמו שמצינו גבי חזקי' כשאמר לו הנביא שהישועה אינו למענו רק למעני ולמען דוד עבדי וגו' השיב לו הנה לשלום מר לי מר כי עיקר הנייחה של אדם הוא רק מישועה ההולכת דרך יגיע כפיו: