חסידות על במדבר יא:כז

וְזֶה שֶׁאָמַר יְהוֹשֻׁעַ לְמֹשֶׁה, כְּשֶׁנֶאֶמַר לוֹ: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה (במדבר י״א:כ״ז): – אֲדוֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י (והוא בסנהדרין יז): הַטֵּל עֲלֵיהֶם צָרְכֵי צִבּוּר וְהֵם כָּלִים וְכוּ'; כִּי צָרְכֵי צִבּוּר, הַיְנוּ הִתְמַנּוּת, מְכַלֶּה וּמַפְסִיד הַנְּבוּאָה כַּנַּ"ל, כִּי נַּעֲשֶׂה מֵאוֹתִיּוֹת מַלְאָךְ כְּלָאֵם:

באופן אחר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו כו' לעשות צדקה ומשפט. צדקה, ואחר כך משפט ופעם כתיב עושה משפט וצדקה משפט קודם. הכלל הוא הקדוש ברוך הוא משפיע תמיד טובות על ישראל וזה הוא תענוג שלו כביכול כשישראל מקבלים ממנו שפע כמאמר חכמינו ז"ל (פסחים קיב.) יותר ממה שהעגל רוצה לינק וכו'. וזה הבחינה נקרא ד"ד שני דלתי"ן, כי ישראל הם ד' א' כמאמר חכמינו ז"ל דלה ועניה. וכמו כן התענוג מהבורא יתברך אין לו שלימות עד שישראל מקבלים ממנו והוא משפיע עליהם ונמצא הוא גם כן ד' א' ונמצא הם ב' דלתי"ן והבורא ברוך הוא שמו אל, וזהו הרמז (במדבר יא, כז) א"ל ד"ד ומידד מתנבאים כו'. והנה הבורא יתברך האציל בעצמו מדת אהבה והוא מדת אברהם לעשות חסד עם ישראל וכן האציל בעצמו מדת רחמים והוא מדת יעקב לרחם על ישראל והאציל בעצמו מדת משפט והוא מדת יצחק להכרית לשונאי ישראל. והנה משפט וצדק הוא בתחילה דין ואחר כך צדקה צדק ואחר כך משפט הוא יותר צדקה, כי יש שהבורא משפיע חסד מחמת שהוא רב חסד אבל אינו שוקל כמה ואיך יהיה גודל החסד ויש שהקדוש ברוך הוא משפיע רב חסד ושוקל איך וכמה יהיה החסד ומחמת ששוקל את החסד שמשפיע בזה הוא משפיע יותר חסד. ובחינת שוקל הוא משפט כמו הדיין ששוקל את הדין ומסתכל בבעל הדין איך לשפוט כן כביכול הבורא יתברך מסתכל על הדבר שמשפיע עליו חסדו ועל ידי זה משפיע עליו חסד גדול. וזהו הרמז צדק ומשפט וכו', והבן: