חסידות על במדבר י:לה

אלה מסעי בני ישראל וגו' ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם. הרמב"ן הביא הטעם שכתב רש"י מפי ר"מ הדרשן וגם טעם הרמב"ם ז"ל במ"נ וכתב על זה והנה מכתב המסעות מצות ה' הוא מן הטעמים הנז' או מזולתו ענין לא נתגלה לנו סודו כי על פי ה' דבק עם ויכתוב משה לא כדברי ר"א שאמר שהוא דבק עם למסעיהם שכבר הודיענו זה על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו עכ"ל. ונראה שלא היה טעם ר"מ הדרשן וטעם הרמב"ם ז"ל מספיקים בעיניו. גם יש להבין הלשון שנאמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואחר כך כפל עוד ואלה מסעיהם למוצאיהם והיפוך הלשון ממה שכתב מקודם. ובעל הטורים כתב כלומר שהכל הי' על פי ה' בין מסע ובין מוצא. וצריך להבין הא אחר כך כשנאמר ואלה מסעיהם למוצאיהם לא כתיב שם על פי ה'. גם כל הענין צריך ביאור למה היה צריך לכתוב מוצאיהם למסעיהם או להיפך פשיטא שנסעו ממקום שיצאו. אך הענין הוא שהודיענו בזה שנכתב בתורה ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני וכן בכל מקום כן ולכאורה הוא מיותר דהול"ל ויסעו ויחנו במקום פלוני או ויסעו משם ולמה פרט פעם ב' שם המקום שנסעו משם. על ה השמיענו הכתוב שכתיבת משה מקום שיצאו משם למסעיהם היה על פי ה' שצוה לכתוב כך שנסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני. דענין המ"ב מסעות כתוב בספרים שהם כנגד שם מ"ב (כמ"ש בס' צרור המור) ורבי שמשון מאוסטראפאלי ז"ל הביא מדרש פליאה לא הוי ידעי וכו' ופירשו שנסתפקו על מקומות שהיו באות שוה כמו ג' משם אב"ג או משום נג"ד וכדומה. והשם מ"ב הוא השם לעליות נשמה או לעלות לפרד"ס. וענין המסעות היה על פי מה שנאמר בפרשת בהעלותך ויהי בנסוע וגו' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך אין כונת משנאיך על האומות שהרי לא היה להם במדבר. אך פי' משנאיך המשניאים השי"ת בעיני ישראל והוא היצר הרע ובזה יוצדק לשון משנאיך ולא שונאיך. והנסיעה היה להנצל מהיצר הרע על דרך מה שפירשנו במה שנאמר וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים שהנסיעה היה להתברר מג' הקליפות הקנאה והתאוה והכבוד שהם זלעו"ז כנגד ג' מדות האבות שנקראו ימים לתור להם מנוחה היינו לכנוס תיכף לארץ ישראל שהוא מקום המנוחה. ובנוחה יאמר שובה ה' וגו' ופירש רש"י מלשון בשובה ונחת תושעון שנדרש (ירושלמי רפ"א דתענית) על שבת. שובה ה' רבבות אלפי ישראל שנדרש שאין השכינה שורה על פחות מב' אלפים וב' רבבות (יבמות ס"ד.) והיינו השראת השכינה בבחינת יתירה משיש השראת השכינה בכל בי עשרה כמ"ש (סנהדרין ל"ט.). וכמו בשבת מופיע כל שבת קדושה לימי המעשה שאחריו ועל ידי זה בא השבת הב' בקדושה יתירה משבת שלפניו. וכל ימי האדם הם כך בימי המעשה הוא הנסיעה והילוך בעבודת ה' וכשבא שבת בא מנוחה שאז הוא בבחינת מנוחה וכמו שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו ובגמרא (שבת קנ"ב.) שכל צדיק יש לו מדור בפני עצמו ובמדרש (שמות רבה פ' פקודי) הו"ל עולם בפ"ע וכו' עולמים אין כתיב כאן אלא עולמו. והיינו שכל ימי האדם בעולם הזה הוא בכל ו' ימי המעשה בבחינת הולך והמנוחה הוא בשבת והשבת מופיע הקדושה לימי המעשה שאחריו לויהי בנסוע ואחר כך בשבת הב' משיג הקדושה בהתגלות יותר וכן הוא הולך כל ימי חייו עד שנשלם בשלימות עד אל בית עולמו ואז אין לו עסק עוד בעולם הזה:

איש כי ידור נדר (במדבר ל, ג). עיין בשערי אורה שפירש נדר נו"ן דר. הכלל, הנו"ן מורה על אמונת ישראל שהקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו משגיח בכל עת ובכל רגע על כל העולמות ולא נעדר חס ושלום השגחתו אפילו רגע אחד מכל העולמות וזה שנמצא אות נו"ן הפוכה בתורה שמורה על הסתכלות והשגחות על העולמות הבורא ברוך הוא. וכן תמצא אות הנו"ן הפוכה בפסוק (איוב לח, א) ויען ה' את איוב מן הסערה ששם מבואר שאמר הקדוש ברוך הוא לאיוב איך לא נעדר השגחתו מכל הברואים. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (נדרים ח.) נדר חל על דבר מצוה, רצה לומר כיון שרואה השגחת הבורא על העולמות אז משער בנפשו איך ומה להתנהג עצמו לאסור אפילו דבר המותר לכל ודו"ק:

ויהי בנסוע הארון (במדבר י, לה). נו"ן הפוכה, כי הנו"ן מורה על יראה ולכך הוא כפוף ולכך כל האותיות הופכים פניהם, כי כל אחד בוש מלהסתכל על חבירו. והכלל הוא, כי האדם צריך להיות צנוע ביראת אלהים כמאמר לעולם יהא אדם כו', אבל כשהאדם רוצה להעלות נצוצות צריך לגלות היראה ובזה יעלה הניצוץ גם כן לירא את ה'. והנה הליכות ישראל במדבר היה להעלות נצוצות הוצרכו אז לגלות היראה לכל בכדי שעל ידי זה יראו הנצוצות גם כן את ה'. וזהו בנסוע הארון, שהארון נוסע עם ישראל במדבר להעלות נצוצות ואז צריכין לגלות היראה. וזהו הרמז בנו"ן שמורה על יראה הופך פניו לגלות היראה בכדי להעלות הנצוצות: