חסידות על במדבר כג:יח

מה עשית לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך וגו' (במדבר כג יא), עד הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה (במדבר כג כא). נ"ל לפרש הענין כי בלעם השיב את אשר ישים אלקים בפי (במדבר כג יב), ר"ל אם חפץ לברכם יקיים דבורו על ידי, ולא יתקיימו הברכות כמאמר רז"ל (סנהדרין ק"ה ע"ב) שכולם חזרו לקללה, לכך אותו אשמור לדבר. והנה זה השיב לו מלבו בלא נבואה, ואחר זה אמר לו בלק (במדבר כג יג) לך נא, שסבר ששם יחול הקללה בפועל, וכשראה בלק והבין שאין נראה לקלל, אז הסכים לעצת בלעם על כל פנים שדבר ה' יקום על ידו ולא יתקיים, ולכך אמר לו מה דבר ה' (במדבר כג יז), ר"ל שיוציא הוא לפועל הדבר ה', והשיב לו בנבואה כדת תורה, והוא על פי דברי הבעה"ת שער י"ט בשם הלוי אבן מג"ש (מובא בב"י חו"מ סי' נ"ח), אם לא הוזכר בפירוש לפרעון, נאמן לומר במתנה, כמו דאיתא בגמרא לענין הלואה. ואין לומר דשאני להחזיק מלאפוקי, הא כיון דלאו בזה מפקינן רק בשטרא, הוי להחזיק דשטרא בל"ז טוב הוא, רק דאיתרע על ידי זה, וזה הוי להוציא, וכיון דיכול לדחות השטר בחזקתו והבן זה, אף כאן אמר לו כיון דלא נזכר בפירוש בברכותיו שהוא לפרעון הבטחותיו לברך באמרו כי ברוך הוא (במדבר כב יב), וברוך תהיה מכל העמים (דברים ז יד), ואני אברכם (במדבר ו כז) וכדומה, אם כן מסתמא במתנה הוא, וזה הוי להוציא והמוציא מחבירו עליו הראיה. ונקדים מה שפירש האלשיך ההוא אמר וגו' (במדבר כג יט), שהוא לטובה דאמירה לשון רכה, ודבר היינו קשה לרעה, עיין שם. ונקדים מה שכתבתי במקום אחר הטעם דלטובה אינו חוזר (שבת נ"ה ע"א), דהוי כקנין וזכה אף שלא בפניו (עירובין פ"א ע"ב). מה שאין כן ברעה אף בפניו לא ניחא ליה דלקני, לכך אמר (במדבר כג יח) קום בלק ושמע, לא כמו שעלה על מחשבתך לא איש וגו' (במדבר כג יט), ואם כן דבר אלקים יקום לעולם אף בדבור לבד הוי כקנין גמור ושטר חוב, וראיה ההוא אמר וגו' והבן, לכך הנה ברך, ר"ל במה שאני אברך, לקחתי ר"ל אני הוי המוציא ורוצה ליקח, ובירך שהוא ברכם כבר כפירוש הרשב"ם, לכך ולא אשיבנו דהמוציא מחבירו עליו הראיה, וברכה שלי דיחזיר אחר כך הוא במתנה, אבל דבר אלקים יקום לעולם. והנה דברי ר' יהוסף הלוי שהבאתי לעיל דלא כתב סתם בעל השטר הוי מוחזק, דהיינו דמשום דאיתרע שוב לא הוי מוחזק והבן, אם כן יש להבין דבריו. ונ"ל להמתיק על פי הסוגיא במחליף פרה בחמור בפרק המדיר בכתובות (דף ע"ו:) כל מי שהספק נולד ברשותו וכו', ועיין בתשובת נודע ביהודה אה"ע (סי' ל"א דף ק"ו ע"א), עיין שם. ועל פי זה יובן יותר ובירך כבר, ועכשיו נולד הספק, לכך ולא אשיבנו, והבן. וגם יובן על פי דאמרינן בארעא, כיון דלגוביינא קאי כמאן דגביי' דמי, ואי משום שבחא אייתא ראיה, הכי נמי באילן כין דלמקיץ קיימא והבן, ועיין בבבא מציעא (פרק המקבל דף ק"י ע"ב), ועיין במהרי"ט חלק א' סימן קי"ב. והיינו לא איש אל וגו' ההוא אמר, ואם כן לגוביינא קאי עיין שם, ושמא תאמר שאין זה כמאן דגבוי דשמא יעשו רעה, לזה אמר (במדבר כג כא) לא הביט, אינו מדקדק אחריהם לחזור מהטובה, והבן.

קום בלק ושמע (במדבר כג, יח). נראה לבאר על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ר פב) על פסוק (ישעיה ג, יג) נצב לריב ה' ועומד לדין עמים, כשהקדוש ברוך הוא דן את ישראל דן אותם בעמידה וכשהקדוש ברוך הוא דן את האומות דן אותם בישיבה. ונראה שרבותינו ז"ל רמזו בזה מה שאמרו על פסוק ותגזור אומר ויקם כו', שהקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטל. והנה ישיבה נקרא כשיש בו סמיכה כמאמר רבותינו ז"ל (כתובות קיא:) כל ישיבה שאין בה סמיכה עמידה טובה הימנה ועמידה אין בה סמיכה. וזהו הרמז רבותינו ז"ל האומות דן אותם בישיבה, שיש בה סמיכה למשפט שנגזר עליהם שלא ימוט כי אין ביניהם מי שיבטל. מה שאין כן גזר דין של ישראל אין בו סמיכה, שהצדיקים שביניהם יכולין לבטלו. וזהו קום בלק, הרמז על עמידה, כי אין בו סמיכה על הקללה, כי הצדיקים שביניהם יבטלו ויהפכו לברכה וזהו קום בלק:

ויאמר בלעם וכו' בלק בן צפ"ר וכו' חסר ו' (במדבר כב י). וכן האזינה עדי בנו צפ"ר (במדבר כג יח). והנראה דהנה בעסק מעשה הכשפים היה בלק יותר מבלעם (במ"ר פ"כ ז'), כי בלעם היה כוחו בדיבור ובלק במעשה, ובלעם לגודל גבהות לבו רצה להראות שצריך לו מכל וכל, כי אין כח בלק גם במעשה זולתו. על כן אמר חסר ו', כבר ידעת כי ו' מורה על המעשה, וכן האזינה עדי בנו צפ"ר, אמר לו לעגמת נפש שמעשיו אינם חשובים כלום למעשה: