חסידות על במדבר כג:כב

עוד ביאור על דברי רש"י שהיה זיו אקונין שלו דומה לו, על פי מ"ש בספר שם משמואל בשם אביו בפסוק (בראשית לז ב) אלה תולדות יעקב יוסף, כי המילוי אותיות של יעקב הוא יוסף, כזה יו"ד עי"ן קו"ף בי"ת, המילוי של יו"ד הוא י של יוסף, המילוי של עי"ן הוא סמך, המילוי של קו"ף הוא וא"ו פ"א של יוסף, נשאר עוד המילוי של בית, הוא י' ת', הוא ר"ת תולדות יעקב יוסף, עד כאן דבריו. והוא עצמו מפרש כי יוסף הוא ממש יעקב, כי ויהי ה' את יוסף (בראשית לט ב), שהשם מצטרף ליוסף שהוא קנ"ו, והשם גימטריא כ"ו, אם כן שניהם יחד עולה מנין יעקב, מפני זה אמר הכתוב (ישעיה יא יא) יוסיף ה' שנית ידו לקנות שאר עמו, ר"ל כשיוסף הוא מחובר לה', אז הוא במדריגת יעקב שיש לו חיבור עם יעקב, וכן (דברים א יא) יוסף ה' עליכם וגו' ויברך אתכם, שאז בית יעקב אש ובית יוסף להבה ועשו לקש (עובדיה א יח), וזהו מרומז באותיות סמא"ל, הוא מנין קל"א שהוא ר"ת "אש "להבה "קש, ומפני זה יעקב נקרא אל, ר"ת אש להבה, חיבור יעקב ויוסף, וכן בלעם אמר אל מוציאם ממצרים (במדבר כג כב), עד כאן דבריו ז"ל הנחמדים. ואני הוספתי נופך לפרש האי דכתיב בפרשת וישלח (בראשית לג כ) ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל, ופירשו רז"ל (מגילה דף י"ח (ע"ב) [ע"א]) כי הקב"ה קראו ליעקב אל, כי קיימא לן כי ס"מ מס"א, ואל מצד קדושה, על כן ס"מ יבולע, ואל נשאר קיים כי שלנו הוא. ועל פי זה מבואר הקב"ה קראו ליעקב אל, דהאל הוא שלו. ונקדים עוד דנ"ל לפרש הפסוק (בראשית לט ב-ג) ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח וגו', וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה, הוא ואו נוסף, דמשמעו שראה פוטיפר שני דברים, א' שה' אתו, ב' שכל אשר הוא עושה וגו', והוא תמוה מאד וכי ראה אותו רשע את ה' אשר אתו, הלא לא ראה רק הצלחה, והיה ראוי לומר וירא אדוניו כי כל אשר הוא עושה וגו', או שיאמר וירא אדוניו ה' אתו כי כל אשר הוא עושה וגו', והבן זה. והנ"ל בזה על פי מה שפירשתי (לעיל בפרשת תולדות ובפרשת נשא) הפסוק (בראשית כו יב) ויזרע יצחק בשנה ההוא וגו' וימצא מאה שערים, ותרגומו מאה בדשערוהו, ויברכהו ה'. על פי שפירשתי המדרש (במ"ר פי"א ה') יברכך ה' (במדבר ו כד) בממון, וישמרך מן המזיקין, והפסוק (קהלת א יח) יוסף דעת יוסף מכאוב, ובתוספת נופך כי מצינו שני מיני ברכות, ואת שדי ויברכך (בראשית מט כה), וגם יברכך ה'. וידוע מהראב"ע בריש פרשת וארא כי שם שדי שמורה לשדוד המערכה, מכל מקום ניסים שלו נסתרים בדרך המערכה, וניסי שם הויה באתגליא, כי השם הזה היה קודם, עיין שם בשינוי הלשון כי כאן המתקת הדברים בטעמן, והבן. והנה מובן לפי זה כי הברכה של שם שדי הוא מכוסה בטבע, על כן אינו שורה רק בדבר הסמוי מן העין, ורק בכדי שהדעת טועה, מה שאין כן ברכת ה'. וזה לדעתי פירוש (משלי י כב) הפסוק (משלי י כב) ברכת ה' היא תעשיר, והבן. וגם נוכל לפרש הסיפא דקרא ולא יוסיף עצב עמה, שלא יתעצב על דעתו כי טוב היה לו שלא ידע, והבן. ועל פי זה פירשתי (בפרשת כי תשא, שמות ל לא) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, ומה שדרשו רז"ל במסכת הוריות (דף י"א ע"ב) כי זה בגימטריא י"ב לוגין היה, וממנו נמשחו המשכן וכליו, ואהרן ובניו, והמקדש וכל כליו, וכל כהנים גדולים, וכל המלכים, וכלו קיים לעתיד לבא. כי לי היינו לשמי, היינו שם המיוחד כמו שפירשו בויקחו לי תרומה (שמות כה ב), עיין בשפת אמת על משלי. וזה התכת הכתוב שמן משחת קדש יהיה זה י"ב לוג כדברי רז"ל, ואם כן הוא דבר המדוד רק לי לשמי, על כן הוא לדורותיכם, והבן זה. ועל פי זה מבואר ויהי ה' את יוסף, ה' דייקא, ויהי איש מצליח, ר"ל שהצלחתו היה על ידי שם הויה שהיה באתגליא חוץ לדרך הטבע ולא היה מכוסה בטבע, על כן וירא אדוניו הצלחה זו, ומפרש כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח וגו', ה' דייקא, ועל ידי כן ראה אדוניו הצלחה זו, כי אם היה על ידי שם שדי לא היה רואה, כי היה תולה הכל בטבע והבן, ואם כן ראיית פוטיפר קאי על מעשה הצלחה, וכי ה' אתו היא נתינת טעם, והוא נכון בס"ד. והנה כבר פירשתי (בפרשת בראשית ב ט) וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, דעצם החיות היינו הנשמה הוא שמו, וכתיב (קהלת ח א) חכמת אדם תאיר פניו, ששמו חופף עליו ומאיר. והנה בר ישראל ראוי שצלם אלקים יאיר עליו, כמו שפירש האלשיך בפסוק (שיר השירים ב יד) הראיני את מראיך, ובודאי דיש בו שם משמותיו הקדושים, ומסתמא שם אלקים כי כן נאמר (בראשית ט ו) בצלם אלקים, וזה בסתם בני אדם שהם נתונים תחת הטבע, ועל כל פנים מכוסים בטבע כי אלקים בגימטריא הטבע, ר"ל כי גם הטבע בהשגחה כי אלקים שופט (תהלים נ ו), והבן זה כי התורה על הרוב ידבר מדה בינונית, אבל יש בני עליה ששם ה' נקרא עליהם, וכל עניניהם למעלה מהטבע ואינה מכוסה בטבע כלל, והיינו (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' דייקא נקרא עליך, דהיינו בלי כיסוי, לכך וראו, (אבל זולת זה) יכולין לתלות בטבע, כי תולין כל כמה שיכולין לתלות בטבע, אבל כשנקרא שם ה' אז וראו, לכך ויראו ממך, ועל כן כתיב (ישעיה לח טז) ה' עליהם יחיו, כי המיתה טבעית, והבן. ולפי זה יוסף הצדיק שהיה שמו מאיר על פניו וגם שם הויה, כי כתיב ביה כי ה' אתו, וזהו זיו אקונין שלו, והוא דומה ליעקב, כי יוסף עם ה' שנתחבר עמו הוא יעקב, ואז אש להבה לכלות שונאי ה' ית', וקרן ישראל יתרומם. וכבר כתבו דורשי רשומות והיה ביום ההוא יוסיף ה', כשיתחבר ה' עם יוסף לקנות את שאר עמו, כי אז יהיה יעקב רק בגימטריא יוסף ה', כי יחזור הוא"ו לאליהו במהרה בימינו אמן. ועל פי זה יובן ויתורץ הקושיא שיש בנר חנוכה (ב"י או"ח סי' תר"ע), דלמה תקנו ח' ימים, הלא הנס לא היה רק ז' ימים דהרי היה בו להדליק יום אחד. ולפי מ"ש אתי שפיר, דהנה אז אחר חורבן הבית ראשון, לא היה משמש רק ניסים נסתרים מכוסה בטבע כמו נס דפורים, וכן חנוכה שהיה גוף הנס על ידי נצחון מלחמה דחשמונאים, ונמצא כיון שהיה רק פך אחד שהיה ידוע ומשוער שאין בו רק להדליק יום אחד, אם כן הוי דבר המדוד ומנוי ולא כסוי מן העין, ואיך יתכן בו ברכה, והיה צריך להיות שורה בהשמן בחינת הויה היפך הנהוג אז, דהנה כל אשר שם ה' נקרא עליהם חסרו בבית שני, ולכך גם שמן המשחה לא היה, ולא היה הכהן גדול משוח רק מרובה בבגדים, כי נאמר שמן המשחה יהיה זה לי לשמי כמ"ש, (ובהיפך) [ובהפך] זה היה צריך להאמר בו שם הויה, והוא עיקר הנס, ואם כן היה עיקר הנס בשמן הראשון שהיה שורה בו שם הויה והבן, (ועיין מ"ש לעיל בפרשת תולדות בפסוק ויזרע יצחק וגו').

אל מוציאם ממצרים (במדבר כג, כב). עיין ברש"י זה הרשע אמר העם היוצא ממצרים שיצאו מעצמם וזהו אל מוציאם ממצרים. הכלל, כי יש התעוררות התחתון והתעוררות העליון. התעוררות התחתון, יכול כל אדם לעורר רחמים על עצמו בהטבת מעשיו ולבקש מהשם יתברך לרחם עליו. אבל התעוררות עליון, מחמת זכות אבות אברהם יצחק ויעקב הוא רק על ישראל לבד ולא על האומות. וזהו שאמר זה הרשע הנה עם יצא ממצרים, שיצאו מעצמן, כלומר בהתעוררות התחתון בסבת מעשיהם אבל במדבר שאמרו רבותינו (אבות ה, ו) עשרה נסיונות נסו כו'. חס ושלום לא ירחם השם יתברך, כיון שאין מטיבים מעשיהם אבל באמת על ישראל שופע התעוררות העליון מחמת זכות אברהם יצחק ויעקב וזהו הוא תמיד. וזהו אל מוציאם ממצרים, בהתעוררות חסד עליון אפילו אם חס ושלום לא יטיבו ישראל מעשיהם וזהו רק על ישראל:

מדרש פרשה ך' (שמו"ר פ"כ ג'). ויהי בשלח פרעה (שמות יד יז). וכי פרעה שלחם בלעם אמר אל מוציאם ממצרים (במדבר כג כב), וכאן כתיב ויהי בשלח פרעה. הקשה רק מפסוק דבלעם, והנה מבואר הדבר בתורה נ' פעמים. אך הוא להיות אפשר לומר דפרעה כן דימה בדעתו שהוא משלחם, ועדיין הדבר תלוי ברצונו. אך הנה בלעם היה מיועציו, והוא עצמו אמר אל מוציאם ממצרים, אם כן אי אפשר לומר שדימה כן אפילו בדעתו: אלא מלמד שהיה פרעה מלווה אותן כו', שנאמר (בראשית יח טז) ואברהם הולך עמם לשלחם, עכ"ל. הנה מה צורך לנו לידע לוויתו של פרעה. הנה המתלווה מאיש צדיק הוא טובתו, מה שאין כן המתלווה מן הרשע, (עיין בזהר (ח"ב מ"ה ע"ב) מעובדא דיוסי טייעא). והנראה לי לרמז דהנה אמרו בזהר (ח"ב י"ח ע"א) דדומה שר של מצרים, נתמנה לשר גיהנם בצאת ישראל ממצרים, והוא הממונה על על נפשות המתים בבתי קברות להוציאם במספר לעת התחיה במהרה בימינו. והנה יש להתבונן מה שייכות יש לשר מצרים לזה הענין, שיהיה מוכן להוציא נפשות להנטותם לתחיה. וכתב הרמ"ז להיות שורשו ממול העור"ף, פרע"ה אותיות העור"ף כנודע, והנה משם שורש התחיה, כי אותו העצם אשר ממול העורף, הוא הנשאר להיעשות כשאור לעיסה לכל הגוף וממנו ישתכלל הגוף לעתיד, על כן השר אשר ממול העורף הוא מסוגל לזה. ונודע אשר חכמים הגידו (זוהר ח"א קל"ז ע"א) אשר העצם הזה נשאר מכל הגוף, כי אין הנאתו משום תענוג רק מהלווית הקדושה, (ונ"ל להיותו עומד אחורי שיעור קומת האדם, הנה הוא מלווה תמיד את שיעור קומת האדם דקדושה, על כן הנאתו רק מהלוויית הקדושה כי זה דרכו כל היום), על כן לא היה נהנה מאכילת עץ הדעת שהיה בחול בערב שבת, על כן נשאר קיים. ומעתה תשכיל ותדע כיון שהשר של פרעה נתבטל ממלאכתו, ונתמנה על המתים להוציאם במספר במפקד לזמן התחיה, והטעם להיותו מסוד העורף כנ"ל אשר מבחינתה יתהווה התחיה והנאתו מלוויית הקודש, על כן ליווה פרעה את עם הקודש, הבן הדבר: