חסידות על במדבר כד:ו

והנה בלא תבערו כתב הבעל הטורים, אמר הקב"ה אני כביתי אש שלי, פירוש אור של גיהנם שובת בשבילכם, אור שלכם יהיה שובת, עד כאן. והנה לכוון זה בפסוק כיוונתי בעז"ה לדברי האלשיך רק בשינוי קצת, על פי שפירשתי (בפרשת בלק ד"ה באופן אחר נ"ל) (במדבר כד ה-ו) מה טובו אהלך יעקב וגו', (במדבר כד ו) כנחלים נטיו וגו'. ועל פי שפירשתי בפסוק (ישעיה סו כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', (היינו המחלל שבת נקראים פושעים בו כביכול כנודע (עיין), ולזה מדה כנגד מדה אין להם מנוחה אף בשבת, והיינו כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה אף בשבת, והבן) והוא נכון בס"ד. ועל פי שפירשו הקדמונים בפסוק (ויקרא כה כג) כי גרים ותושבים אתם עמדי. ולהבין זה כי אם ערך שנה לנגד ימי חייו של אדם יחשב אורח, ימי חייו נגד מסוף העולם ועד סופו על אחת כמה וכמה. והיינו לא תבערו אש בכל מושבותיכם, (היינו במקום שאתם נקראים תושבים והוא עולם העליון) ביום השבת. ונקדים עוד דברי התייר הגדול ביערות דבש (חלק ב' סוף דרוש ראשון) שם באבוד רשעים רנה (משלי יא י), עיין עליו. והיוצא מדבריו דבישראל כיון דאיקטל, הוה ליה כפרה לכך הקב"ה חדי, ואם כן לפי זה כאן בכלל אשר צוה ה', שהוא השם המורה על הרחמים, הוא כל העושה בו מלאכה יומת מטעם האמור. ולפי זה יומתק מאד דמזהיר לבני ישראל שישמרו שבת, ואם אחד יעבוד יומת וכיון דאיקטל הוה ליה כפרה, ועל ידי כך לא תבערו כאמור, דאם לא יענש בבית דין הרי הוא נידן בשבת, והבן.

באופן אחר על הפסוקים הנ"ל. ונקדים מה שפירשתי על הפסוקים (במדבר כד ה-ו) מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל (במדבר כד ו) כנחלים נטוי וגו'. דהנה כבר כתבתי (בפרשת ויחי) כי מצד הנפש נקרא ישראל, ומצד הגוף נקרא יעקב. ואסביר לך דבר זה, כי ישראל מורה על גדולתם יותר ממלאכי השרת, כי שרית עם אלקים (בראשית לב כט) וישר אל מלאך (הושע יב ה). והנה מצד הגוף אין גדלות יותר ממלאכי השרת, כי במשה מבחר האנושי נאמר (במדבר כ טז) וישלח מלאך, זה משה (ויק"ר א' א'), והיינו הגוף, דהא צדיקים גדולים ממלאכי השרת (סנהדרין צ"ג ע"א), והבן. אלמא דגם גבי משה לא היה הגוף רק מלאך ולא יותר, ומזה יובן דבשאר הצדיקים הגוף הוא פחות ממלאך, אבל הנשמה יותר גבוה ממלאך בצדיק גמור. נמצא יתכן שם ישראל על הנשמה, אבל לא על הגוף, רק שם יעקב, והבן זה. וידוע אמרם (אבות פ"ד מט"ז) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. וידוע מה שפירש בעקדה על הפסוק (ויקרא כה כג) כי גרים ותושבים אתם עמדי. וידוע דאוהל הוא דירת ארעי, מה שאין כן משכן שהוא דירת קבע. וידוע אמרם (קידושין מ' ע"ב) למה הצדיקים דומים בעולם הזה, לאילן שהוא נטוע במקום טהרה נופה נוטה למקום טומאה, נקצץ נופו נמצא כולו במקום טהרה. וידוע אמרם בברכות (דף ט"ז.) למה נסמכה אוהלים לנחלים, לומר לך מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה וכו'. וידוע דאי אפשר להיות עיקר דירתו למעלה רק מי שהוא שתול בבית ה', כאמור (תהלים כז ד) שבתי בבית ה' לחזות בנועם ה'. וזה המשך הכתוב מה טובו אם יהיה אהלך היינו הדירת עראי, יעקב היינו הגוף וכל עניניו, אבל משכנותיך ישראל שהוא דירת הקבע במחצב הנפש, כנחלים היינו מקום טהרה רק נטוי, כאמרם נוטה וכו' כארזים וגו', ועל ידי מה כאהלים נטע ה', ועל כן בקש תמות נפשי מות ישרים (במדבר כג י), שאז נטוע כולו במקום טהרה, והבן זה.

(ב) עוד פירוש על הפסוק (במדבר כג ט) כי מראש צורים הן עם לבדד ישכון וגו', ועל הפסוק (במדבר כג י) תמות נפשי וגו'. על פי מה שנ"ל לפרש הפסוק (במדבר כד ה-ו) כנחלים נטיו (במדבר כד ו) הסמוך למה טובו (במדבר כד ה), על פי שכתב בשפת אמת (סימן ט"ו בפסוק (משלי כא כז) זבח רשעים), הטעם דכולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות (סנהדרין ק"ה ע"ב), וז"ל: כי הנה בעת הארת רצון עליון, אתכפיין כל מרי דדינין, ובזה אסתלק משה נביאינו, כי רצון עליון ממתיק כל הדינין ומיטיב לרעים ולטובים, מה שאין כן עולמות של מטה טוב לטובים ולא לרעים, ואם כן על אותה רגע שהוא יתברך זועם (ברכות ז' ע"א), היה צריך להאיר הרצון, דאז התחיל בלעם לברך מה טובו, ונמתק בשורש רצון העליון והוא בלא תנאי. מה שאין כן אחר שעבר זמן זעם, אז נסתם הארה ההיא כי לא עביד קב"ה ניסא למגנא, שוב היה על תנאי, לכן נהפכו לקללה תוך כדי דיבור. והנה ידוע דאין בעולם הפקר כמו מים ששואבין מן הנהר, ולכך נמשלה התורה למים (נדרים נ"ה ע"א), כמו שדרשו (תענית ז' ע"א) וממדבר מתנה (במדבר כא יח), והיינו שהתנבא על בתי כנסיות ובתי מדרשות מה טובו וגו', וטעם לזה כנחלים נטיו, היינו בעת הרצון הגמור שהוא בחנם, והבן. וז"ש כאן כי מראש צורים, היינו מראשית גלוי הרצון אראנו, הן עם לבדד ישכון, על דרך שאמר להלן מה טובו וגו' משכנותיך וגו'. וידוע דמיתת הצדיקים הגמורים הוא בעת רצון, ואז אין דין שולט בו, וכדאיתא בזוהר (ח"ב פ"ח ע"ב) ביומא דשבתא כד דמטא עידן דצלותא דמנחה, רעוא דרעוין אשתכח ובהאי רצון אסתלק משה, בגין למנדע דלאו בדינא אסתלק וכו', עיין שם. ואז כאשר ראה בלעם גודל יקר הרצון בעת אמרו מה אזעום לא זעם ה' (במדבר כג ח), כי הוא מבטל אותו הזעם הגדול והנורא אשר היה ראוי בו לכלות אומה קדושה ח"ו, וידע והשיג דהישרים נפטרים באותו הרצון, נתקנא בהם ואמר תמות נפשי וגו' ותהי אחריתי וגו', דדינא לא ישלוט ביה לעלמין, אבל עפרא לפומיה ולא זכה ולא יזכה לזה, והבן.