חסידות על במדבר כה:ז

במסכת סנהדרין (דף פ"ב ע"א) שם והמה בוכים פתח אהל מועד (במדבר כה ו), שנתעלמה מהם הלכה, אמר פנחס כך שנית לנו רבינו ברדתך מן ההר הבועל ארמות קנאין פוגעין בו, אמר לו משה קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא, מיד (במדבר כה ז) ויקם פנחס מתוך העדה, עכ"ל הגמרא. והנה קשה טובא. (א), איך יתכן שנשכח ממשה, הלא איתא (במדרש רבה שיר השירים בפסוק ישקינו סימן ד') אלולי שאמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו וגו' (שמות כ יט), היינו לומדים ולא היינו שוכחין וכו'. ואם כן כיון שמשה בעצמו שמע מפי השי"ת, איך יתכן בו שכחה. (ב), יש לדקדק דהיה ראוי לומר נשכח מהם הלכה, ומה הוא הלשון נתעלם. (ג), כיון שהזכיר פנחס את משה ההלכה, למה לא נזדרז משה לקנא קנאת ה' צבאות, ולמה כיבד לפנחס במצוה זו. (ד), מה הוא המשל קריינא דאיגרתא.

וכי תזבחו זבח תודה וגו' (ויקרא כב, כט) כלל הדבר שהתפלה יותר מעולה מכל העבודות ובתפלה צריך להתחזק לערוך מלחמה כמבואר בזוהר בגירא בקשתא ברומחא בסייפא דהיינו כי האדם כולו מראשו ועד רגלו מלא אותיות וצריך להעלות האותיות אל תחלת הרצון שמקורם ממנו והוא כשהאדם ממשיך בכל כחותיו מחשבתו למעלה וזורק כמשל דורך בקשת וזורק חיצו למעלה וזה נרמז בגירא בקשתא ובתנאי שלא יתערב מחשבת פסול ח"ו כי אם מפסיק ח"ו תפלתו במחשבה זרה ואינו יכול להעלותם ולתקנם בתיקונו כנודע שהמחשבות הם גם כן אלהות רק שנפלו ומבקשים להעלותם ולתקנם וכשאינו יכול להעלותם אז במחשבה זרה ההיא נותן כח לס"ם ח"ו ולנוקביה ואין לו תיקון רק שיכוין ברמ"ח תיבין דק"ש אז הורג אותן הקליפות שנתהוה על ידי המחשבה זרה בתפלה וזהו ויקח רמ"ח בידו (במדבר כה, ז) שמרמז בזה"ק על רמ"ח תיבין דק"ש והדקיר אותם אל הקובה ולזה כיון ברומח והעיקר שידע שהדבור שלו נאצל מדבור הראשון שנבראו בו העולמות ובדבורו נתלבש הדבור הראשון ואז יירא ויתבהל מדבורו כי הוא ברוח פיו של הקב"ה ובזה יוכל לעשות נקמה וזהו רוממות אל בגרונם כשחרב פיפיות בידם (תהלים קמט, ו) שני פיות אז לעשות נקמה גו' ולזה היה רצון הבורא ברוך הוא בבריאה להעלות כל הנבראים לדבור הראשון שהוא תחלת הרצון וזהו וכי תזבחו זבח תודה כמבואר בזוהר אז תראו שיהא לרצונכם לכוונת תחלת הרצון.

(שלה) דאיתמר גביה (במדבר כה ז) ויקח רמ"ח בידו, הם רמ"ח דקריאת שמע להרוג דכר ונוק' דקליפה שקטרגו באותו מעשה דזמרי: