חסידות על במדבר כה:י

ויהי מקץ וגו' (בראשית מא א). במדרש (ב"ר פ"ט א') ויהי מקץ שנתים, קץ שם לחשך זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה, ומאי טעם קץ שם לחשך, שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם, דכתיב (איוב כח ג) אבן אופל וצלמות, נעקר יצר הרע מן העולם אין אופל וצלמות בעולם. דבר אחר קץ שם לחשך, זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום, עד כאן. ואומר דרשוני וחיו דאין לו ביאור. וגם מה שייכות לפירוש הראשון עם הפסוק ויהי מקץ. והנ"ל בזה על פי מ"ש בפרשת פנחס על הפסוק (ישעיה סג ד) כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה. ושורש הדברים כי אין ישראל נגאלין אלא בתשובה (סנהדרין צ"ז ע"א), והנה בעתו היא העת שהשי"ת יודע שישובו כולם, כי הכל צפוי והרשות נתונה (אבות פ"ג מט"ו), והידיעה אינו מכריח, ולכך קץ הד' מכל עין נסתר, כי אם היה נגלה לנביא, כבר היה התשובה בהכרח וההכרח לא ישובח, ולא היה התשובה ההיא גורם הגאולה, רק הצדיקים שבלבא תלין יכולין לידע, כמ"ש במדרש (קה"ר פ"י י"ד) כתבתי עליך שחכם אתה ואתה מבקש לכנס לארץ. וכבר נודע (זוהר ח"א כ"א ע"ב) כי יעקב ומשה כחדא אזלין, ועל כן השיג יעקב וידע זמן הקץ, והיינו דכתיב (פרשת ויחי, בראשית מט א) ויאמר האספו ואגידה לכם, ואמרו רז"ל (פסחים דף נ"ו ע"א) בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. והנה לכאורה יפלא אם כן איך אמר ואגידה כיון שלא הגיד, והלא כתיב (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב, (וכבר עמד על זה בנזר הקודש). ולפי מ"ש י"ל דבאמת גילה להן, אלא שלולי שנסתלקה ממנו שכינה לא היה יכול לגלות, כי השכינה היה מדברת מתוך גרונו דיעקב ומשה כחדא אזלין, ואם כן היה הדבור מכריח, והקב"ה בקש למלאות רצונו כדכתיב (תהלים קמה יט) רצון יראיו יעשה, ועל כן נסתלקה ממנו השכינה שדבורו לא יהיה מכריח, ואז גילה להן הקץ, והבן. ועם זה יובן מ"ש רז"ל (שם בפסחים) אמר שמא ח"ו יש פסול במטתי, אמרו שמע ישראל וכו' (דברים ו ד), מיד ענה אותו הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דידוע דה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח), היינו לעתיד כי אז ונגלה כבוד ה' (ישעיה מ ה), והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה יד ט), ועל אז נאמר (תהלים קמו י) ימלוך ה' לעולם וכו', ה' ימלוך לעולם ועד, כי שוב לא יפסק ולא יוסיף עוד להגלותך (איכה ד כב), ויהיה מלכותיה מלכות עלם וגו'. ועל פי זה מבואר, כי מעיקרא היה יעקב סבור שיש ח"ו פסול בבניו ולכך נסתלקה ממנו השכינה, אבל כשאמרו לו ח"ו כשם שאין בלבך אלא אחד וכו', ונתוודע לו כי מטתו שלמה וכולם צדיקים, אז ידע והבין האמת דלכך נסתלקה ממנו השכינה, כדי שעל ידי דבורו לא יהיה הכרח, ואם כן יפעל התשובה שיתגלה מלכותו לעד ולנצח נצחים, לזה אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ר"ל דלכך נסתלקה, והבן. ועל פי זה נ"ל לבאר המדרש הנ"ל, דהמדרש מפרש לקרא דקץ שם לחשך בתרין אנפין ובקנה אחד עולין, דהיינו פירוש א' קץ שם לחשך של גלות, שהעולם כולו בחשך ולא נגלה כבוד ה', ויש קץ ידוע לו ית' שיתגלה כבודו במהרה בימינו. פירוש הב' קץ שם לחשך, דר"ל קץ הימין שם לחשך וסתר שאינו נגלה לשום בריה, כענין שנאמר (תהלים יח יב) ישת חשך סתרו כמו שפירשתי והבן. ובקנה אחד עולים דמשום זה הקץ שם לחשך וסתר, משום שהקץ הידוע הוא תולה בתשובה גמורה שיסתלק היצר הרע מכל וכל בבחירתינו, ואלמלי היה נגלה, היה מוכרח ולא היה גורם הגאולה. והן הן דברי המדרש כתיב קץ שם לחשך זמן נתן לעולם וכו', דהיינו הפירוש הראשון שכתבתי, ואמר עוד מ"ט קץ שם לחשך, דהיינו כפירוש הב' ובקנה אחד עולין, דהיינו מ"ט הקץ הוא מכוסה ונסתר, על זה מתרץ משום שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם, וכשנסתלק יצר הרע על ידי תשובה גמורה אז יסתלק החשך, ואם כן הכל תלוי בתשובה וצריך להיות בחיריי, ואם היה נגלה היה מוכרח וכמוה כאין הוא. ולכך סמך המדרש הנ"ל על הפסוק ויהי מקץ שנתים ימים, דהא קשה איך נימא דקץ הימין הוא מכוסה ונעלם, הא הוא מפורש ונגלה דכתיב (תהלים צ טו) שמחנו כימות עניתנו, וידוע (סנהדרין צ"ז ע"א) דשית אלפי שני הוי עלמא, ואם כן כמה שנים שנחרב הבית והתחיל הגלות קודם כלות שית אלפי שנים הנ"ל, על כרחך צריך לומר החצי בגלות לא פחות ולא יותר, והבן. אך כבר עמדו על זה הא עינינו רואות שאין כל כך שנים עד כלות אלף הששי כמו מזמן הגלות ועד עכשיו ואף לא השליש. ותירצו שיתארך ויתפשט הגלגל והזמן כמו המקום, שנאמר (ישעיה נד ב) הרחיבי מקום אהלך, ולפי זה שוב אינו ידוע כלל כמה יתארכו הימים אחר ביאת המשיח. והנה במגלה עמוקות פירש ויהי מקץ שנתים ימים, דהוא רמז להגאולה דאחר הקץ יהיו שנתים ימים, ר"ל דיתארכו הימים ויהיה יום כמו שנה, ואם כן מיושב הכל בס"ד, ומדוקדק לפי זה מקץ ולא כל הקץ, דהיינו כל ימות המשיח, והבן. ועל דרך זה יבואר גם כן דבר אחר זמן ניתן ליוסף וכו', נתכוון לפירוש השני של מגלה עמוקות שפירש ויהי מקץ שנתים ימים, לפי שיוסף נענש שהיה במשמר שנתים, משום ימים, שבטחונו היה שאחר שני ימים יצא מבית האסורים על ידי שר המשקים, על כן נגד ב' ימים ניתן לו להיות עוד ב' שנים יום לשנה, עיין שם בארוכה. ומצורף לזה מ"ש האלשיך דעשר שנים היה ראוי להיות בבית הסוהר נגד י' טיפין, והרי ישב י"ב שנה, ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד.

ויובן עם מ"ש כמה פעמים כי נפש חיה הוא שמו וכל מציאות בעולם הן טוב הן רע יש לו שם, ואותיות השם ההוא הן הנה צרופי צינורות המקיימים ומהוים את מציאות ההוא, והאדם בצדקותיו אותיות שמו מתמלאים במילוי ומילוי המילוי וכן עד אין חקר ומתרבים צינורות שפעו וחיותו, והרשע פוגם ונתרוקן המילוי, עמ"ש בפרשת פנחס ובפרשת בראשית בפסוק אשר שמתי חול גבול לים ע"ש היטב, וכן בפגום הרשע בעולמות הרוחניות שהן הנה אותיות קדושות ג"כ הפגם במילוי לבד והמילוי נקרא נעלם של האות כנודע וזש"ה (קהלת יב, יד) האלהים יביא במשפט על כל נעלם כו'. וכן הענין בשמות רעים כי ענין הפגם שיש בגוף של נברא נקרא מום, ואותיות אלו הם המחזקים ומהוים הפגם ההוא, וכפי חוזק וחולשה של הצירוף אותיות מום החופף על מקום הפגם ההוא כן יהיה חוזקו וחולשתו של הפגם, כי יש שקנה לו צירוף ההוא מקום בקבע וחוזק באותו האבר ואז הוי מום קבוע ויש מום עובר.

והנך רואה שאשר העדיף יותר מכולם, זולת מנשה שהעדיף יותר ממנו, מכל מקום אשר נתברך יותר בבנים באותן ארבעים שנה, דהא אשר היה ששה משפחות ימנה וישוה וישוי ובריעה וחבר ומלכיאל, ובטל ממנו משפחה שלימה בסוף הארבעים דהיינו משפחת ישוה כמ"ש המפרשים בפרשת פנחס, הרי נחסר חלק ששי, ולפי מספרו של אשר בסוף הארבעים שעולה נ"ג אלף ת' א"כ המשפחה שנפלה היה ערך עשרת אלף ת"ק הרי היה העודף והריבוי באותן ארבעים שנה שנים ועשרים אלף ת', ומנשה לא העדיף רק עשרים אלף ת"ק, ותו דהא אצל הברכות בפרשת ויחי ובפרשה זו כלל אפרים ומנשה בשבט אחד ונקראו ע"ש יוסף, ואם כן פשיטא דאשר נתברך בבנים במשך הארבעים שנה יותר מיוסף שלא העדיף רק שנים עשר אלפים וחמש מאות אף שהיו אפרים ומנשה במנין הראשון מרובה שעלה מנין שניהם ע"ב אלף ת"ש ואשר אף שהיה במנין הראשון רק אחד וארעים אלפים וחמש מאות העדיף שנים ועשרים אלף ת', ממילא אתי שפיר שאשר נתברך באותן הארבעים שנה בבנים יותר מכל השבטים.