חסידות על במדבר כה:יג

בריתי שלום (במדבר כה יב), והיתה לו (במדבר כה יג). על דרך הרמז י"ל על פי הגמרא בזבחים (דף ק"א ע"ב) לא נתכהן, עד ששם שלום בין השבטים. ויכפר על בני ישראל (במדבר כה יג) עיין במדרש וכי קרבן הוא מקריב, דהקרבן נקרא כפרה, עיין שם. ונ"ל דרומז למ"ש בעשרה מאמרות (מאמר אם כל חי חלק ג' ס"ג) דאף עתה בזמן הגלות, אליהו שהוא פנחס מקריב תמידין בכל יום על ידי שהוא חי לעולם והבן, ולו ולזרעו וא"ו המחלקת, והבן.

בירושלמי (ירושלמי סנהדרין פ"ט ה"ז) הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, תנא שלא ברצון חכמים, ופנחס שלא ברצון חכמים, אמר ר' יודא בר פזי בקשו לנדותו, אלולי שקפצה רוח הקודש ואמר והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' (במדבר כה יג). ופירש הפני משה תנא שלא ברצון חכמים הא דאמרן קנאין פוגעין בו, דוקא אם עושה מעצמו, שאם בא לשאול אין מורין לו כן, ופנחס שלא ברצון חכמים בתמיה שהרי שאל למשה, ואמר ליה משה שילך הוא בעצמו, בקשו חכמים לנדותו מפני שעשה אחר ששאל, אלולי וכו', עכ"ל הירושלמי והפני משה. והנה לדבריו קשה טובא, דעל פנחס לא קשה מידי, רק על משה שהורה לו כן אם נחשב זה להוראה. והנה לדבריו נ"ל ופנחס שלא ברצון חכמים בניחותא, ר"ל שגם פנחס עשה מעצמו, ואמר ר' יודא בן פזי הוא ענין בפני עצמו. ונ"ל לפרש דברי ר' יודא בן פזי, על פי דאיתא שם במדרש (סוף פרשת בלק, במ"ר פ"כ כ"ה) בנס השלישי שלא יהיו אומרים אף הוא נכנס ועשה צרכיו, עיין שם. והנה לפי הגמרא שלנו בסנהדרין (דף פ"ב ע"א) דלא חשב שם נס זה מהאי טעמא, עיין ברש"י שם (ד"ה), נראה דסברת רש"י מסתמא דאף על פי כן היו מליזין שמקודם עשה ח"ו צרכיו, וכמו שאמרו מתחילה אף הוא לעשות צרכיו נכנס, דהא מבואר שם שהמתין פנחס עד שתשש כחו, משמע ששהה שם, וכן העבירו עליו את הקול. והנה מהמבואר במסכת מו"ק (דף י"ז ע"א) בההוא צורבא מרבנן דסני שומעניה, ובשו"ע יו"ד (סימן של"ד סעיף מ"ב) עיין שם, דמנדין בלא טובה השמועה. והנה איתא שם בגמרא סנהדרין (פ"א ע"ב) לא פגעו בו קנאין מהו וכו', ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה וכו', ואם כן כיון שקפץ רוח הקודש ואמר והיתה לו לזרעו אחריו ברית כהונת עולם, הרי נתברר ששקר נסכם כנ"ל, (ועיין בזבחים דף ק"א ע"ב) בגמרא ההוא ליחס זרעו אחריו, ובתוספת שם (ד"ה ואידך), ודוק.

עוד ביאור על הירושלמי (סנהדרין פ"ט ה"ז) בקשו לנדותו, אלולי שקפצה רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' (במדבר כה יג), דעיין בפני משה שפירש לנדותו להרחיקו, ועיין בפרקי דר"א פ"ב לנדותו מנכסיו. ונקדים הא דאיתא בקידושין (דף ס"ו ע"ב) דנפקא מהאי קרא והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, דאם נמצא בן גרושה אחר שעבד עבודה, דעבודתו כשרה, דלזרעו משמע בין זרע כשר ובין זרע פסול. והנה לכאורה קשה, מה ענין לימוד זה לכאן לענינא דפנחס. והנ"ל בזה על פי המתבאר בזבחים (דף ק"א ע"ב) ובתוספת ד"ה ההוא בברכה, עיין שם. והנה המתבאר משם דכל ישראל לא היו מרוצים אז בכהונת פנחס, ולכך לא נתחנך אז כדי שלא להרבות במחלוקת כנ"ל, אבל תיכף ראוי לכהונה היה כמ"ש התוספת. והנה מהמבואר בשליח ציבור דאף יחיד יכול לעכב, דאין נעשה שלוחו בעל כרחו (שו"ע או"ח סימן נ"ג סי"ט), ואם כן בכהן תולה אם הוי שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן (יומא כ"ו ע"א). והנה מסתבר דאם הוי שליח דידן, ראוי לפסול אם נמצא בן גרושה, דכיון דלכתחילה לאו יש בדבר, הא בשליח קיימא לן (קידושין מ"ב ע"ב) אין שליח לדבר עבירה, ואף אם השליח שוגג כמבואר באריכות בש"כ חו"מ סימן שמ"ח, והשליחות בטל כמ"ש בתשובת נודע ביהודה, ואם כן ממילא דהעבודה פסולה מטעם ביטול השליחות, מה שאין כן אם הוי שלוחי דרחמנא, לא שייך זה, והבן. ואך אם נימא דאם השליח שוגג, הרי יש שינה מדעת המשלח והשליחות בטל, וזה ברור דהוי שליחות בטעות. אלא ודאי מדהעבודה כשירה בכהאי גוונא, שמע מינה דהוי שלוחי דרחמנא, ואם כן שפיר הוי יכול לכהן אף שלא ברצון ישראל כנ"ל.