חסידות על בראשית א:ה

אתם נצבים וכו' (דברים כט ט). ברש"י (ד"ה) ובמדרש אגדה (תנחומא נצבים סי' א') למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו, עד כאן דברי מדרש אגדה. ועיין בכלי יקר, ותורף דבריו דבמדרש מנה ק' קללות, אמנם השתים שחסרו היינו הקללות שלא נתפרשו בביאור רק כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה וכו' (דברים כח סא). והנה מכל הצ"ח קללות לא רעדו, כי יש להתנצל ומקום לברוח מהם, למשל רעב יש שבר במקום אחר וכדומה, ושומר נפשו ירחק מהם. אמנם מהב' קללות חלו ויראו, כי אינם יודעים מה הם, ואינם יודעים איך לברוח מהם, וסברו שהם כליה ח"ו. לזה דבר על לבם לנחמם הרבה הכעסתם וכו' ולא עשה אתכם כליה, ומה שלא נתפרשו לפי שהם מדברים בעונש העולם הבא הנעלם וכו', עיין שם דבריו באורך. והנה מכל מקום קשה, דמכל מקום מה נחמה היא זו במה שנוגעים הקללות אף לעולם הבא, ממה נפשך אם יהיו צדיקים אף אם יהיו הקללות לעולם הזה, רעה לא יאונה אליהם דהא אם לא תשמעו וכו' נאמר, ואם יהיו ח"ו רשעים, אדרבה הלא רע ומר יותר אם נוגע לעולם הבא, והלא שם ודאי אין תחבולה ואין עצה ואין חכמה לנגד ה'. והנ"ל בדרך אחר, דבאמת אלו השתים נחשבין בין הקללות אף דלא פירש מה הם, רק נאמר (דברים כח סו-סז) בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר, (דברים כח סו) ופחדת יומם ולילה ולא תאמין בחייך, הרי הם שתי קללות בערב תאמר וכו' ובבוקר וכו', ואינך דהיינו ופחדת וכו' הוא פירושו של בערב וכו', והבן. והנה מבואר בזוהר דהא בישא מכלהו, וכן הדעת נותן דהיש רע ומר יותר לפחוד פחד מות בכל יום ובכל לילה בלי מרגוע, היתכן שיתקיים בעל חי באימת מות כזה זמן רב. אבל איתא בזוהר חדש פרשת כי תבא דוכתא דהוי ביש מכלהון, הוי רזא דפורקנא. ופירש ביערות דבש ואני אמתיק דבריו, כי בהיות האדם חושב באמת שאין לו לחיות רק אותו היום, ומי פתי יסור הנה שלא לשימו רק בעבודת ה' בלב שלם, וכל הון בוז יבוזו לו כי מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, ועל דרך שמפרשין אדם איך יזכה בכל יום למות מחכה והבן. ומכל שכן אם יעלה בלבו שלא עבד עדיין השי"ת מעודו, וכל חייו וימיו עברו באפס תקוה, ואין לו רק אותו היום ויוכל לקנות בו עולמו אם ירצה, ואם יאבדוהו אזי הוא נאבד לעולם ולעומי עולמים, בודאי יתעורר באהבה עזה ויראה נפלאה לעבוד ליוצרו בכל כחו ואונו, ואם יהיה על בחינה זו בכל הימים, דודאי הוא צדיק גדול מאד אין ערוך אליו. והנה הפסוק מייעד אל ישראל שיהיו במדרגה זו, ובודאי יהיו נגאלים, ואם כן לאו קללות הן, רק יעוד שאין כמוהו. וזה דברי המדרש ששמעו מאה קללות חסר שתים, ר"ל דבאמת הוא חסר שתים, רק דלפי מה ששמעו על פשוטן הם מאה, ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, ר"ל על אלו השתים דאמרינן אנן דהם חסרים, אמרו הם מי יוכל לעמוד באלו, כיון שהבינו אותם על פשוטן דודאי אין עמידה לבעל חי באימת סכנת מות בכל רגע. לזה השיב להם הפירוש של אלו השתים, והיינו אתם נצבים היום, ר"ל כי אם אתם נצבים רק היום, שתדעו שאין קיום לכם תמיד רק יום זה שאתם בו, כי העבר אין והעתיד איננו, אז בודאי כלכם לפני ה' אלקיכם, ואם כן אין יעוד טוב מזה. וזה דברי המדרש הרבה הכעסתם וכו', שישימו על לב שהרבה הכעסתם וכו', כי אינו דומה מי שחושב שכבר עבד השי"ת הרבה, לא יחרד כל כך לעבדו אף אם ידע שאין לו עוד רק יום אחד, מה שאין כן אם הכעיס עד הנה. ועוד מזכיר חסדי המקום ולא עשה אתכם כליה, כי אם ישולל השגחתו והשפעתו כרגע היה כלא היה, ואף שכליתם ימיכם כידוע ממ"ש (מלכים א' א' א') על פסוק והמלך דוד זקן בא בימים. דהעובד היום שלו קיים, מה שאין כן אם לא עבדו מכלה יומו. ואף על פי כן לא כלה אתכם, והרי אתם קיימים היום, כיום הזה שהוא קיים עכשיו ויעבור והנה איננו, ואם תירצו תקיימו אותו לנצח, כך אתם אם תקיימו אותו, תתקיימו גם אתם דיש קונה עולמו בשעה אחת (ע"ז י' ע"ב), ואם ח"ו תאבדו אותו תאבדו ח"ו, כך יהיה רעיוניכם בכל עת, ואז בודאי כלכם לפני ה' וכו'. ואמר עוד כשם שהוא מאפיל ומאיר, כי בתחילה ערב ואחר כך בוקר (בראשית א ה), כך האיר לכם בעולם הזה, אם תתעסקו בו בנר מצוה בתורה אור, עתיד להאיר לכם בעולם הבא באור עין לא ראתה. אבל אם אינם שבים בו, הוא מאפיל לכם בעולם הזה, כי כסיל בחושך הולך בהבל בא ובחשך ילך, ויאפיל לכם לנצח כי בחשך שמו יכוסה. וזה שאמרו שהוא מאפיל ומאיר, כך אתם אם תרצו מאפיל לכם ח"ו, ואם תרצו מאיר לכם, והבן.

נִמְצָא, שֶׁתּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה הִיא בְּחִינַת לַיְלָה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין כד.): בְּמַּחְשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי – זֶה תַּלְמוּד בַּבְלִי, וּכְתִיב (בראשית א): וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לַיְלָה.

אלה הדברים אשר דבר משה וכו'. במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל. נראה לפרש שערבה הוא לשון ערב (דברים א, א). והנה בברייתו של עולם ערב קודם לבוקר כדאמרינן בריש ברכות. ואם כן תחלת ימי האדם נקראים ערב.לזה אמר בערבה מול סוף, דהיינו בהתחלת שנותיו של אדם תיכף יהיו כל מעשיו מול השכינה שנקראת סוף כידוע. בין פארן, כמו שדרשו רבותינו ז"ל שנקרא פארן שמשם יוצא פריה ורביה. ובין תופל, כמו שפירש רש"י לשון דיבור, והיינו שבין ברית המעור ובין ברית הלשון הכל יהיה מול סוף בקדושה ושמירה מעולה: