חסידות על בראשית א:כא

או יאמר "ויהי לי שור וחמור" דהנה כתיב "ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ". יש לומר הרמז שע"י התורה הקדושה הנקראת "מים" יזכה האדם ל"נפש חיה" דהיינו לנשמה עליונה, "ועוף יעופף על הארץ" ר"ל שיעופף עם מחשבתו בעולמות העליונים, "ויברא אלקים את התנינים הגדולים" ופירש"י ובדברי אגדה הוא לוויתן שבראם זכר ונקבה, יש לומר שרש"י ז"ל רומז בדבריו לתרץ לשון הכתוב "ויברא" שהוא מיותר לכאורה, וגם השינוי לשון שהיה לו לומר ג"כ "ויאמר יהי תנינים כו'", אך לפי הענין הנ"ל יבואר שזה רמז על הצדיק הדבוק בו ית' הנקרא "לוויתן" לשון לווייה ודיבוק בהשי"ת ב"ה, שזה בלתי אפשרי שיבוא לאדם כי אם מאתו יתב"ש, דמעיקרא ציוה השי"ת שיעבוד אדם מעצמו המדריגה הזאת שיזכה לנשמה ולכן נאמר "ויאמר כו'", אבל המדריגה שנית שיזכה אדם לדביקות בו ית' שיהא נקרא בשם לוויתן, שיהיה בדביקות כ"כ שכמעט יהיה בטל מהמציאות עד שהשי"ת מצנן אותו, וזהו "צינן את הזכר", רמז הדביקות הנ"ל שהשי"ת מצנן בו הדביקות שלא יתבטל מהמציאות, "זכר" רמז לדביקות, "והרג את הנקבה" רמז שהוא צדיק כזה שהצד הנקבות שבו הוא היצה"ר הרג אותו לגמרי, "ומלחום לצדיקים לעתיד לבא" רמז שלהצדיקים הבאים אחריו קל להם לעבוד השי"ת ע"י שגורם הצדיק הנ"ל במעשיו "ומלחום" לשון המתקה, שהמלח ממתיק את הבשר, כמו כן המתיק הצדיק הנ"ל את היצה"ר עד שהוא קל לצדיקים העתידים לבוא לעבוד השי"ת בלי שום עמל ויגיעה, והב' מדריגות הללו נותן השי"ת להצדיק במתנה.

ירחשון רקק"י מו"י וכו'. לפי תרגומו נראה די"ל דגם הדגים נבראו מן הרק"ק, והנה רז"ל (עירובין כ"ח ע"א) הכריחו כן רק בעופות, ולדגים אין הכרח. וביותר יוקשה הוא ז"ל בעצמו כתב אחר כך בפסוק שלאחריו מיא צלילתא. ואפשר לומר בדוחק דתירץ בזה מה שכתב אחר כך (בראשית א כא) ויברא אלקים כו', מה ויברא כיון שאמר מקודם ישרצו המים כו' (בראשית א כ). על כן תירגם דבפסוק הזה להמים הוא רק על העופות, והכי קאמר ישרצו המים שריצת ברואים כאלו שתהיה בהם נפש חיה, וגם תהיה בהם העפיפה. והנה אלו הברואים נעשו מן הרקק, ואחר כך אמר ויברא אלקים כביכול בעצמו מן המים צלולים התנינים הגדולים והדגים, ועוד ית' אי"ה:

והנה עוד נ"ל לפרש (ולא באתי עתה ליישב הדקדוק הנ"ל, רק ליישב דפתח (בראשית א כ) בהטבת המילדות ולא פירש מה, ומסיים בריבוי עם, ואחר כך חוזר להטבת המילדות (בראשית א כא) ויהי כי יראו וגו' ויעש להם בתים, דלמה הפסיק באמצע בהטבת המילדות). כי הנה הפרשת דרכים (בדרוש שמונה עשר) פירש על הגמרא דעירובין (דף פ"ו.) וז"ל: דרש רבא בר מרי ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו (תהלים סא ח), אימת ישב עולם לפני אלקים, בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו, עכ"ל הגמרא. והנה יש לדקדק מה חידש רבא בפשטיה דקרא, דהרי מקרא מלא כתיב ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו. ותירץ על פי דאמרינן במדרש (שמו"ר מ"א א') על הפסוק (דברים כו טו) השקיפה ממעון קדשך וגו', דכל כך גדולה כח מתנות עניים שמהפכת מדת רוגז למדת רחמים, וידוע מהמדרש (ב"ר י"ב ט"ו) דמתחילה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין, כיון שראה שאין העולם מתקיים בדין שיתף עמו מדת הרחמים, עד כאן. וזהו פירוש הגמרא, דהיה קשה לו לרבא דהיכי קאמר קרא ישב עולם לפני אלקים שהוא מדת הדין, והלא אמרינן שראה הקב"ה שאין העולם מתקיים בדין, לזה אמר אימת ישב עולם לפני אלקים דייקא, בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו, שהיא הצדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים, עד כאן ודפח"ח וש"י. ועל פי זה יתבארו הפסוקים שלפנינו (שמות א טו) ויאמר מלך מצרים למילדות וגו', (שמות א טז) אם בן הוא והמיתן אותו, וכיון ששמעו הגזירה רעה שנגזר על ישראל, הבינו שמדת הדין מתוח על ישראל ח"ו כי מי זה אמר ותהי ה' לא צוה (איכה ג לז), ופלגי מים לב מלך ושרים ביד ה' (משלי כא א), לכך (שמות א יז) ותראנה המילדות את האלקים דייקא, ר"ל שיראו וחרדו מפני מדת הדין המתוח עליהם, וחשבו מזימות אשר יוכלו להפכו לרחמים, לכך לא זו בלבד שלא עשו כאשר דבר אליהם מלך מצרים, כי חס להו להצדקניות הללו להרוג נפשות מישראל, ולפי ערכן אין זה נחשב ליראת שמים כלל, אלא גם זה עשו ותחיין את הילדים כפירוש רש"י, כדי להפוך מדין לרחמים בהצדקה שעושין, וכן היה כי וייטב אלקים, ר"ל אלקים שהוא דין הטיב לישראל, למילדות ר"ל על ידי המילדות שהפכוהו לרחמים, ולכך וירב העם וגו'. ואם כן לפי זה הפסוק הנ"ל לא איירי כלל במה שהטיב להמילדות עצמן, רק במה שהטיב לעם על ידי המילדות, ואחר כך מפרש הפסוק ויהי כי יראו וגו', במה שהטיב למילדות עצמן, ואתי שפיר בס"ד.