חסידות על בראשית ב:ב

כדאמרי אינשי הילול בתי, דכתיב (בראשית ב ב) ויכל אלקים וכו' (שאילתא א'). ובתנחומא הגירסא כילול והוא יותר לראיית הפסוק ויכל:

כי ה׳ האמרת היום וה׳ האמירך וגו׳ והובא בתוס׳ ז״ל בשם המדרש ג׳ מעידים זה על זה הקדוש ב״ה ושבת וישראל ולכך אומרים בשבת במנחה אתה אחד כו׳ ומי כעמך ישראל כו׳ יום מנוחה וקדושה כו׳ דנודע מ״ש בש״ס אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין ולהבין מה הן השתי שבתות. הענין הוא כי נודע שבשביל ישראל נברא העולם כמ״ש בראשית ברא אלקים וגו׳ בשביל ישראל שנקראים ראשית תבואתו שכל כוונת הבורא ב״ה היה בבריאת העולם עבור ישראל שיעבדוהו עבודה תמה בדביקות ותשוקה גדולה להשורש שהוא הבורא ב״ה ועל ידי זה מולידים תענוג ותשוקה בבורא ב״ה כביכול שהבורא ב״ה מתענג מאוד ממעשה ועבודת התחתונים יותר מצבא העליונים כמ״ש ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים שמכניסים בו יתברך תענוג כביכול וכל זה כשמקרבין את עצמם באמת גמור ואין נפרדים ממנו יתברך. רק להבין אופן הדביקות וההשגה איך הוא כי הלא הבורא ב״ה הוא בלתי בעל תכלית וגבול והאדם הוא בעל גבול ותכלית והאיך אפשר לשני הפכים להתקרב לזה נתן הבורא ב״ה לישראל את השבת שהוא ממוצע בין ישראל לאביהם שבשמים ומאחדן ומקשרן בבורא ב״ה על ידי שיש בו שני החלקים מתדמין בין לישראל ובין להקב״ה כנודע שכל דבר הממוצע בין שני הפכים צריך להיות דומה לשתי הבחינות דנודע מ״ש בזוהר שבת שמא דקב״ה שלים מכל סטרין שהשבת הוא חיות עולם העליון וחיות זה העולם שהוא אצילות כבודו יתברך שמשתלשל ומתצמצם בזה יום השביעי שהוא בזה העולם והיום השביעי שנקרא שבת אצלנו הוא כמו גוף ולבוש ליום השבת עילאה דאיהו שמא דקב״ה כאמור לעיל ובחינת שבת עילאה הוא נשמת כל העולם שחוזר חלילה תמיד בששת ימים ויום השביעי הוא שבת שהשבת עילאה מתצמם בזה היום והוא חיות כל העולם. שעל כן נאמר מות יומת כי בזה שהוא מחלל את השבת ואינו מקיימו מסלק החיות העליון שבת עילאה שהוא בחי׳ נשמת העולם מן העולם ונמצא הורג את העולם שמסלק נשמתו ממנו ולשון מחלל הוא מלשון כי ימצא חלל שהוא לשון נטילת נשמה וע״כ ענשו גם כן כך מות יומת ועל ידי השבת שמקיימים את השבת שהוא בחי׳ שתי שבתות שבת עילאה ושבת תתאה שהוא בנשמה וחיות כבוד שמו יתברך המלובש ביום הז׳ שהוא בזמן וגבול יש כח להשבת להיות ממוצע בין ישראל לאביהם שבשמים לדבקה בו יתברך. שעל כן אמרו רז״ל על מה שכתוב (בראשית ב׳, ב׳) ויכל ביום השביעי גו׳ מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה להבין הלא המנוחה לא למלאכה יחשב ואדרבה השביתה מן המלאכה ואם כן לאיזה כוונת קוראה הכתוב מלאכה כמ״ש שם מלאכתו אשר עשה:

ועשרתי עסקין דברא בין שמשתא. בא לתרץ מה שהקשו חז"ל (ב"ר פ"י ט') ביום השביע"י (בראשית ב ב), ביום הששי מיבעיא לן. ומתרץ דגם בין השמשות שהוא ספק שביעי ברא עשרתי עסקין, וביום השביעי נח מכולם כמ"ש לעיל: