וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃
פרי צדיק
במ"ר ע"פ ישנו עם אחד א"ל שניהון רברבין שאוכלין ושותין ואומרים עונג שבת עונג יו"ט כו' א"ל הקב"ה רשע אתה מפיל עין רעה במועדיהם הרי אני מפילך לפניהם ומוסיפים להם מועד א' על מפלתך זה ימי הפורים כו' הענין הוא שהמן היה עינו רעה בזה ולא האמין שנמצא איזה קדושה בעניני הנאת הגוף כמו אכילה ושתיה. שזה נצמח משרש הנחש שפיתה לאדם בזה. ויש בזה רמז בגמרא (חולין קלט :) המן מן התורה מנין המן העץ והיינו דשם כ' אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת שזה שורש קליפת המן להיות שטוף בתאות אכילה לשם הנאת הגוף כפיתויו של הנחש. וכן אמרו (נדה לא.) ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע אמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורין וקדושים יציץ בדבר זה כו' שלא היה מאמין שיהיה מציאות קדושה בענין זה כידוע דתאוה זו ג"כ נמשך מפגם הנחש שהטיל זוהמא בחוה (כמ"ש שבת קמו.) ועל זה א"ל הקב"ה שיעשו עוד מועד חדש ממפלתו. והוא כמ"ש (מגילה ז :) מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד כו' שדייקא ע"י השכרות ביין שלא מדעת נתברר פנימיות קדושת ישראל שגם ענין הנאת אכילה ושתיה שלו הוא בקדושה עד"ש (סנהדרין לח.) אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו מילתא כו' נכנס יין יצא סוד. ואמרו (עירובין סה :) בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו וכו' והיינו שעל ידי השכרות דייקא כשניטל ממנו הדעת אז ניכר ונתברר ההבדל של קדושת ישראל לעמים שבישראל גם בעניני הנאות עולם הזה יש בפנימיות קדושה וכמ"ש (מגילה יב :) יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות אבל וכו' והיינו שבישראל נתברר ע"י האכילה ושתיה דייקא הפנימיות של מכוון שלהם שהוא רק לקדושה שנמצא באכילה ושתיה ועל ידי כן מתחילין בדברי תורה וכנ"ל:
ישמח משה
המסורה שהביא האלשיך בפרשה זו. המן העץ (בראשית ג יא). המן הסלע (במדבר כ י). המן הגורן (מלכים ב' ו כז). יש לומר בדרכו, רק במסורה המן הגורן קצת באופן אחר. והוא כי בחכמה החיצונית, אין מאנשים שיהיה איש מופת שעושה פלא יוצא מהיקש הטבעי, רק העוסקים בתורה. וכבר נתבאר באלשיך כי תורה שבכתב נקרא לחם, ותורה שבעל פה נקרא מים. כללו של דבר לימוד תורה שבכתב יקרא בשם אכילה, ולימוד תורה שבעל פה בשם שתיה, כשם שאכילה קודם לשתיה, כך תורה שבכתב קודם לתורה שבעל פה, וכשם שאי אפשר להתקיים בלא שתיה, כך אי אפשר להתקיים בתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה. ולפי זה מובן הא דנאמר (משלי ט' ה) לכו לחמו בלחמי הוא תורה שבכתב, ושתו ביין מסכתי הוא תורה שבעל פה. ועל כן נקרא מסכת ברכות, מסכת שבת, מסכת עירובין, וכן השאר. ועל פי זה מבואר המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת כדברי האלשיך, היינו חקירה אנושית, המן הסלע הזה וגו', כשם שאי אפשר לעשות שום דבר יוצא מהיקש הטבעי, ומהיכן כח אנשי מופת אשר בישראל, המן הגורן היינו תורה שבכתב הנקרא לחם שהוא מן הגורן, או מן היקב היינו תורה שבעל פה שהוא יין מסכתי כנ"ל.
אגרא דכלה
(ח) אתון פ"ר הן הדינים דמנצפ"ך, כנודע בגימטריא פר, ובהחלק אותם לחמשה חלקים שוין, הם חמשה נ"ו המרומזין בויהי נועם אלקינ"ו עלינ"ו ידינ"ו עלינ"ו ידינ"ו (תהלים צ יז), והמתקתם על ידי האלף בהיתוסף לכל אחד אלף, ויתהוה מפר פר"ה, ויתהווה מספר כל אחד מהחמשה חלקים של הגבורות אל הויה, שהם שמות החסדים והרחמים ויתמתקו הדינין. וז"ש נעים זמירות (תהלים קיח כז) "אל "הויה ויאר "לנו, כן הוא במקובלים, ויתהווה מפר "פרה. ובאפשר הוא גם כן סוד הה"א שניתוספה לאברהם אבינו איש החסד, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו, ושיעור הדברים בכאן שאדם הראשון הגביר הדינין דפ"ר על ידי תגבורת העי"ן, ונעשה "עפר, בסוד כי "עפר אתה (בראשית ג יא), ואברהם אבינו תיקן הה' גבורות על ידי הוספת הא', וביטל תגבורת העי"ן והמתיק הה"א גבורות דפ"ר, ונעשה בסוד "האפר, נ"ל: