חסידות על בראשית ג:יח

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (באבות דר' נתן פ"א ובתנא דבי אלהו פל"א שם איתא לשון זה): בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָאָדָם הָרִאשׁוֹן: וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, נִזְדַּעְזְעוּ אֵיבָרָיו. אָמַר: אֲנִי וַחֲמוֹר נֹאכַל בְּאֵבוּס אֶחָד. נִזְדַּעְזְעוּ אֵיבָרָיו, זֶה בְּחִינַת חֳלִי הַקַּדַּחַת, שֶׁבָּא עַל־יְדֵי אֲכִילַת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, עַל־יְדֵי מַאֲכַל בְּהֵמָה כַּנַּ"ל.

וזולת מדרשם הנעים יש לפרש עוד דמשום הכי סמך שמיטה להר סיני, דידוע דעל ידי קרבות ישראל להר סיני נפסקה זוהמת הנחש מהם (שבת קמ"ו ע"א), וזה שסידר בעל הגדה (של פסח) אלו קרבנו לפני הר סיני ולא וכו', כי קרבות הר סיני הוא טובה בפני עצמו שנפסקה מהם הזוהמא. והנה ענין העבודה בשדה ובכרם נמשך מחטא אדם וזוהמת הנחש, שאז נגזר מוץ ותבן על החטה הכל מזוהמא, ונגזר (בראשית ג יח) קוץ ודרדר וכו' ואכלת את עשב השדה (בראשית ג יט), בזיעת אפך כו'. מה שאין כן קודם החטא היתה הארץ מוציאה פירותיה בלא עמל ובלא פסולת, וכמו שיהיה לעתיד במהרה בימינו שהארץ תוציא גלוסקאות וכו' (שבת ל' ע"ב). והנה לזה מרמזת מצות השמיטה בלי עבודת שדה וכרם רק מנוחה לעבודת הש"י, והוא רמז להפסק זוהמת הנחש, והוא נמשך מקרבות הר סיני. וזה שסמך שמיטה להר סיני, והמ"י:

וידבר וכו' לך ר"ד (שמות לב ז). במדרש רז"ל (ברכות ל"ב ע"א) לך ר"ד מגדולתך. יש לפרש דבריהם ברמז, כי הנה ב' אותיות ר"ד בתורה הם גדולים מאותיות רבתים, היינו הר' בפסוק (שמות לד יד) כי לא תשתחוה לאל אחר, והד' דאחד (דברים ו ד). להורות שלא יטעו בני אדם בין אח"ד לאח"ר, כי לפעמים ידמה להאדם שעושה מצוה להש"י והוא עובד עבודה זרה, דהיינו בעשותו לשם איזה פניה וכיוצא, ולפעמים הוא בהיפוך דגדולה עבירה לשמה (נזיר כ"ג ע"ב), והבן. וצריך לשקול מאוד ענייניו במאזני צדק שלא יטעה, על כן נכתב בתורה ב' אותיות הללו רברבין, שלא יטעה האדם דבקל יכול לטעות, וזה נמשך מחטא אדם הראשון שעל ידי כך נפל לעץ הדעת טוב ורע, שמעורב בדעתו טוב ורע ויכול לטעות, כי לולא ההתערבות, היה דעתו דעת קדושים בלי נטות ימין ושמאל. וז"ש הש"י לאדם וקו"ץ ודרד"ר תצמיח לך (בראשית ג יח), שעל ידי שנמשכת אחר דעת טוב ורע, בקל תוכל לבוא לידי טעות לעשות מד' ר' ומר' לד', שהחילוק שביניהם הוא קו"ץ (עיין באריכות בפרשת בראשית). והנה זה ידוע דמשה הוא סוד הדעת בקודש, ובבחינתו כתב הב' אתוון הללו רברבין וגדולים, כי על ידי הדעת דקדושה בל יטעו עוד הטעות הנ"ל. והנה זה ודאי לא נעלם מכל משכיל שחטא עגל לא היה דמיון טפשות, לעשות עגל להשתחוות כאשר יעשו הפתאים. אבל היה הענין טעות באיזה מושכל, וכבר דיברו בזה המשכילים, וזה היה ממש חטא אדם הראשון טעות בעץ הדעת טוב ורע, שחשבו שזה יהיה איזה עבודה מוכשרת וזה היה עבודה זרה, ואם כן זה מיקרי טעות בין ר' לד' בין אח"ד לאח"ר. וז"ש הש"י למשה לך ר"ד, ורמזו רז"ל ר"ד מגדולת"ך, מאותן הב' אתוון ר"ד שכתבת גדולים מבחינתך שאתה בסוד הדעת הקדוש, כי שחת עמך ולא הועיל להם גדלות האותיות, והבן: