וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃
נועם אלימלך
והנה יותר צריך האדם להתחזק לקדש עצמו באכילתו ושתיתו בקדושה ובטהרה, שעל ידי זה הוא מוציא ניצוצות קדושות ועל ידי זה זוכה לחיים הנצחיים. וזהו שאמר אברהם אבינו ע"ה להמלאכים "והשענו תחת העץ" ר"ל תחת עץ החיים, על ידי זאת "ואקחה פת לחם" דהיינו ע"י אכילה כנ"ל. וזהו "ויאמר ה׳ הן האדם כו' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם", יש לומר הפירוש כך, דהנה השי"ת ב"ה ברוב רחמיו רוצה בתשובה שיתקן אדם את אשר קלקל, ואמר השי"ת "ועתה" ר"ל עתה שחטא אדם הראשון ובמה יתקן את חטאו? פן ואולי יהיה לו תקנה שישלח ידו ליקח ולאחוז בעץ החיים ע"י סיבת אכילה שיוציא ניצוצות קדושות באכילתו בקדושה, וזהו "ואכל וחי לעולם" ר"ל ע"י אכילה יהיה לו אחיזה בחיי עולם הנצחיים, ולכן "וישלחהו ה׳ מגן עדן לעבוד את האדמה", כי עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה כי אם בזה העולם יוכל לתקן להוציא ניצוצות קדושים כנ"ל. והצדיק הזה המתנהג בקדושה בתורה ובאכילה ובשתיה ובכל מעשיו הוא מושך השפעות חסדים לעולם.
שם משמואל
הן האדם הי' כאחד ממנו וגו' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לקח משם ויגרש את האדם וגו', ויש לדקדק כי אחר שכתב וישלחהו חזר וכתב ויגרש דהיינו הך, ובתדב"א ויגרש את האדם מלמד שנתן לו הקב"ה גירושין כאשה עדיין איננו מיושב כי שילוח נמי הוא לשון גירושין, כי בגירושי אשה לא נאמר כלל לשון גירושין אלא לשון שילוח, ונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פי' דברי התדב"א שנתן לו גירושין כאשה היינו כי גירושי אשה אף שעודנה עמו בבית מ"מ נקראה גרושה ולשון גרושה הוא שנפסק החיבור שבינה לבין בעלה, וזה שאמר התדב"א שמקודם הי' להאדם דביקות וחיבור להש"י, ועתה נתגרש כאשה ונפסק החיבור, ופי' בזה דברי המדרש פ' נ"ו שמדמה נסיונות של אאע"ה לגירושין, והיינו שאאע"ה בהיותו דבוק בהש"י לא הי' שייך לקרוא נסיון כי כל דברים שבעוה"ז לא הי' לו שום תפיסת מקום נגד דביקותו בהש"י, וע"כ בכל נסיון הי' נלקח ממנו החיבור והדביקות וזהו וירא את המקום מרחוק, היינו שראה את הש"י שנקרא מקום, מרוחק ממנו, וזה נקרא גירושין ודפח"ח:
ליקוטי מוהר"ן
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נדרים כ): מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַזּוּת, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ רַגְלֵי אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי; כִּי אָדָם הָרִאשׁוֹן פָּגַם בִּבְחִינַת תְּפִלִּין, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֵץ הַחַיִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו ל״ח:ט״ז): ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ; וְדִבֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּאִילָנָא דְּמוֹתָא, וְעַל־יְדֵי־זֶה: וַיְגָרֶשׁ אוֹתוֹ מִגַּן עֵדֶן (בראשית ג׳:כ״ג); כִּי עַזּוּת־ פָּנִים לְגֵיהִנֹּם (אבות פ"ה); וְכַד תָּב בִּתְיוּבְתָּא, כְּתִיב (שם): וַיַּעַשׂ לָהֶם כָּתְנוֹת עוֹר – דָּא תְּפִלִּין (כמובא בתיקונים תיקון סט דף קה.):