חסידות על בראשית ה:ב

וביאור הענין כי תקיעה מורה על חיבור ולזה היה בערבי שבתות וימים טובים תקיעות ביותר כי שבת ויו"ט רומז נמי על התקשרות והחיבור שיש להשי"ת עם ישראל לזה מתקדשין שבתות ויו"ט בתקיעות כי תקיעה הוא קול פשוט וזה רומז שנתכלל הכל ברצונו הפשוט ית' וכן בראש השנה איתא בגמ' (ר"ה כ"ז) כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך וכו' הרי שבר"ה נתעורר התחלת הרצון מזכור רחמיך ד' וחסדיך כי מעולם המה (תהילים כ״ה:ו׳) וכל הבריאה נתכללה בהרצון הפשוט ית' לזה צריכין אז לתקוע כי בכל שנה ושנה בהתחלתה בר"ה נתעורר הרצון הפשוט שהיה בהתחלת בריאת עולם והבריאה נתחדש בהסתעפות חדשות ונתעורר מחדש המאמר יהי אור שמזה התחיל התפשטות לבושים כדכתיב זכר ונקבה בראם (בראשית ה׳:ב׳) ואם לא היה החטא של אדה"ר אזי היה מתהווה מזה המאמר יהי אור כל מיני הולדות וריבוים והיה ניכר אור רצונו ית' בהתגלות מפורש בכל התפשטות הלבושים. וממילא כאשר נתכללה הבריאה בחזרה לרצונו הפשוט ית' אין בה עוד שום פסולת כלל כי כל הפסולת נתהוה רק מהסתעפות הלבושים בעוה"ז עד שנדמה להבריאה בהלבוש האחרון שיש לה כח הוי' בפני עצמה ומזה נתהוה פסולת כי זה הדמיון היה באמת השורש מכל החטאים אבל כשנתכלל הכל בחזרה בהרצון הפשוט ית' שוב אין פסולת כלל לכן היתה הנסירה למען שהאדם בעצמו בכח בחירתו יהיה בוקע את ההסתר ויתיצב ע"י עבודתו כל הדברים נוכח השי"ת פב"פ ויכיר אשר הדבר הוא ג"כ רק מקבל שמקבל השפע מהשי"ת. ורזא דנסירה מוכרח לילך דרך עשר מדות כדי שיכיר האדם אור השי"ת בכל מדה ומדה. ועל זה רומזין העשרה ימים מר"ה ליו"כ ויום כפור הוא הגמר מכל המדות ונקרא מלכות שמים. ומדת המלכות הוא באור חוזר שמעמדת הכל בחזרה להשורש להתאחד באחדות גמור. אכן זאת האחדות הוא רק מצד השי"ת שמנהיר ביוה"כ איך שנתאחדו כל המדות בשרשם אבל שיהיה ניכר מפורש אור רצונו ית' גם בגוון הלבושים עצמם כמו שהם בזה העולם אין עדיין התגלות כזה ביוה"כ כמבואר בזוה"ק (אמור ק:) בהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא וכו' אמנם אחר יוה"כ מתחילין ישראל לברר א"ע ולהזדכך בכל המדות להמשיך בהם ע"י עבודתם אורו ית' ועל זה רומזין הארבעה ימים שבין יוה"כ לסוכות כדאיתא בזוה"ק (פנחס רכג:) מבינה עד הוד כלא אתפשטותא חדא וכו' והוא כמבואר שם (תצא רפ.) וחמש נהורין אית לה דאתקריא קרני החמה עד הוד וכו' היינו כי התפשטות דבינה שהיא אימא עלאה הוא רק עד הוד וכמו שביאר בזה אאמו"ר הג' ה"ק זצל"ה שעיקר כחו של אדם לברר עצמו הוא רק עד הוד כי עד מדת הוד יש להאדם עדיין כח התפלה ובכחו עדיין שפיר להכיר איך שמקיף השי"ת את כל העולם אבל אחר מדת הוד כשמתחיל מדת יסוד דאושיט פסיעה לבר כדאיתא שם (בלק רג:) היינו כשמתחיל האדם להשפיע לזולתו שוב אין עוד בה להאדם שום הכרה וזהו אימא עלאה היינו כת הבירור של אדם הנקרא בינה הוא רק עד מדת הוד כלומר שיש עדיין בכח בינתו להכיר בכל השפעותיו שהוא רק צינור שעל ידו משפיע השי"ת אבל בגמר ההשפעה שוב אין בכחו להכיר בבהירות שהוא רק כמו צינור להשי"ת ונדמה לו שהוא בעצמו הוא המשפיע ועי"ז יכול להיות הולדה כי הולדה אי אפשר שיהיה בלי מעט שכחה וזה גמר ההשפעה נקרא מדת יסוד. וזה דאי' בליקוטי תורה (פ' וישב) מהאר"י הק' ז"ל על פסוק ויהי יוס"ף י"פה ת"ואר ו"יפה מ"ראה ר"ת יתו"ם כי הוא יתום מאימא וכו' שאין בכל ספירה דז"א שיהיה יתום מאימא רק יסוד שהוא יוסף וכו' היינו כי במדת יסוד שהוא גמר השפע אין עוד בכח אדם שיהיה לו זאת ההכרה. אכן אחר שמברר האדם א"ע כפי כחו עד מקום שידו מגעת היינו עד הוד שבהוד אזי מברר אותו הש"י גם במקום שאין ידו מגעת היינו במדת היסוד וכמ"ש (קהלת ט׳:י׳) כי אין מעשה וחכמה ודעת וחשבון בשאול היינו מאחר שהולך האדם בדעת ובחשבון כפי כחו עד המקום שידו מגעת אזי יגמור בעדו הש"י גם במקום שאין ידו מגעת וכמו שרמזו חז"ל בגמ' (בבא מציעא פ"ה) על הפסוק (ישעיהו נ״ט:כ״א) לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך ומכאן ואילך אמר ה' מעתה ועד עולם וכדאי' בזוה"ק (תרומה קלה:) וכיון דמטאן התם כלהו לעולם ועד וכו' וככה הוא בהמדות. בהתחלה הוא חסד וגבורה ונראה כשני הפכיים ומזה מוכח שיש אחד שהוא למעלה ומשולל משניהם אשר אצלו מתאחדים כל ההפכים וזהו מדת תפארת. מדת יעקב אבינו. ואחר שנתבררו חסד וגבורה ע"י יעקב אבינו שהוא מדת תפארת אזי נקראין אלו שתי המדות בעצמן נצח והוד שנקראין בזוה"ק (פנחס רלו.) תרין פלגי דגופא היינו שיש הכרה שאינם גופים מחולקין כי בהשורש הם גוף אחד אלא שנראין לתרי פלגי דגופא והם כשני ירכין היוצאין מגוף אחד וכדאי' בזוה"ק (פקודי רנז:) נביאין דאינון סטרין עלאין תרין ירכין דסמכין לאורייתא קדישא וכו' וכל אינון מאריהון למראה מהכא ינקין וכו' וכן אי' בתיקוני זוה"ק (תיקון י"ג ל"א) דמתמן נסין מתעבדין כו' כי מי שמכיר ביותר האחדות מהשורש אף בזה ההתחלקות אזי מכיר ג"כ ביותר איך שאין באמת שום דברים הפכיים מצד אחדותו יתב' עד שיש בכחו לומר מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק. כי נצח והוד רומזין על התלבשות אור החסד והגבורה בהפעולה ומי שמכיר גם בהתלבשות הפעולה אחדותו יתברך ממילא אינו נכנע תחת ההסתר מהטבע של העולם לפי שהיא למעלה מהטבע שמתמן נסין מתעבדין וזהו דאי' שם בזוה"ק שאימא עלאה עד הוד איתפשטת היינו כי אחר שמברר האדם עצמו כפי כחו אזי הא כולא לעולם ועד. ועל בירור כזה רומזין הארבעה ימים שיש מיוה"כ לסוכות להורות שכבר נזדככו ונתבררו המדות עד הוד שהיה בכח הבירורים של ישראל לבררם עד שמתחיל אורו ית' להאיר אפילו בהפעולות של ישראל וזה הוא ביום ראשון של סוכות שישראל מתחילין אז בעובדא עד יום השביעי שהוא יום הושענא רבה שנגמור הזיווג פב"פ ואור הש"י מתחיל לזרוח בכל פעולות ישראל אפילו בפעולותם הנמוכים. וזה הוא ענין החתימה מזה היום היינו שהש"י חותם עצמו על כל פעולות ישראל שהמה הכל רצונו יתב'. וזהו פי' הירושלמי הנ"ל ואותי יום יום ידרשון זה יום תקיעה ויום הערבה היינו שבאלו שני הימים מעיד הש"י על ישראל שהם דורשין אותו תמיד כי בהתחלה הם דורשין אוחו ע"י מצות תקיעות שהם נתכללים ברצונו הפשוט יתברך ואח"כ בסוף הם דורשין ג"כ הש"י במצות הערבה ומאחר שדורשין כבוד שמים תחלה וסוף ממילא חותם הש"י על כל מה שהיה באמצע שהוא נ"כ רק כבוד שמים וכענין שמצינו בסדר התפלה של שמונה עשרה אף שאי אפשר לאדם שיעמוד כל שעת התפלה בבהירות עצום שלא יחפוץ בלבו רק בהירות הרצון יתב' לכן סדרו אנשי כנה"ג מתחלה שיקבל עליו האדם עומ"ש כק"ש ויאמר אד' שפתי תפתח להורות שבהתחלת התפלה מוסר האדם כל חפץ לבבו להש"י ואח"כ בסוף התפלה מוסר ג"כ הכל להש"י באמרו יהיו לרצון אמרי פי וגו' אזי מעיד הש"י על זה האדם שכל חפץ לבבו אפילו באמצע תפלתו היה ג"כ רק בהירות רצונו ית' וכענין דאי' (שבת ל':) מאחר שתחלתו ד"ת וסופו ד"ת ממילא הוא נמי ג"כ באמצע דברי תורה:

עוד ביאור על הפליאה בשעה שנכנסו שני פולמסין דנורא וכו', ענו שרפי הקודש השיבנו וגו' (איכה ה כא). גם ליישב המאמר שלא נשאו נשים (ויק"ר כ' ט'), שלא יקשה הלא מבואר בפסוק (ויקרא י א) שמתו על שהקריבו אש זרה (ויקרא י ב). והנ"ל דהוא על דרך דאיתא בפרק קמא דברכות (דף יו"ד ע"א) אהא דחזקיה שאמר אל ישעיה צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו' (מלכים ב' כ ב), כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא, א"ל מאי כולי האי, א"ל משום דלא עסקת בפריה ורביה. ויש להבין דהא חזקיה לא שאל אותו מפני מה, דידע הא דכתיב כי אין אדם אשר לא יחטא (מלכים א' ח' מו), אך שאל אותו מאי כולי האי, ור"ל מפני מה הגיע לו עונש גדול בזה ובבא, ואם כן מאי השיב לו משום דלא עסקת פריה ורביה, אכתי קשה מאי כולי האי, דעל זה אין מהראוי להענש עונש גדול כזה. ואמנם כבר פירשתי הענין על נכון, על פי מ"ש העקרים (מאמר רביעי פרק ל"ו ל"ז ל"ח), כי לפי שורת הדין ראוי שיהיה העונש נצחי והשכר זמני, אבל רב חסד מטה כלפי חסד (ר"ה י"ז ע"א), ומנהיג עולמו ברחמים שיהיה השכר נצחי לאוהביו ולשומרי מצותיו, והעונש זמני, עיין שם מלתא בטעמא בארוכה. ולפי זה נראה לי ליתן טעם נכון דעל זה החטא דלא עסקת בפריה ורביה, ראוי להעמיד על קו הדין שיענש עונש נצחי בזה ובבא, וכמו שכתבתי בגליון הגמרא שלי בברכות שם וז"ל: ונ"ל ליתן טעם נכון על שבזה ראוי להעמיד על קו הדין, דהא איתא (ב"ר י"ב ט"ו) שעלה במחשבה לברא את העולם בדין, וראה שאין העולם מתקיים, עמד ושיתף מדת הרחמים. נמצא דהתנהגות מדת הרחמים אינו רק משום קיום העולם, ומי שאינו עוסק במצוה זו, הרי אינו חושש על קיום העולם דלא תוהו בראה וכו' (ישעיה מה יח), נמצא נשאר עומד על תחלת המחשבה כנ"ל, עד כאן לשוני שם. ועל פי זה יובן גם כאן, דזה שלא נשאו נשים, גרם שנענשו על החטא הנ"ל בעונש מיתה, והבן. עוד יש לומר אהא דחזקיה וכמו כן כאן, על פי מה שכתבנו (בפרשת וישלח) לפרש המדרש (ילקוט ראובני) ויגע בכף ירכו (בראשית לב כו), אלו יוצאי ירכו והם נדב ואביהו. על פי הגמרא כתובות פרק קמא (דף ח' ע"א) לוי איקלע לבי רבי וכו', ברך חמש וכו', מר סבר בתר מחשבה אזלינן, ומר סבר בתר מעשה, עיין שם. וכבר הקדמנו המאמר שמתו משום דלא נשאו נשים, והנה מבואר בגמרא (פרק הבא על יבמתו, יבמות דף ס"ג ע"א) דמי ששרוי בלא אשה לא נקרא אדם, שנאמר (בראשית ה ב) ויקרא שמם אדם, וכן הוא בזוהר (ח"א נ"ה ע"ב) דהוא פלג גוף, והיינו כפי המעשה דלא נברא אלא אחד כלול משניהם, מה שאין כן כפי המחשבה היה כל אחד בריאה בפני עצמו, והבן. והנה יעקב נתברך במעשה ויאבק איש עמו (בראשית לב כה), אמרו (ב"ר ע"ז ג') שהיה שרו של עשו, והיינו שרצה ליקח הברכה מידו, כי במחשבה נתברך עשו וירא כי לא יכול לו, אם כן המעשה עיקר, על כן ויגע בכף ירכו, נתן עיניו ביוצאי ירכו והם נדב ואביהו על שלא נשאו נשים, דכיון דאזלינן בתר מעשה, השרוי בלא אשה לא יקרא אדם דאינו אלא פלג גוף, והבן. ולפי זה ממילא מובן דמי שאינו עוסק בפריה ורביה, הרי הולך בתר מחשבה, ובמחשבה היה לברא את העולם במדת הדין, והבן. לפי זה כפי מה שהלכו נדב ואביהו בתר מחשבה, אם כן הוי ההנהגה במדת הדין ולא מהני תשובה, לכך כשנשרפו ונענשו על שלא נשאו נשים, והיה הוראה דאין האמת כפי מחשבתם ומהני תשובה, ענו שרפי הקודש ואמרו השיבנו ה' אליך וגו', ר"ל בשביל ישראל דיועיל תשובה לישראל, והוא נכון בס"ד.

ששת ימים תעש"ה מלאכה (שמות לה ב). במסורה סימן נמסר זכ"ר ונקיב"ה בראם (בראשית ה ב). היינו בפרשת תשא (שמות לא טו) נאמר לשון זכר ששת ימים יעש"ה מלאכה, ובכאן תעש"ה לשון נקיבה. ונ"ל לפרש על פי דברי הזהר בשלח (ח"ב דף ס"א ע"ב) ז"ל, תא חזי כל מזוני דבני עלמא מלעילא קא אתיין, ההוא מזוני דאתא מן שמיא וארעא, דא מזונא דכל עלמא, והוא מזונא דכולא והוא מזונא גס ועב, וההוא מזונא דאתי וכו', מזונא דאשתכח להו לישראל בההיא זמנא מאתר עילאה דאיקרי שמים, הוא מזונא יתיר דקיקא דעייל יתיר לנפשיה וכו', עיין שם כל הענין. ועל כל פנים אפשר לומר דהנה ציווי הש"י למשה היה קודם החטא, והיה המעשה לפרנסה בבחינת דכורא מאתר עילאה דאיקרי שמים, על כן נאמר יעש"ה. ודיבור משה אחר החטא, והיה צריך לעשיה שתהיה הפרנסה בבחינת שמיא וארעא, שאין התגלות בחינת שמיא רק על ידי הארע"א נוקבא, על כן נאמר תעש"ה. וזה שרמזה המסורה זכר ונקבה בראם, והשם הטוב יכפר: