חסידות על בראשית יב:ג

ויתברכון בדילך. מפרש "בך (בראשית יב ג), בשבילך, ר"ל כי כל העולם ניזונין בזכותו, והוא עיקר המציאות, ואפילו האומות שנבראו לצוותא, ניזונין מתמציתו:

ואברך מא"ן דיברך יתך, ומ"ן דלייט יתך יהו"י ליט. המתרגם הלז בברכה כתב מא"ן, ובקללה מ"ן. וגם בקללה תירגם יהוי ליט, משמע מעצמו והלא דבר הוא. אך הוא דקשיא ליה למה בברכה הקדים ברכת הש"י למברכים, ובקללה להיפך (בראשית יב ג). על כן אמר כי מדה טובה מרובה, ומיד שיעלה על לב אדם לברך אפילו קודם שיברך, יברכו (הקב"ה) הש"י, על כן תירגם מא"ן, ר"ל מי שהוא מוכן רק לברכה, אפילו עדיין לא יברך. אבל בקללה, עד שיקלל לא יקללו הש"י, על כן ומ"ן דיקלל, ר"ל כשיקלל תיכף יקולל אבל לא קודם, ועיין בפי' על המקרא. ועוד הוקשה לו תיבת אא"ר, הוה ליה למימר אקלל. על כן פירש יהוי ליט, כי מאת הש"י לא תצא הרעות, רק ממילא יהיה בכלל ארור, כיון שלא חפץ בברכה, הבן הענין: ויתברכון בזכות"ך. עיין בפירושנו לאונקלוס: עוד מעין הנ"ל. דר"ל שבאמת מאת הש"י לא תצא הרעות, רק הקללה תמשך לו ממילא, מחמת שקלל את אהבו ויאהב קללה ותבואהו. ולזה אמר מקודם ומקלל"ך ואחר כך אא"ר, ושיעור הכתוב הוא כך, ומקלל"ך במ"ם מ"ן, ר"ל מן קללך שהוא מקללך אא"ר אותו, על כן תירגם ומ"ן דליי"ט לך יהו"י ליט, והבן:

ואברך ית כהניא דפרסין ידיהון בצלו. פירש כן דקשה ליה דהוה ליה למימר ואברך, מהו ואברכ"ה (בראשית יב ג). ובתוספת ה' רמז על הה' אצבעות הכהנים, וגם רמז בסוף התיבה "כה, על ברכת כהנים הנאמר בהם (במדבר ו כג) כ"ה תברכו, ובלעם דמלטט יתהון וכו', פירש כן לפי המסורת הנקודה, מברכיך בפתח הריש הוא לשון רבים, ומקללך הלמד ראשונה בסגול והשניה בשו"א, הוא לשון יחיד, ואלו היה לשון רבים, הוה ליה לנקוד ומקללך הלמד ראשונה בשוא והשניה בסגול. לכך פירש דקאי על יחיד הוא בלעם הרשע, ומה שהוסיף ויקטלונ"י' לפתג"ם דחר"ב, דקשה לו דהוה ליה למימר ומקללך אקלל, ועוד דלא מצינו בתורה שקילל את בלעם, רק שהרגו פנחס (במדבר לא ח). אבל בתיבת אא"ר נרמז הענין אחתוך את ראשו בר"ת, נ"ל: