וַיִּשָּׂא־ל֣וֹט אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה לִפְנֵ֣י ׀ שַׁחֵ֣ת יְהוָ֗ה אֶת־סְדֹם֙ וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה כְּגַן־יְהוָה֙ כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה צֹֽעַר׃
שפת אמת
בפסוק הבה נתחכמה כו' פן ירבה כו'. ונוסף גם הוא כו' ועלה מן הארץ. ב' פירושים ברש"י. והכל אחד. כי הנה חכמים הגידו כי גלות מצרים וכל הגליות הם להעלות ניצוצי קדושה שבכל המקומות כאשר מצינו כגן ה' כארץ מצרים. א"כ וודאי הי' נמצא שם מטמוניות. וגם בדברי יוסף רמזו חז"ל. שהטמין שלש מטמוניות כו'. ובוודא גם המצריים. אותן החכמים שהי' בהם. הבינו זאת. ולכן רצו לענות את ב"י בעבודת הפרך שלא יהי' להם כח להוציא בלעם מפיהם. והיינו דכ' פן ירבה. דכשמתרבה הטוב על הרע. נתבררי' ניצוצות הטובים מהתערובות. והי' כי תקראנה מלחמה פי' עם צד הקדושה. ונוסף גם הוא הוא אותה הארה מועטת טמונה שנמצא גם בהם. ועלה מן הארץ אותו הנקודה ע"י עליית בנ"י כמ"ש ונצלתם את מצרים כו'. וב' הפירושים א'. ויש רמז במסורה שמביא בעל הטורים ונוסף גם הוא יש מפזר ונוסף עוד. שפיזור בנ"י הוא רק כדי להוסיף עליהם גרים כמ"ש בגמ' והוא רמז לנצ"ק כנ"ל. וכאשר יענו כו' כי לפי רוב העבודה נתעצמו ב"י כמ"ש ולאום מלאום יאמץ. וברש"י כמו שהם נותנים לב לענות כן לב הקב"ה להרבות כו'. פי' דהל"ל רבה ופרץ. רק שהקב"ה שילם לבנ"י כפי רצון ומחשבת הרשעים לענות אותן אף שלא עלתה בידם. ברשעים מחשבה מצרפן למעשה. וכפי מחשבה רעה שלהם כן חשב הקב"ה טובת בנ"י:
סוד ישרים
כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. היינו כי באמת מצד השי"ת אין במציאות שום מחלה רק הוי' וקיום. ומה שנמצא מחלה בעולם מסתבב רק ע"י קליפת מצרים כי כן נקרא גם בכתוב מדוה מצרים (דברים ז') כי מחמת גודל השפעה שהי' במצרים כדכתיב (בראשית יג) כגן ה' כארץ מצרים וזה עצמו היה להם סיבה לכל מיני מחלה כי מזה שנדמה לאדם שיש לו כח בפני עצמו וזה נקרא כסא הות שאין לה חיבור עם השי"ת כדכתיב (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הות כי השי"ת מתרומם מכסא כזו ואין לו חיבור בה וממילא נמשך לשם כל מחלה והפסד וזה גם קליפת מצרים שנדמה להם שאין צריכין להשפעת השי"ת. אבל ישראל שמכירין בתמידות שאין להם שום כח וקיום מבלעדי השי"ת לזה נאמר להם כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך היינו שירפא אף את הקודם:
אגרא דכלה
וישא לוט "את עיניו (בראשית יג י). "את הטפל לעיניו. כי בעיני בן אדם שורה רוח החיוני רוחני מאוד כנודע ליודעי חן, יפעול על ידי העינים, וראיה מבת היענה ומעוף ששמו רא"ה שמוליד על ידי העינים, והנה בהביט אדם בעיניו אל הקודש פנימה, ישרה על העינים אור הקודש צח ומצוחצח, ובהיפוך שורה רוח הטומאה על העינים, ומגביה את עצמו להחטיאו האדם ביותר. וזהו וישא לוט "את עיניו, א"ת הטפל לעיניו היינו הרוח הטומאה, ועל ידי זה גרם לו ראיה אחרת להחטיאו, ועל כן נטה אחר תאוות העולם: וירא את כל ככר וכו'. "וירא "את "כל ככר הירדן, את הטפל לככר הירדן, היינו שהוטבו בעיניו אנשי ככר הירדן הזונים אחרי תאוות לבם אז בזמן ההוא: