חסידות על בראשית יז:ד

כל הבכר אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך. בגמרא (ערכין כ"ט.) כתוב אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר לא יקדיש וכו' מקדישו אתה הקדש עילוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח וכו' מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש. הנה זו הפרשה קורין תמיד בשמיני של חג וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שהוא הקדמה לשמיני של חג לכן קורין אותה בשמיני. והענין הוא כי שבעת ימי החג רומזים על היקף שבעה שהם כל העבודות וצמצומי האדם מצדו. ויום שמיני רומז על היקף שמיני שהוא אחר כל העבודות שאז מאיר הקדושה בקביעות שיש בישראל שהוא למעלה מכל העבודות ולכן קורין בו פרשה זו מקדושת בכור שאף כי קדושת בכור הוא מרחם מ"מ מצוה להקדישו שזה רומז שאף שיש בישראל קדושה קבועה מצדו ית' אף בלי שום עבודה מצדם מ"מ צריך הישראל מצדו לצמצם א"ע ולעבוד בההיקף שבעה להסתלק מכל ספק וכגוונא דמצינו באאע"ה שאמר אליו השי"ת אני הנה בריתי אתך (בראשית י״ז:ד׳) שזה רומז שיש להשי"ת התקשרות עמו אף בלי שום עבודה מצדו כי מצד השי"ת הוא מנוקה ומבורר ואינו צריך לשום צמצום. מ"מ נאמר לו אח"ז (שם) ואתה את בריתי תשמור היינו אם תרצה לדעת שאני ה' מקדשך נכון לפניך להתנהג מצדך בצמצום ולהסתלק מכל ספק. וזה שנאמר (זכריה י״ד:כ׳) ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לה' ואי' ע"ז (פסחים נ'.) מאי מצלות הסוס א"ר יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים עד שהסוס רץ ומציל וכו' כל ביזה שבוזזין ישראל עד שעה שהסוס רץ ומציל יהיה קדש לה' וכדאיתא בילקוט שמעוני (מלכים ב' רמז רמ"ד) אמר הקב"ה ומה בשכר פסיעות ששלמתי לאותו רשע שרץ אחר כבודי אתה תמה כשאני משלם שכר לאברהם ליצחק וליעקב שרצו לפני כסוסים עאכו"כ. וכמו שנאמר (הושע ו׳:ג׳) ונדעה נרדפה לדעת את ה'. היינו עי"ז שהישראל אינו סומך עצמו על התקופות מקדושה הקבועה שבו רק מצמצם א"ע מצדו בעבודה בעוה"ז בההיקף שבעה ומבטל א"ע להשי"ת כסוס שטפלה לרוכב וכדאי' בזה"ק (צו כ"ט:) ויהון כסוסיא דרכיב מאריה עלייהו יזכו ליום ההוא שיהי' על מצלות הסוס קדש לה' שהשי"ת יאיר אז שישראל הם קדש לה' בלא ו' וכענין דאיתא בזה"ק (אמור צ"ג.) ואי הכי אמאי אקרי לעילא קדוש דהא תמן ו' לא אשתכח אלא רזא הכי הוא ודאי וישראל מקדשי לתתא וכו' וכיון דישראל קא מקדשי סלקא מתתא לעילא יקרא עלאה עד דאסתלק ו' רזא דשמים עלאין לעילא כיון דאינון שמים אסתלקו לעילא נהיר ההוא קדש בהו וכדין אקרי לעילא קדוש. היינו שבאמת הם ישראל קדש אף בלי פעולה ועבודה מצדם שהוא ברזא דו' כי קדושת ישראל הוא עוד קודם כל עבודות וזהו דאי' במדרש (שיר א') הרני משמרת שני ימים טובים של גליות בחוצה לארץ סבורה הייתי שאקבל שכר על שתיהן ואיני מקבל שכר אלא על אחד. ולהבין וכי ח"ו הקב"ה מקפח שכר ברי' אכן השי"ת הציב זה הגוון בעולם שעי"ז יתחזק בירור הגלות שיתברר ביותר איך שבאמת ישראל קשורים בשורש כי יו"ט שני של גליות הוא רק משום ספיקא דיומא כי כלפי שמיא גליא ורק מצד תורת אמך מצד הגדרים וסייגים שגדרו חכז"ל ועשו סייגים לכל המצות הסכימו ישראל לשמור שני ימים משום ספיקא דיומא שכדאי להם לצמצם עצמם בזה הספק ואף שכל עיקר קיום מצוה זו הוא רק ספק וממילא השכר הוא בטח רק ספק ועכ"ז הישראל מסכים מצדו לעבוד שלא על מנת לקבל פרס פן ואולי יכוון למטרת רצון השי"ת ויזדמן להם היום שהוא דאורייתא כי בזה היום שהוא דאורייתא הוא השמירה בטח רצונו ית' ואין רבותא בזה אם ישמרו אותו כי העונש מזה היום הוא ודאי וגם השכר הוא ודאי ועיקר הרבותא הוא מיו"ט שני של גליות שכל עקרו רק ספק ובזה מתברר הישראל במקום שיודע שזה רצונו ית' שם הוא מוכן מצדו ומבטל עצמו להיות כסוס לגבי מאריה לרדוף ולדעת ולעשות רצון קונו וכשיושלם הבירור יהיה ביום ההוא על מצלות הסוס קדש לה' כל מה שהסוס רץ ומציל כי כל ענין הספק הוא רק מצד ההסתר קודם שנגמר הבירור בשלימות. אבל לעתיד אחר שלימות הבירור אז יפתח השי"ת ויאיר שהאילנא דספיקא שנראה בעוה"ז זאת הציב השי"ת ברצונו שכן הוא רצונו הפשוט שיהי' בעוה"ז אילנא דספיקא וישראל יצמצמו א"ע בעבודה באלו הספיקות וממילא יתברר שלא היה שום עבודה ופעולה מישראל בספק ואף שמירת יום זה לא הי' בו שום ספק כי התכוונו בזה לרצון השי"ת אחר שכן הציב השי"ת רצונו בראשית הבריאה וישראל מצדם נמשכו תמיד אחר עומק הרצון ובעת שהי' רצון השי"ת שהעבודה תהי' מתוך ספק כן נמשכו גם בזה אחר רצונו ית' ובזה שבכחם לבטל א"ע כ"כ נתבררו שקדש ישראל לה' בלא וא"ו והם למעלה מכל העבודות. וכענין שאי' בתנד"א (אלי' רבא פרק י"ד) שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה ואלו הן תורה וישראל אבל איני יודע איזה מהם קודם אמרתי לו בני דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה שנאמר ה' קנני ראשית דרכו אבל אני אומר ישראל קדמו שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבאתה וכו'. היינו שמקום ישראל הוא בעתיקא שהוא למעלה מכל פעולות אדם וזו ההארה יהיה מאיר בההיקף שמיני שאחר היקף שבעה כדכתיב (זכריה י״ד:ו׳) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון ואיתא ע"ז (פסחים נ'.) מאי יקרות וקפאון א"ר אלעזר זה אור שיקר בעוה"ז וקפוי לעוה"ב רבי יוחנן אמר אלו נגעים ואהלות שיקרין הן בעוה"ז וקפויין הן לעוה"ב. היינו כי נגעים ואהלות כולל כל הסבלנות וצמצומי עוה"ז כי בהיקף שבעה שהוא בעוה"ז אי אפשר להגיע לאור בלתי סבלנות וצמצומים. שאני בעוה"ב שאז יהיה היקף שמיני לא יצרכו עוד לשום צמצומים וסבלנות כי אז יהיה מאיר לישראל אור עתיקא בלי שום לבוש ויתקיים הכתוב (שם) והיה לעת ערב יהיה אור. ונסמך לזה בש"ס (שם) ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לה' וכו' כל ביזה שבוזזין ישראל עד שעה שהסוס רץ ומציל יהיה קדש לה'. היינו מכח זו הרשימה שנשאר מריצתן של ישראל שרצים כסוסים למרכב מארייהו עלייהו כענין שנאמר (הושע ו׳:ג׳) ונדעה נרדפה לדעת את ה' עד שנטבע ונקבע בגופותיהן של ישראל לבטל א"ע בזה ההיקף שבעה יהיה קדש לה' שיתברר שישראל עלו במחשבה תחלה למעלה מכל העבודות וכמו שנסמך לזה (שם) א"ר נחמן בר יצחק לא כעוה"ז העוה"ב העוה"ז נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת אבל לעוה"ב כלו אחד נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י. היינו שכל התקיפות של ישראל הוא מהשם יו"ד ה"י ורק בעוה"ז יצרכו לנרתק שיתלבש בו תקיפות זה בעבודה וצמצומים לתקן עולם במלכות שד"י כי השם אדנ"י הוא נרתק לשם הוי' ורומז לעבודה וצמצומים. אבל בעוה"ב כלו אחד שכמו שנכתב ביו"ד ה"י כן יהיה נקרא שאז יהיה מאיר אור עתיקא בלי שום לבוש ונרתק וזה מורה זה היום שהוא שמיני לחג אחר שבעת ימי החג:

ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק (בראשית מו א). כתיב (מיכה ז' ט"ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. נ"ל דהנה נאמר בשם האר"י זצוק"ל על פסוק (ישעיה (כד טז) כ"ד י"ו) מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק. כי ידוע מהמדרש (ילקוט פרשת לך רמז ס"ד) דעל ידי אותיות מנצפ"ך היו כל הגאולות, גאולת מצרים על ידי הפ"א פקוד פקדתי (שמות ג טז), גאולת בבל ומדי ויון היה על ידי כמ"נ כמבואר במדרש, וגאולה העתידה במהרה בימינו על ידי הצד"י צמח אצמיח (זכריה ו יב), ובכל גאולה שוררו. והיינו מכנף, ר"ל מד' אותיות אלו זמירות שמענו, שהיה כבר אלו הגאולות, אבל צבי, ר"ל רצונינו הוא, כי צבי לשון רצון הוא כמו צבי ורגיג וחמיד, לצדיק, שנזכה להגאולה שעל ידי הצדי"ק במהרה בימינו אמן כן יהי רצון, עד כאן דברי פה קדוש האר"י זצוק"ל. ואם כן אינו כמו צאתם ממצרים שאז בפ"א ועתה בצד"י, אך מבואר בפרשה דילן בספר פני דוד ובספר ראש דוד בפרשת שלח על הפסוק ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, ובפרשת וישלח (בראשית לב י) אמר אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק, והקדים אברהם ליצחק, וכאן לא הזכיר אברהם כלל, ועיין במדרש (ב"ר צ"ד ה') שתמה על זה, וגם השי"ת אמר לו כאן רק אנכי אלקי אביך (בראשית מו ג). ותירץ הפני דוד על פי המדרש שאמר הקב"ה להאבות יתן אחד מכם אות אחת משמו, ואני אדלג על הקץ בגלות מצרים, והשיב אברהם אם אחזיר הה"א לא אהיה אב המון גוים (בראשית יז ד), ויעקב אמר אם אתן היו"ד ישאר עקב, ואמר יצחק אני אתן השי"ן, כי עיקר השם שלו הוא ישחק על שם השחוק, ועיין ברש"י פרשת וירא בפסוק (בראשית כא ו) כל השומע יצחק לי (ד"ה יצחק), כי הרבה שחוק היה בעולם, ובדברי הימים (א' טז טז) כתיב ושבועתו ליצחק, ובתהלים (קה ט) כתיב לישחק, כי שחוק הוא יותר משמש לשון שמחה, והחליף יצחק השי"ן בצדי"ק כדי לדלג על הקץ, והצד"י הוא פחותה מהשי"ן שני מאות ועשר, והקטין שמו שלא יהיה הגלות רק כפי מה שהקטין שמו, והוא מנין רד"ו, ודילג כמנין ק"ץ מארבע מאות, עד כאן דברי המדרש. אם כן לפי זה היה יצחק גורם שידלג על הק"ץ, אבל בלא זה השיעבוד ד' מאות שנה, ולכך יעקב שהרגיש ברוח הקודש שירידתו למצרים הוא הגלות ושיעבוד, כמו שאמרו רז"ל (ב"ר ע"ו א') שאמר לו השי"ת אל תירא מרדה מצרימה, אין אומרין אל תירא אלא למי שמתיירא, לכך הקדים קודם ירידתו למצרים לעורר זכות יצחק כדי לדלג על הקץ, ולכך זבח לאלקי אביו יצחק, והשי"ת הסכים על ידו ואמר לו אנכי אלקי אביך, עד כאן דבריו ובתוספת נופך קצת. ואם כן לפי זה גם בגאולת מצרים היה על ידי הצד"י שלקח יצחק בעד השי"ן, אבל דבר זה היה באתכסיא שזה לא היה נגלה להמון, רק על ידי הפ"א היה הגאולה באתגליא פקד פקדתי, ולעתיד לבא תהיה הגאולה על ידי הצד"י באתגליא צמח אצמיח, וזה פירוש הפסוק (מיכה ז' ט"ו) הגאולה תהיה כימי צאתך ממצרים, רק ההפרש הוא כי אז בגאולה העתידה אראנו נפלאות, ר"ל מה שהיה נפלא ומכוסה בגאולה מצרים אראנו באתגליא. ועל פי זה יתפרש (תהלים ע"ה י"א) וכל קרני רשעים אגדע, ששוב לא יהיה שום רע בעולם ורוח הטומאה יעביר מן הארץ, ולא יהיה עוד יצר הרע בעולם כמבואר במדרש פרשת מקץ (ב"ר פ"ט א') על הפסוק (איוב כח ג) אבן נגף וכו', אז תרוממנה שיתרומם לעין כל קרנות, ר"ל ההארה כמו כי קרן אור פניו (שמות לד כט), דהיינו שיתרומם ההארה של אותו צד"י, במהרה בימינו אמן.

או אמר במחזה (בראשית טו א) לשון תרגום, לפי שאברהם היה קדמאה לגרים, שתיקן כל הנפשות של גרים עד סוף כל הדורות, וידוע שהגרים הם בסוד קליפת נג"ה, שהיא נקראת תרגום (רלב) בסוד שנים מקרא ואחד תרגום, (רלג) שמתקנין בערב שבת קליפת נג"ה, דשרי בחיבורא (רלד) ומסיים בפירודא, ז"ש (בראשית יג ט) הפרד נא מעלי שאמר אברהם ללוט שהיתה יניקתו מקליפת נג"ה (רלה), שמסיים בפירודא נ"א נוטריקון "נגה "ארמית, לכן נקרא אברהם אב "המון "גוים "נתתיך (בראשית יז ד), ר"ת א"ב נג"ה, שהוא אב שתיקן נג"ה בכל הגרים, וגילה הקב"ה לאברהם אנכי מגן לך, בסוד קליפת נג"ה שניתקנה בימי יון, כ"ש בהתחלת חכמה בסוד מלך עוזר ומושיע (רלו) ומג"ן (תפלת י"ח). וז"ש אנכי "מגן "לך דייקא, שבברכה דילך שהוא ברכת מגן אברהם, שם נתקנה קליפת נג"ה שנקרא מחז"ה, שהוא סוד תרגו"ם, והוא סוד ויפל תרדמ"ה על אברם (בראשית טו יב), שהוא בגימטריא תרגו"ם, ויהי השמש לבוא, שהוא סוד ערב שבת בין השמשות שאז קליפת נגה עולה למעלה, והוא סוד העי"ט (רלז) על הפגרים (בראשית טו יא), והנה תנור אש (בראשית טו יז) הוא סוד שלהוביתא (רלח) דנחתא מתחות כרסייא, בסוד בפרוח רשעים כמו עשב (תהלים צב ח), לפי שאברהם הוא תיקון של אדם הראשון, והוא גרם קליפת נג"ה (רלט) נכנסה כולה בטומאה ותרדמה שלו (רמ), אבל אברהם בתרדמה שלו תיקן, מזה (נ"ל צ"ל לז"ה) הראה לו הקב"ה בענין הקרבנות, שאז באותו פרק גם כן קליפת נג"ה עולה למעלה, בסוד (ויקרא ו ב) זאת תורת העולה הוא העולה קר"י (רמא) על הקרבן הוא העולה כתיב, (רמב) שבאותו הפרק אדם רע בליעל רוצה גם כן לעלות עמה, ונפקא שלהוביתא דאשא מתחות כרסייא. גם רמז בענין קרבנות, ד' קליפות שראה יחזקאל (א ד), כל אחת היא משולשת בסוד (רמג) ושלשים על כולו (שמות יד ז), עגלה משולשת (בראשית טו ט) לקביל רוח סערה, אי"ל משולש לקביל ענן גדול, עז משולשת לקביל אש מתלקחת, ותור וגוזל לקביל קליפת נוגה, וקרא אותו (רמד) תו"ר שהוא עוף טהור, כשזוכין ישראל אזי הוא טהור וראוי להקרבה להיכל המלך, ואם אינם זוכים, אזי הוא סוד גוזל שממית בידים תתפש, שהוא גוזל השפע מישראל (רמה) ונכנס כולו בטומאה, בסוד טיקלא (רמו) שהוא דמעת העשוקים אשר (רמז) אין לה מנחם (קהלת ד א), וכן "אימה "חשכה "גדלה "נפלת, רומז על ד' קליפות אלו מלמטה למעלה (רמח), כנגד קליפת נג"ה אומר נפל"ת, שכן היא עולה ויורד בסוד נחשא דפרח באוירא, כשישראל זוכין היא בעלייה, כשאינן זוכין היא בירידה שנופלת בקליפה (רמט), ומזה הטעם אמר ידוע תדע (בראשית טו יג), ידוע שאני מפזרם (רנ), בסוד פזר לרשעים נאה לעולם (סנהדרין ע"א ע"ב), (כמדומה שצ"ל פזר לצדיקים רע לעולם נ"ל), תדע שאני מכנסם לעלות למעלה במקום קדוש שהוא עולם החיבור, כי ג"ר יהיה זרעך, שעיקר ירידתן לארץ מצרים לתקן קליפת נגה ולהעלות נשמות של גרים, לכן (רנא) ת' מאות שנה לקביל ד' קליפין, כל אחד כלולה מעשר ועשר מעשר הרי ת':