חסידות על בראשית יח:א

וירא אליו ה' כו'. נקדים לפרש פסוק "ואברהם זקן בא בימים". דהנה העולמות העליונים נקראים 'ימים', והצדיק בקדושתו מגיע עד העולמות העליונים, וזהו "ואברהם זקן" זה קנה חכמה, "בא בימים", ר"ל עד שהגיע אל העולמות העליונים, וכן בדוד המלך ע"ה נאמר "ודוד זקן בא בימים כו'", וזהו "חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים", דהנה הצדיק, החיים שיש לו בעוה"ז אינו אצלו רק כמו דבר הנשאל לפי שעה, ומחמת זה הולך ומתגבר תמיד בקדושה מחמת שמחשב תמיד שמא היום הוא החזרת השאלה, וזהו "חיים שאל ממך", פירוש הצדיק שמחשב שהחיים אינם אלא שאלה ששאל ממך, לכן "נתת לו אורך ימים", עי"ז זוכה לאריכות ימים הוא עוה"ב.

וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל וגו' (בראשית יח א). בב"ר (פמ"ח א') כתיב (תהלים יח לו) ותתן לי מגן ישעך זה אברהם, וימינך תסעדני בכבשן האש ברעבון ובמלכים, וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם, שהיה יושב והשכינה עומדת, הדה"ד וירא אליו ה', עד כאן דברי המדרש. והוא תמוה מאי דמסיים הדה"ד וירא אליו ה', דאינו ענין לכאן, רק הוה ליה לסיים הדה"ד והוא יושב. ועוד קשה מהיכן מוכח שהשכינה עומדת. ועוד יש לדקדק דפתח בהקב"ה ומסיים בשכינה. והנ"ל דהנה יש להבין דברי רז"ל ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ"ט ע"ב) במנשה דהרג לישעיה דאמרו מידן דייניה וקטליה, אמר משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ), ואת אמרת ואראה את ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא (ישעיה ו א). ומקשה בגמרא קשיא קראי אהדדי, ומשני לחלק בין אספקלריא המאירה ובין אספקלריא שאינה מאירה, עיין שם בגמרא. והנה אתמהא מה הרעש הזה על ישעיה דוקא, הלא כל התורה אמרה וירא אליו ה', ומה בין וירא לואראה, אלא שזה מדבר על עצמו וזה על זולתו, והיא תמיה רבה לענ"ד. ועוד יש לדקדק בלשון הגמרא דלמה לו להביא יושב על כסא וגו', דאין ענין זה לנידון הקושיא. ונראה דקושיא חדא מתורצת בירך חברתה, דהנה כמה פעמים מתרגם יקרא דה', וכן בכאן בוירא בתרגם יונתן ואיתגלי עליו יקרא דה', וידוע מספר המורה חלק א' ס' כ"ז דכבוד ה', היינו שכינה שכינו רז"ל בלשון שכינה, והיא אור נאצל והשם שוכן בו, ולכך נקראת שכינה והיא בכל וחוצה לכל, ואם כן לא קשה מידי מהא דכתיב כי לא יראני וגו', והבן. אך איתא במסכת (חגיגה דף ט"ו ע"א) בטעות אלישע אחר במט"ט על ידי דאתיהב ליה רשות למיתב לפי שעה, טעה בו משום דאין ישיבה למעלה, היינו מה שנקרא למעלה ישיבה, אין רשות רק למלך מלכי המלכים בעצמו, עיין במהרש"א עד כאן. וידוע דאיתא מט"ט הנאצל, ובודאי כולי האי לא טעה על הנברא רק על הנאצל, והא דאיתא דאפקוהו ומחייהו, היינו על דרך משל מפגם החטא שהגיע לאור הקדוש, לא בעצמותו ח"ו רק בענין הארתה למטה, ומטבע הטוב להטיב והוי כמו עונש, והוא מצד הסגולה שיש בעון וכן בכל החטאים כנודע, ואם כן עיקר הקושיא בישעיה מכח דאמר יושב, ואם קשה משה רבך אמר וכו', אבל בוירא לא קשה, ודו"ק. וזה דברי המדרש מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם, שהיה יושב והשכינה דייקא שכינתו ית' עומדת, ומנין בשלמא אברהם יושב כבר מפורש בקרא והוא יושב, אבל השכינה עומדת מנין דילמא היה הקב"ה, לזה אמר הדה"ד וירא אליו ה', דאם לא כן הא כתיב כי לא יראני, אלא על כרחך היינו יקרא דה' כפירוש התרגום, אם כן מוכח שהשכינה עומדת, והבן. והנה נחזי אנן דאם הוי אמרינן שנגלה השי"ת על הגדולים, היה התגלות בבחינת גדולתו, שאין כבודו של גדולת ה' להתגלה לשפלים, מה שאין כן כשהתגלות הוא לנמוכים ושפלי רוח, ההתגלות הוא גם כן מצד ענותנותו ית"ש שהיא עניו אוהב ענוים, ודעת לנבון נקל כי אם מתגלה בבחינת גדולתו ממש, אין לבשר ודם כח לעמוד לפניו אף לגדול שבגדולים, כי מה יציר חומר נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה רבון ושליט על כל עלמין, ומה גם לישב לפניו וכי זה כבודו ית"ש. מה שאין כן כשמתגלה בבחינת ענוה, מתנהג הכל בענוה כאיש אל רעהו, וה' צילך (תהלים קכא ה), כשם שהרואה הוא עניו ומתנהג בענוה, כן הנראה מתנהג עמו בענוה. ואברהם לפי ענותנותו הגדולה, התנהג השי"ת עמו בענוה גדולה שהיה יושב והשכינה עומדת, וזה נלמד מדכתיב והוא יושב, והוא דייקא, דהוה ליה למימר כשיושב, או והיה יושב, אלא בא להורות והוא יושב, והוא דייקא יושב, אבל השכינה עומדת (ועיין בכלי יקר). והיינו אחר שנימול, אבל קודם שנימל כתיב (בראשית יז ג) ויפול אברהם על פניו, כי אז לא היה מקום להתנהג עמו בבחינה זו שהיה יושב והשכינה עומדת, מקוצר המקבל שלא היה יכול לסבול הנבואה מפני ערלתו, ולזה נפל על פניו כנופל לפני המלך, אבל אחר שנימול היה מוכן לקבל הנבואה כהוגן, ולזה היה השכינה עומדת והוא יושב, שהתנהג עמו השי"ת בבחינת ענוה גדולה מצד עצמותו, ולכך כתיב עתה וירא אליו ה' והוא יושב. ובזה יובן המדרש רבה, דהיה קשה ליה דהוה ליה למימר וירא ה' אל אברם, לכך קאמר כתיב ותתן לי מגן ישעך זה אברהם וכו', וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהיה יושב והשכינה עומדת (כמו שנשמע מן והוא יושב וכמ"ש לעיל), הה"ד וירא אליו ה', ולא וירא ה' אל אברם, להורות כי ההתגלות היה בבחינת עצמותו, דהיינו בבחינת ענוה וכדברי הכלי יקר כנ"ל.

בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (במדבר ח ב). הנה טרם נבוא אל ביאור הענין, נקדים לפרש החרוז שאנו אומרים בשבת (זמר אל אדון) מלאים זיו ומפיקים נוגה נאה זיום בכל העולם, שמחים בצאתם וששים בבואם עושים באימה רצון קונם. גם לפרש הפסוק (קהלת א' ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. ולהבין מאמרם (ב"ב ט"ז ע"ב) מרגליות טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, כל חולה הרואה אותה מיד נתרפא, וכשנפטר תלאה הקב"ה בגלגל חמה. וכבר כתבנו על זה ביאור נחמד בפרשת וירא (על הפסוק (בראשית יח א) כחום היום) ובפרשת צו (בהפטורה לשבת הגדול), עיין שם. ועתה נאמר כעין זה באופן אחר, על פי מ"ש היערות דבש (חלק א' דף כ"ט ול') ותורף דבריו, על מה שהקשו איך השמש וכוכבי השמים ירוצו להאיר הכדור הארציי החומרי והקטן. והענין הוא כי מרוצתם לקנות שלמות נפשם ושפעת אלקית כי זהו מרוצתם ועבודתם, כי הם בעלי שכל ומדע כאשר הוכיח שם, עיין שם. ואמנם עוד הקשו הפלוסופים, הלא נודע כי יש להם שני תנועות, אחד ממזרח למערב שהיא תנועה היומית, ואחד ממערב למזרח תנועה הפכיית, למה ומה טעם יש בו. עוד נלאו להבין איך אפשרי שיש בפעם אחת שני תנועות הפכיות ומתנגדות זה את זה. והעלו בזה כי הכוכב בתוך הגלגל, והגלגלים חוזרים מעת לעת כל הכדור הארציי על פי גלגל היומי, והכוכב שהוא בתוך הגלגל מקיף עמו ממילא ממזרח למערב כל העולם מעת לעת, אבל הכוכב בעצמו חוזר בתוך הגלגל שהוא בו תנועה עצמית ממערב למזרח, וסובב והולך בתנועתו הלבנה בכ"ז ימים כל עולם, והחמה בשס"ה ימים, ואם כן יתכנו שני התנועות. ובזה יתכנו דברי חכמי ישראל שאמרו (פסחים צ"ד ע"ב עיין שם) כוכב חוזר וגלגל קבוע, דהיינו הכוכב בתנועתו העצמית, וגם דברי חכמי אומות העולם שאמרו גלגל חוזר וכוכב קבוע, דהיינו בתנועה היומית. וזה שאמרו והודו חכמי ישראל וכו', ולא אמרו וחזרו, כי שניהם אמת ולכך הודו שבבחינה אחת אמת בשפתם. ובזה יובן הטעם לתנועה ההפכית, כי כבר אמרו רז"ל (סנהדרין צ"א ע"ב) חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב כדי ליתן שלום לקונה, שנאמר (נחמיה ט ו) וצבא השמים לך משתחוים, ועיין מהרש"א שהקשה מתנועה הפכית, דהא החמה וכל הכוכבים הולכים גם כן ממערב למזרח. אבל דע כי מ"ש ששלימות החמה והכוכבים בסיבוב התנועה, היא בשביל כך שהשכינה במערב ששם אורה מבהיק ומשפיע, ולכך הגלגל סובב את הכוכבים ממזרח למערב להתקרב למקום השכינה ולקבל שפעה, ובבואה לשם אי אפשר להמתין ולנוח שם לגודל אור המבהיק, לכך חוזרים והולכים משום כדכתיב (יחזקאל א יד) והחיות רצוא ושוב, וכמו כן הגלגלים הולכים לנוכח המערב וחוזרים וסובבים. ואמנם כשהגלגל מוליך הכוכב שבו לנוכח פני ה' לקבל השפעתו, הכוכב ההוא נחרד מפחד ה' והולך לאחוריו ליראת אש ה', על דרך משל אם מוליכין אדם בעגלה נוכח פני המלך, האדם שהוא בהעגלה נחרד מאימת המלך, והוא עומד בראש עגלה והולך לאחוריו עד סוף העגלה, והעגלה מוליכו בעל כרחו. וכן הדבר ממש בענין הגלגל והכוכב, וזהו סיבת שתי התנועות, תנועות הגלגל ותנועות הכוכבים, עד כאן דברי היערות דבש. ויוצא לנו מזה כי תנועה היומית היא מחמת אהבה, ותנועה ההפכית היא מצד היראה. והיינו מרגליות טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, כי אברהם היה לו דחילא ורחימא, כמ"ש (בראשית כב יב) כי ירא אלקים אתה, ונאמר (ישעיה מא ח) זרע אברהם אוהבי, ולא נאמר אהובו, והבן. וכל חולה, ר"ל דמאן דלית ליה דחילא ורחימא הוא חולה הנפש, כמ"ש בעקרים דגילה הבא מרעדה נצמח מכח שמרגיש הנפש בבריאתה, עד כאן דבריו. אלמא דהעדר הוא חולה והבן, הרואה אותה, ר"ל שעובד בדחילו ורחימו מיד נתרפא, וכן הוא דברי הזוהר (תיקו"ז י כ"ה ע"ב) כל דלית ביה דחילו ורחימו, לא פרחת לעילא. והן הן דברי הגמרא (שבת ס"ג ע"א) למיימינים בה אורך ימים, ולמשמאילים בה עושר וכבוד (משלי ג טז) ודוק, וכן יש לפרש הפסוק (בתהילים ל"א כ') מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, דהיינו יראך באמת דהיינו מיימינים בה, לם רב טוב צפון עין לא ראתה, אבל פעולת דהיינו שכבר פעלת להם בעולם הזה, היא לחוסים בך נגד בני אדם ולא לשם שמים, והיינו משמאילים בה, והבן. והיינו יראוך עם שמש (תהלים עב ה), ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה' לא), דתרווייהו ישנן בהשמש. והיינו תלאה בגלגל חמה, והבן. והיינו מה יתרון לאדם וגו', כי אם לית ביה דחילו ורחימו לא פרחת לעילא ואינו רק בעולם הזה, דמותר אדם מן הבהמה אין בזה כי הכל הבל (קהלת ג יט), על כן כל היתרון לאדם בא ממה שיעמול תחת השמש, היינו בדחילו ורחימו דוגמת השמש.