וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃
ליקוטי מוהר"ן
כִּי זֶה הַצַּדִּיק הוּא רַק יָחִיד בָּעוֹלָם, שֶׁהוּא יְסוֹד עוֹלָם, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים נִמְשָׁכִים מִמֶּנּוּ, וַאֲפִלּוּ כָּל הַצַּדִּיקִים הֵם רַק עֲנָפִים מִמֶּנּוּ, כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ. יֵשׁ שֶׁהוּא בְּחִינוֹת עָנָף, מִמֶּנּוּ, וְיֵשׁ שֶׁהוּא בְּחִינוֹת עָנָף מִן הֶעָנָף. כִּי זֶה הַצַּדִּיק הַיָּחִיד בָּעוֹלָם, הוּא עָנָו וְשָׁפָל, וּמֵשִׂים עַצְמוֹ כְּעָפָר, בִּבְחִינוֹת (בראשית י״ח:כ״ז): וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, וְעַל־כֵּן הוּא יְסוֹד עוֹלָם, הַיְנוּ בְּחִינַת עָפָר, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הֵם עָלָיו כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים: וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה; הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה לָהּ כֹּחַ הַמּוֹשֵׁךְ, לְהַמְשִׁיךְ הַכֹּל אֵלָיו כְּעָפָר כַּנַּ"ל.
עירין קדישין
כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אשה יקימנה ואשה יפירנה וגו'. הנה ידוע כי הכלל הגדול והעיקר בעבודת השי"ת הן בתורה ותפלה ומעשה המצות שבכל דרכיך דעהו. שכל מה שאדם מרבה להטיב ללכת בדרכי עבודת השי"ת רק באופן ובתנאי בזיכוך חומרו וגופו מתאותיו והנאותיו הגשמיות בלתי להשי"ת לבדו ושלא לדרוש עצמותו והנאתו. אזי כל מה שמרבה בעבודת השי"ת יודע יותר פחיתות ערכו בעבודת השי"ת, ושלא התחיל עדיין אפילו פסיעה אחת לפסוע בדרכי השי"ת ולידע גדולתו ורוממותו, וכמו שהמשילו קדמונינו לנר אצל האבוקה שבהתקרבות אורה להאבוקה אזי נתבטל ונתכבה אורה מחמת ריבוי וגודל האור של האבוקה. וכמו כן האדם בעבודת השם יתברך בזיכוך חומרו וגופו מגשמיותיו ועביותיו ומכנים לתוכו גודל ריבוי האור של א"ס ב"ה ונתבטל אצלו כל העבודת מחשבות שחשב, זה עבודה שלימה מחמת גודל ריבוי האור של א"ס ב"ה השופע בו ושוכן עליו. ואז יודע בידיעה ברירה ואמיתיות שלא הגיע והשיג שום השגה לידע גדולתו ורוממתו, ואינו יוצא בעבודתו יתברך ועדיין הוא עומד מלבד ולא התחיל לילך בעבודתו. והכל הוא מחמת בטלות אורו המעט שנתבטל בגודל ריבוי האור של א"ס ב"ה שהכניס בתוכו. כי זה כל האדם שיודע שאינו יודע. וזה הוא בזיכוך גופו וחומרו בעבודת השי"ת אזי יודע כל הנ"ל בתכלית הידיעה. אך אם ח"ו בהיפך שאפילו אם מתמיד האדם בהילוך דרכי עבודת השי"ת בתורה ובתפלה ובמעשה המצות בכל דרכיך דעהו בלא זיכוך כל הנ"ל. ודורש לטובתו ולהנאתו עם כל העבודת השי"ת. אזי כל מה שמרבה ללכת בדרכי עבודת השי"ת יודע וחושב שיוצא בזה ידי חובתו ומשיג גדלותו ורוממותן של השי"ת והוא מחמת גשמיותו ועביותיו שלא זיכך עצמו בתכלית הזיכוך. הרחיק הוא מאור אין סוף ב"ה השופע ושוכן בו, ומעט אור התורה והתפלה ומעט המצות שפעל ועשה בעבודתו הוא מאיר יותר בקרבו כמו נר בהכניסו למקום חושך אזי מנהיר הנר במקום ההוא ובסביבותיו, ומחמת זה עולה בדעתו שיוצא בעבודתו ידי חובתו ויודע בתכלית הידועה והכוונה. וזה מאן דאיהו רב הוא זעיר ומאן דאיהו זעיר הוא רב. כי מי שעולה בדעתו שהוא בתכלית ידיעת דרכי עבודת השי"ת מחמת שלא זיכוך חומרו וגופו כנ"ל נר במקום חושך. אזי הוא רב בדעתו ובאמת הוא זעיר, אבל מאן דאיהו זעיר שעולה בדעתו שהוא בתכלית הריחוק מהשי"ת מחמת בזיכוך גופו וחומרו כנ"ל. ונתבטל אורו של תורתו ועבודתו ומעשה המצוה שפעל ועשה בגודל הריבוי של האין סוף ב"ה כנר שלפני האבוקה. ואז הוא זעיר בדעתו ובאמת הוא רב, וזה ג"כ סוד עפר פרה שמטהר טמאים ומטמא טהורים. כי עפר הוא סוד ענוות והשפלות בסוד אנכי עפר ואפר שאמר אברהם אבינו ע"ה (בראשית יח) ופרה היא סוד הדינים בסוד פר"ה שיש פ"ר דינים וה' גבורות. ועם העפר שהוא סוד הענוות יכולין לבטל הפ"ר דינים וה' גבורות, והעפר שהוא סוד הענוות הוא מטהר טמאים. כי מי שהוא יודע שהוא טמא ושהוא בדרך רחוקה מהשי"ת ומחמת זה יודע שפלתו ופחיתות ערכו ובעבור זה נשבר לבו בקרבו ובתכלית הענוות ועפר. בזה הוא מטהר טמאים. ויכול להגיע ולהשיג דרכי עבודת השם יתברך וגדולתו ורוממתו. כי מי שמחזיק א"ע בטמא יודע שהוא רחוק מהשי"ת ועפר כזה הוא מטהר לו. ומטמא טהורים דהיינו אם האדם בשפלותו וענוותנותו יודע בעצמו שהוא במדת ענוה וכוחו ועוצם ידו עשה לו זה המדה הנ"ל. עפר זה מטמא טהורים שאפילו אם מגיע לאיזה עבודת השי"ת טהור יפסיד על ידי זה:
ישמח משה
עוד נראה לי על אומרו כאן והאיש משה עניו מאד וגו' (במדבר יב ג). דהוא הקדמה נאותה להענין הנאמר אחר כך (במדבר יב ו) אם יהיה נביאכם וגו' (במדבר יב ז) לא כן עבדי משה וגו', שלא תקשה כלום משא פנים יש בדבר, ומפני מה באמת לא זכו שאר הנביאים למדריגת פה אל פה אדבר בו (במדבר יב ח), על כן אמר והאיש משה וגו', דלכך זכה הוא לנבואה יתירה משאר הנביאים. והענין הוא, דהנה זה שהקב"ה מנבא ומשרה שכינתו על בשר ודם קרוץ מחומר, איננו לפי כבודו ית', אך מכח ענותנותו ית', כאמרם ז"ל (מגילה ל"א.) במקום שאתה מוצא גדולתו וכו'. וידוע (מגילה י"ב ע"ב) כי במדה שאדם מודד מודדין לו, וכפירוש המדרש על ה' צילך (תהלים קכא ה), אם כן לפי רוב הענוה שבאדם, כמו כן הקב"ה מתנהג עמו גם כן בבחינת ענוה להשרות שכינתו עליו. ועל כן אמרו רז"ל (שבת צ"ב.) אין השכינה שורה אלא על חכם וכו' ועניו, ועיין בכלי יקר (פרשת וירא) על הפסוק (בראשית יח א) וירא אליו ה', ולא נאמר וירא ה' אל אברהם, כי שמו מורה על התנשאות, ועצמותו היה בחינת ענוה עפר ואפר (בראשית יח כז), על כן אמר וירא אליו ה', היינו מכח עצמותו לפי שהיה עניו ושפל בעיניו, ולא מכח שמו מרומז על התנשאות, עיין שם. וידוע מה שמפרשין והאיש משה וגו', כי דוד המלך ע"ה אמר ואנכי תולעת וגו', דעל כל פנים היה בעיניו נחשב לבעל חי, יתר על זה אברהם אבינו ע"ה דאמר אנכי עפר ואפר, דלא החזיק עצמו למין בעל חי כלל, אך על כל פנים היה נחשב בעיניו ליש, אמנם משה רבינו ע"ה גדלה כל כך ענותנותו ושפלותו בעיני עצמו, עד דלא החזיק עצמו למציאת כלל, והיינו ואנחנו מה (שמות טז ז), דהיינו בחינת אין ואפס ולא נמצא (עיין חולין פ"ט ע"א). והנה כאן דבא הפסוק להודיע מדריגת נבואת משה עד אין ערוך אליו בכל הנביאים והוא היה אב לכל הנביאים, וכדי שלא יקשה מפני מה זכה הוא באמת לכל זה, הקדים ואמר והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, ר"ל אפילו מאברהם שהיה בעיניו כעפר שהוא על פני האדמה, ועל כן לפי גודל הענוה שהיה בו, זכה לנבואה יתירה מכל לבחינת פה אל פה אדבר בו, מה שאין כן שאר הנביאים שלא זכו לבחינת נבואה כמוהו, לא זכו גם כן לבחינת נבואה כמוהו, דמדריגת הנבואה נמשך אחר מדריגת הענוה כנ"ל, וכאמור.