וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָּה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃
ישמח משה
בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (במדבר ח ב). הנה טרם נבוא אל ביאור הענין, נקדים לפרש החרוז שאנו אומרים בשבת (זמר אל אדון) מלאים זיו ומפיקים נוגה נאה זיום בכל העולם, שמחים בצאתם וששים בבואם עושים באימה רצון קונם. גם לפרש הפסוק (קהלת א' ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. ולהבין מאמרם (ב"ב ט"ז ע"ב) מרגליות טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, כל חולה הרואה אותה מיד נתרפא, וכשנפטר תלאה הקב"ה בגלגל חמה. וכבר כתבנו על זה ביאור נחמד בפרשת וירא (על הפסוק (בראשית יח א) כחום היום) ובפרשת צו (בהפטורה לשבת הגדול), עיין שם. ועתה נאמר כעין זה באופן אחר, על פי מ"ש היערות דבש (חלק א' דף כ"ט ול') ותורף דבריו, על מה שהקשו איך השמש וכוכבי השמים ירוצו להאיר הכדור הארציי החומרי והקטן. והענין הוא כי מרוצתם לקנות שלמות נפשם ושפעת אלקית כי זהו מרוצתם ועבודתם, כי הם בעלי שכל ומדע כאשר הוכיח שם, עיין שם. ואמנם עוד הקשו הפלוסופים, הלא נודע כי יש להם שני תנועות, אחד ממזרח למערב שהיא תנועה היומית, ואחד ממערב למזרח תנועה הפכיית, למה ומה טעם יש בו. עוד נלאו להבין איך אפשרי שיש בפעם אחת שני תנועות הפכיות ומתנגדות זה את זה. והעלו בזה כי הכוכב בתוך הגלגל, והגלגלים חוזרים מעת לעת כל הכדור הארציי על פי גלגל היומי, והכוכב שהוא בתוך הגלגל מקיף עמו ממילא ממזרח למערב כל העולם מעת לעת, אבל הכוכב בעצמו חוזר בתוך הגלגל שהוא בו תנועה עצמית ממערב למזרח, וסובב והולך בתנועתו הלבנה בכ"ז ימים כל עולם, והחמה בשס"ה ימים, ואם כן יתכנו שני התנועות. ובזה יתכנו דברי חכמי ישראל שאמרו (פסחים צ"ד ע"ב עיין שם) כוכב חוזר וגלגל קבוע, דהיינו הכוכב בתנועתו העצמית, וגם דברי חכמי אומות העולם שאמרו גלגל חוזר וכוכב קבוע, דהיינו בתנועה היומית. וזה שאמרו והודו חכמי ישראל וכו', ולא אמרו וחזרו, כי שניהם אמת ולכך הודו שבבחינה אחת אמת בשפתם. ובזה יובן הטעם לתנועה ההפכית, כי כבר אמרו רז"ל (סנהדרין צ"א ע"ב) חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב כדי ליתן שלום לקונה, שנאמר (נחמיה ט ו) וצבא השמים לך משתחוים, ועיין מהרש"א שהקשה מתנועה הפכית, דהא החמה וכל הכוכבים הולכים גם כן ממערב למזרח. אבל דע כי מ"ש ששלימות החמה והכוכבים בסיבוב התנועה, היא בשביל כך שהשכינה במערב ששם אורה מבהיק ומשפיע, ולכך הגלגל סובב את הכוכבים ממזרח למערב להתקרב למקום השכינה ולקבל שפעה, ובבואה לשם אי אפשר להמתין ולנוח שם לגודל אור המבהיק, לכך חוזרים והולכים משום כדכתיב (יחזקאל א יד) והחיות רצוא ושוב, וכמו כן הגלגלים הולכים לנוכח המערב וחוזרים וסובבים. ואמנם כשהגלגל מוליך הכוכב שבו לנוכח פני ה' לקבל השפעתו, הכוכב ההוא נחרד מפחד ה' והולך לאחוריו ליראת אש ה', על דרך משל אם מוליכין אדם בעגלה נוכח פני המלך, האדם שהוא בהעגלה נחרד מאימת המלך, והוא עומד בראש עגלה והולך לאחוריו עד סוף העגלה, והעגלה מוליכו בעל כרחו. וכן הדבר ממש בענין הגלגל והכוכב, וזהו סיבת שתי התנועות, תנועות הגלגל ותנועות הכוכבים, עד כאן דברי היערות דבש. ויוצא לנו מזה כי תנועה היומית היא מחמת אהבה, ותנועה ההפכית היא מצד היראה. והיינו מרגליות טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, כי אברהם היה לו דחילא ורחימא, כמ"ש (בראשית כב יב) כי ירא אלקים אתה, ונאמר (ישעיה מא ח) זרע אברהם אוהבי, ולא נאמר אהובו, והבן. וכל חולה, ר"ל דמאן דלית ליה דחילא ורחימא הוא חולה הנפש, כמ"ש בעקרים דגילה הבא מרעדה נצמח מכח שמרגיש הנפש בבריאתה, עד כאן דבריו. אלמא דהעדר הוא חולה והבן, הרואה אותה, ר"ל שעובד בדחילו ורחימו מיד נתרפא, וכן הוא דברי הזוהר (תיקו"ז י כ"ה ע"ב) כל דלית ביה דחילו ורחימו, לא פרחת לעילא. והן הן דברי הגמרא (שבת ס"ג ע"א) למיימינים בה אורך ימים, ולמשמאילים בה עושר וכבוד (משלי ג טז) ודוק, וכן יש לפרש הפסוק (בתהילים ל"א כ') מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, דהיינו יראך באמת דהיינו מיימינים בה, לם רב טוב צפון עין לא ראתה, אבל פעולת דהיינו שכבר פעלת להם בעולם הזה, היא לחוסים בך נגד בני אדם ולא לשם שמים, והיינו משמאילים בה, והבן. והיינו יראוך עם שמש (תהלים עב ה), ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה' לא), דתרווייהו ישנן בהשמש. והיינו תלאה בגלגל חמה, והבן. והיינו מה יתרון לאדם וגו', כי אם לית ביה דחילו ורחימו לא פרחת לעילא ואינו רק בעולם הזה, דמותר אדם מן הבהמה אין בזה כי הכל הבל (קהלת ג יט), על כן כל היתרון לאדם בא ממה שיעמול תחת השמש, היינו בדחילו ורחימו דוגמת השמש.
ליקוטי מוהר"ן
וּמְנִיעָה הוּא בְּחִינַת עָנָן וַעֲרָפֶל, כִּי עָנָן וַעֲרָפֶל הַיְנוּ חֹשֶׁךְ, חֹשֶׁךְ הוּא לְשׁוֹן מְנִיעָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית כב): וְלֹא חָשַׂכְתָּ.
פרי צדיק
בנוסח על הנסים בחנוכה מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. וזהו תוקף הנס שהיה נגד הטבע. ואח"כ אומרים ג' לשונות וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך וזה אינו שייך לגדל הנס רק הכל ענין א' שמסר השי"ת היונים ביד ישראל. אך ענין הג' דברים שחשב הוא דשרשי הקליפה הם הקנאה והתאוה והכבוד שורש הקליפות דעשו וישמעאל שמהם נסתעף ל"ה מימנא ול"ה משמאלא כמ"ש האריז"ל. קליפת ישמעאל נקרא חמור דשני נעריו עמו בעקידה היו ישמעאל ואליעזר כמ"ש בפירש"י והוא במד"ר (אמור פ' כו) ולהם אמר אאע"ה שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור כמ"ש (יבמות סב.) והיינו קליפת התאוה כמ"שנ אשר בשר חמורים בשרם וגו'. ועשו קליפת שור דאי' (ברכות סא.) והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא והיינו שור נגח קליפת הקנאה ורציחה. ועמלק קליפת כלב כמ"ש (זח"ב סה א) נפק מתקיפותא דלהון דאיקרי כלב ודא חציפא מכולהו. והוא דאותיות אמצעות דשור וחמור ו' מ"ו גימט' כל"ב כמ"ש רח"ו והוא קליפת הגאוה והכבוד ועליו אה"כ זד יהיר לץ שמו וכמו שנדרש (מד"ר יתרו פ' כז) לץ תכה זה עמלק שהוא הלץ. והיינו דכל האומות שמעו עמים ירגזון מאחר שראו נסים נגלים ומפורשים ולא יכלו לכפור והוא ע"י לצנות דחה הכל וכפר. וזה בא מגאוה שלא יתכן בעיניו שיהיה דבר נעלם משכלו וגבוה מהשגתו וע"י זה נעשה לץ וכפר בכל ע"י לצנות. והוא ראשית גוים עמלק ראשית דקליפה דשורש הסתת הנחש היה והייתם כאלהים וזה סוף הגאוה וכמש"נ בנ"נ ובחירם וזהו שורש היצה"ר. והוא ע"י שבירת הכלים ומלכין קדמאין דמיתו שהיה ע"י גאוה דאנא אמלוך כידוע. וכמו שאמרנו שממה שנתלבש השי"ת בלבוש זה כמש"נ ה' מלך גאות לבש מזה נסתעף באדם הגאוה (וכמו שנת' וירא סוף מא' א). ומלכות יון איתא (בב"ר פ' ב) וחשך זה מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל כו' וכ' בסה"ק חש"ך ר"ת "חמור "שור "כלב ג' קליפות הנז'. דקליפות היונים היה מינות וזה שורש כל הקליפות שבא מהגאוה שגבה לבם שהם חכמים בעיניהם ומזה באו למינות. וע"י כן באו ג"כ לב' הקליפות שהם הקנאה והתאוה שחכמתם הוא היפך חכמת התורה דאיתא (קידושין ל:) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין והיינו אור תורה דמצלת מג' קליפות אלו. דכנגד קליפת התאוה אמרו שם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד כו' ומנוול נקרא יצה"ר של התאוה כמ"ש (שבת קנב.) אשה חמת מלא וכו' ובמדה"נ (זח"א קכח ב) לא מנוול כבראשונה כו' ע"ש. ואמר משכהו לבהמ"ד שימשוך חשק זה לד"ת כמו שיהיה לעתיד שיהיה לחמידו דאורייתא (כמש"ש קלח א). וכנגד קליפת הקנאה אי' בתיקונים (בהקדמה הנ"ל) וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תושבע"פ דהכי אוקמוה מארי מתני' תושבע"פ מפי הגבורה נתנה וכמ"ש (תענית ד'.) צו"מ דרתח אורייתא דקא מרתחא ליה שנא' הלא כה דברי כאש ורוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין. וכן עיקר הד"ת נקנה ע"י שפלות וע"י ד"ת קשורים בראשית המחשבה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית והוא כנגד ראשית דקליפה ראשית גוים קליפת הגאוה. וחכמתם שהוא חשך היפך תורה אור מביא לידי קליפות התאוה והקנאה כחות היצה"ר. וז"ש וטמאים ביד טהורים נגד קליפת התאוה כי עיקר שם טומאה היא טומאה היוצאה מגופו של אדם והוא הזיבה שבא מכח תאוה כמ"ש (פ"ב דזבים) בז' דרכים בודקין את הזב כו' ובהרהור. והעכו"ם אין בהם שום טומאה אבל חכמים עשאום כזבים לכל דבריהם דגופם מלא מזוהמת טומאה זו שהיא זוהמת הנחש שהטיל בחוה שלא פסקה מהם. וע"כ אמרו (ב"ר פ' פ) הנבעלת לערל קשה לפרוש דשדי בה זוהמא זו דתאוה. והוא קליפת ישמעאל שהיא הפסולת של אאע"ה שהיה מדת אהבה בקדושה כי כל אהבתו וחמדתו היה רק להקב"ה. והכח קדושה לפרוש מתאוה נקרא טהרה וכמ"ש דהמע"ה באותו מזמור דכאשר בא וגו' שהוא על פגם התאות ביקש לב טהור ברא וגו' ואז"ל (סוכה נב.) מכלל דאיכא טמא. וז"ש ביד טהורים דכ' יראת ה' טהורה עומדת לעד וע"י היראה נפרשים מתאוה כמש"נ כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה וגו' וע"י זה הם מלאים מתאוה. ואאע"ה בנסיון הי' דעקידה א"ל עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כי בירור שלימות אהבתו להשי"ת הוא כאשר בא כנגדו אהבה אחרת כמ"ש בנך וגו' אשר אהבת. ובנסיונות הקודמים היה רק כנגד חמדות עוה"ז שהיו כאין בעיני אאע"ה נגד אהבת השי"ת. אבל אהבתו ליצחק אע"ה שהיה בשביל קדושתו ושהובטח שיצא ממנו אומה קדושה בזה היה נסיון הי' שנתברר שהוא ירא ה' שהוא חושב הואיל והוא בנו אפשר שהוא מצד אהבת כל אב לבן. וזהו בירור שלימות האהבה דקדושה כאשר הוא ג"כ ירא ה' ולבבו טהור מאהבות זרות שמקליפת ישמעאל. וז"ש ביד טהורים כי ישראל הם האשה יראת ה' והם יראים וטהורים. ורשעים ביד צדיקים רשעים נגד קליפת עשו עפמ"ש במד"ר (ר"פ וישלח) פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא חרבך שבו אתה רודה את עולמך. והיינו שהשי"ת ברא את החרב להיות שבט אפו לרדות עולמו. וכתיב יוחן רשע שדרשוהו (מגילה ו.) על עשו שאמר יצחק יוחן וכו'. וכתיב חרב פתחו רשעים וגו' וכתיב וקראו להם גבול רשעה. ומדת הגבורה דקדושה הוא להיות גבור הכובש את יצרו. ויוסף שטנו של עשו (כמ"ש ב"ר פ' עג) שיוסף היה ג"כ גבור הכובש יצרו ובזה נתייחד יותר מכל השבטים דע"כ נקרא בשם צדיק. וזה החילוק בין צדיק לטהור דטהור הוא שהלב טהור לגמרי ע"י שממולא באהבת דקדושה. וצדיק הוא שכובשו בגבורתו שמתגבר כנגדו והוא מרכבה למדת צדיק והוא בקדושה בכור שורו הדר לו וגו' בהם עמים ינגח והוא נגד קליפת עשו שהוא שור נגח וזה רשעים ביד צדיקים. וזדים כנגד קליפת הכבוד שהיא התנשאות וגסות רוח כמש"נ זד יהיר לץ שמו והוא מנגד לקדושת התורה שנקרא בקדושה כבוד כמ"ש (חולין קלג.) ואין כבוד אלא תורה שנא' כבוד חכמים ינחלו. וזכה לזה יעאע"ה שצורתו חקוקה בכסא הכבוד כי הוא יושב אהלים שר"ל אהלי תורה וקול קול יעקב בתורה וזהו מדת אמת ליעקב כמ"ש (בברכות ה:) אמת זו תורה שנא' אמת קנה. ובימי החשמונאים היה עיקר התפשטות התושבע"פ וזה לעומת זה עשה האלהים ומצד התרבות הד"ת היה התגברות חכמת יונית שהיא היפך חכמת תושבע"פ והיה אז ארסטו ראש חכמי היונים. ומצד חכמתם היה להם התנשאות וגסות רוח והתלוצצו מכל אמונות הקודמות ואף מע"ז וכישוף. ואמנם רצו לבטל גם התורה הקדושה ודבר נבואה כי אמרו אם היה מציאות נבואה בעולם שהשי"ת ידבר עם בנ"א היה הם משיגים זה. ומחמת שלא השיגו בחכמתם הד"ת לא האמינו בד"ת שאמרו שאין חכמה בעולם רק מה שהם משיגים וע"כ נקראים זדים. ויעאע"ה זכה לתורה ע"י שפלותו בעיניו כמ"ש קטונתי מכל וגו' ונאמר יעקב כי קטן הוא דד"ת מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך וסימן לגסות הרוח עניות דתורה (קידושין מט:) ואמרו אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו (סוטה כא:). וזהו זדים שהוא קליפת הגאוה ובברכת המינים וכל הזדים וכו' ובחתימה ומכניע זדים שהוא שורש הכפירה שבא מגאוה. ביד עוסקי תורתך שישראל נקראו עוסקי תורתך שכן הלשון תמיד כל העוסק בתורה. וכן בברכת התורה הנוסח לעסוק בדברי תורה והיינו שיהי' לו עסק בתורה כי לעמל יולד והיינו שיהיה לו עסק ולא ילך בטל. ובאמת לעמל תורה נברא וטוביה לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא (כמ"ש סנהדרין צט:) ועכ"פ מי שנצרך להיות לעסוק גם בעמל דרך ארץ מ"מ יהיה יודע שנברא רק לשמש את קונו רק הרעותי את מעשי וכו' שאחר הקלקול נתקלל אדה"ר בזעת אפך תאכל לחם. ויהיה עיקר כונתו שיוכל לקבוע עתים לתורה ומי שאינו בר הכי יהיה המכוון שיוכל לגדל בניו לת"ת. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שע"י שיקיים בכל דרכיך דעהו שיהיה כל מעשיו לש"ש יהיה כל מעשיו מעשה המצוה כיון שתכלית המכוון לעבודת השי"ת וזהו עוסקי תורתך. וגם כל מעשה המצות הם בכלל עסק התורה וכמו שאמרנו במ"ש בגמ' (סוטה כא.) תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור כו' לומר לך מה נר אינו מאירה אלא לפי שעה כו' ומפרש בגמ' דנר מצוה הוא כמו נר שמן ופתילה כשהוא דולק ומאיר לפי שעה. ובזוה"ק (ח"ב קסו א) איתא דהמצוה היא נר היינו שרגא שהוא שמן ופתילה בלא שלהבת ושרגא בלא נהורא לאו כלום והתורה אור הוא הנהורא דאדליקת שרגא מניה עיי"ש. ולכאורה הם סותרין זא"ז ואמרנו שהכל א' והוא שכל המצות המצוה עצמה המעשה גולמיית היא רק נר שמן ופתילה בלא אור כלל. רק שבכל מצוה יש תורה אור והוא המכוון בהמצוה לש"ש שלא תהיה כמצות אנשים מלומדה ויעשה כאשר צוני ה' אלהי זהו התורה אור שבמצוה והוא הנהורא לאדלקה שרגא מיניה שכ' בזוה"ק. ומצות התורה הלימוד בעצמו היא מצוה ככל המ"ע והיא ג"כ נר מצוה שרגא בלא נהורא והמכוון לש"ש בלימוד התורה היא התורה האור שבמצות התורה. וההבדל שבין מצוה לתורה הוא שהאור תורה שבמצוה היינו הקדושה והמכוון שבה לש"ש הוא מאיר לפי שעה משא"כ התורה אור שבמצות לימוד התורה הוא מאיר לעולם. וזה מ"ש בגמ' דמצוה מאיר לפי שעה כנר ותורה מאיר לעולם. וידוע שכל א' מישראל אף מי שאין לו שום עסק בתורה שאינו בר הכי כלל ואין לו בנים לגדלם לת"ת מ"מ עכ"פ עוסק במצות ויש במצות ג"כ אור תורה היינו המכוון והקדושה שבמצוה וכל עסק המצות הם תורה אור ונקראו כל ישראל עוסקי תורתך: