חסידות על בראשית כד:סג

וְזֶה בְּחִינַת שֶׁנִּקְרֵאת הַתְּפִלָּה שִׂיחָה, בְּחִינַת (בראשית ב): שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, שֶׁכָּל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה נוֹתְנִין כֹּחַ וְסִיּוּעַ בִּתְפִלָּתוֹ. וְזֶה בְּחִינַת (שם כד): וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה – שֶׁתְּפִלָּתוֹ הָיְתָה עִם סִיּוּעַ וְכֹחַ הַשָּׂדֶה, שֶׁכָּל עִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה נָתְנוּ כֹּחַ וְסִיּוּעַ בִּתְפִלָּתוֹ כַּנַּ"ל, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִקְרֵאת הַתְּפִלָּה שִׂיחָה כַּנַּ"ל.

שמעתי בשם ר"י בעש"ט זצוק"ל בגמרא (סנהדרין דק"ה) מברכותיו של אותו רשע נראה מה שהיה בלבו לקלל, והקשה מה נראה שהיה בלבו לקלל, ותירץ כי מה שנאמר בברכותיו מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל, ואיתא בגמרא (פסחים פ"ח לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית, והפירוש לא כאברהם שקראו הר שנאמר (הר תחרב) [הר ציון ששמם] (איכה ה׳:י״ח) ולא כיצחק שקראו שדה שנאמר (מיכה ג׳:י״ב) שדה תחרש, אבל לעתיד במהרה בימינו יבנה בזכות יעקב שקראו בית, והקשה מפני מה לא נבנה בתחלה בזכות יעקב ולא תחרב, ותירץ כי איתא במדרש (איכה רבתי פ"ד סי' י"ד) שפך חמתו על עצים ואבנים, ואם היה נבנה זכות יעקב ח"ו לא היה נשאר שריד ואיתא במדרש (רבתי פ' פקודי) מפני מה נקרא משכן שנתמשכן שני פעמים, פירוש שלקחו המשכן משכון בעבור ישראל, וזהו פירוש הגמרא מברכותיו וכו', כי כך אמר בלעם מה טובו אוהליך יעקב היינו המשכן שנקרא אוהליך יהיה בזכות יעקב, ועל ידי זה משכנותיך ישראל, פירוש, שאם כן היה המשכון ישראל בעצמם והבן:
(בסוף ס' אור האמת, ואמרי צדיקים).

וידר יעקב נדר וגו' (בראשית כח כ). בב"ר (פ"ע א') כתיב (תהלים סו יד) אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי, שנדר מצוה בעת צרתו. מהו לאמר, לאמר לדורות שיהיה נודרין בעת צרתן, עד כאן דברי המדרש. ועיין ביפה תואר דנתקשה בלשון המדרש שנדר מצוה, ופירש שנדר לעשות מצוה. ועל זה קשה פשיטא דאינו נודר לעשות עבירה. ועוד פירש פירוש אחר שהנדר היא מצוה בעת צרתו, אף שבלא זה אין רשאי לידור, מכל מקום בעת צרה מצוה לנדור, ועיין בריש חולין (דף ב' ע"ב) בתוספת (ד"ה אבל), עיין שם. וגם על זה קשה דהוה ליה למימר שהנדר הוא מצוה וכו', אבל לשון שנדר מצוה אין משמעו כך, ועוק קשה על גוף המדרש דאמר דלאמר הוא להורות לדורות, הא ממילא הוי ידעינן זה, דלמה לא נילוף מיעקב כמו בשאר מילי דגמרינן מהאבות אף דלא כתיב בהוא לאמר, כמו וישכם אברהם וגו' (בראשית כב ג), דמיניה נלמד תפלת שחרית, וכן לשוח בשדה הנאמר ביצחק (בראשית כד סג), ויפגע במקום הנאמר ביעקב (בראשית כח יא), אף דלא נכתב בהו לאמר. ואין לומר דיעקב עשה זה במכוון כדי ללמד לדורות, ועל זה מרמז תיבת לאמר וזהו פירושו של המדרש, קשה הלא אף בלא ללמד לדורות ראוי היה לו לעשות כן, כיון שהוא נכון מצד עצמו. והנה מצד פשוט לשון המדרש נראה, דאם נכתב שנדר מצוה ברישא, גם בסיפא ראוי לומר שיהיו נודרין מצוה. וקרוב לומר שנחסר תיבה זו בספרי הדפוס מחמת השמטת המגיה, כי לא שם לבו עליו כי רב הוא, וגם אם לא נכתב כנכתב דמי, דקאי על מה דסליק מיניה, ועל זה תסוב פירושי הראשון, בהקדים לבאר הכפל לשון בפסוק עשר אעשרנו לך, כי עשר תעשר (דברים יד כב), דרשו רז"ל (שבת דף קי"ט.), אבל הכפל הזה לא דרשו. והנה בשבט מישראל פרק א' פירש דהיינו חומש ב' פעמים מעשר. וכל זה איננו שוה לי דהוה ליה למימר אחמשנו, וכי להרויח מעשר מן המעשר היה רוצה. והנ"ל בזה, על פי שכתב מהר"ם א"ש בספרו כתנות אור הטעם מה שאמר יעקב ללבן דדוקא מאותן שיולדו מכאן ולהבא יהיה שכרו, עיין שם ותורף דבריו דיעקב רצה לחייב את עצמו במעשר, ולא לעשות טצדקי לפטור כד"א וכל אשר תתן לי עשר וגו', והנה קיימא לן (בכורות נ"ו ע"א) דהלוקח עוברין במעי אמן חייבין במעשר, והלוקח סתם פטורים, ובב"מ מוכח דהלוקח בשכרו, דין לוקח יש לו, על כן בקש שכרו מאשר יולדו מכאן ולהבא, עיין שם ודו"ק. והנה צריך לומר לדבריו שאף אם מכל מקום יתן מעשר בנדבה, מכל מקום גדול המצווה ועושה (קידושין ל"א ע"א), ואף דקודם מתן תורה היה, מכל מקום חשוב יותר מה שעתידה התורה לצוות, והבן. ואף אם כבר מצווה היה על פי נדרו, מכל מקום אינו דומה מצווה מהקב"ה, למצווה מהגרמת עצמו. והנה כבר ביארתי הטעם על אמרם גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, דהנה בכל מצוה יש כונות ידועים ליחידי סגולה בכל דור, ויותר מזה אשר לא נודעו רק לרבי שמעון בן יוחאי וחביריו, ויותר מזה אשר המה לא נודעו רק למשה בחיר ה', ויותר עוד מהמה אשר עקבותיהם לא נודעו עוד לשום נברא, רק המצוה ית' יודע מקומה. והנה העושה כאשר צוה הוא ית', אם כן מתקן בשורשו אף מה שנעלם מכל נברא, והיינו אשר קדשנו במצותיו, והבן. אבל אם אינו עושה רק על פי שכל, אם כן הרי אינו יכול לתקן יותר ממה שהשכל מגיע. ועוד דכל דבר חוזר לשורשו, אם כן אם שורשו מן השכל, הרי אינו עולה יותר גבוה מן השכל, מה שאין כן אם שורשו מציוי ית"ש. והיינו גדול המצווה ועושה, שגדול יותר ומגיע יותר, והבן כי הוא נפלא בס"ד. והנה נחזי אנן דאם מחויב במעשר נקרא מעשר בשם, והנותנו מפרישו אחד מעשר והיא הפעולה, אבל כשאינו מחויב במעשר רק שנותן אחד מעשר לשם נדבה, לא נקרא בשם מעשר כלל, רק בשם נדבה, רק הפעולה יש כיון שנותן אחד מעשר. ועל פי זה מבואר דאמר עשר, דהיינו שם דבר אעשרנו לך, דהיינו שקיבל על עצמו שיראה להביא עצמו לידי חיוב שיהיה מצווה ועושה, מה שאין כן אם היה אומר אעשרנו לך, גם אם היה נותן אחד מעשר לנדבה, היה יוצא ידי נדרו, והבן כי היא נפלא בס"ד. והנה להבין למה דקדק דוקא לידור כך, יתכן דהנה מובן דאם גדול המצווה ועושה, אם כן שאינו מצווה ועושה אינו צדיק כזה, דהא המצווה ועושה גדול ממנו, רק דהוי צדיק שאינו גמור, וכבר ביארתי בפרשת נח בשם הנזר הקודש דבעת צרה כוללת שינצל הוא לבדו, צריך להיות צדיק גמור, אך ביעקב לא הוי צרה כוללת רק עת צרתו, ולא היה צריך לזה רק ללמד לדורות הבאים בעת צרת רבים, דאז צריך לקבל שיהיה מצווה ועושה, ולא כמו יפתח דכתיב ביה (ירמיה ז לא) אשר לא צויתי (עיין תענית ד' ע"א), דהקבלה הוי כמו העשיה כמו שדרשו (תענית דף ח':) מפסוק (דניאל י יב) מיום אשר נתת לבך להבין וגו', ואם כן צריך לקבל על עצמו דבר דהוי ביה צדיק גמור, והבן. ועל פי זה יתבאר המדרש, דהא קשה עוד בהפסוק מאי וידר יעקב נדר, דהא כיון דכתיב וידור, ודאי דהוא נדר. אלא דהכי פירושו וידר יעקב נדר שהוא לאמר לדורות הבאים, מה שמפורש אחר כך עשר אעשרנו לך, דהיינו נדר מצוה דוקא שיהיה מצווה ועושה, אף שהוא לא היה צריך לנדר כזה, רק עשה זה ללמד לדורות. וזה דברי המדרש שנדר מצוה דייקא, ור"ל שיקיים מה שהיא מצוה, דהיינו שיהיה מצווה ועושה בעת צרתו דייקא, מהו לאמר, לאמר לדורות הבאים כי לא היה צריך לזה מצד עצמו, כי לא היה רק עת צרתו, רק ללמד לדורות הבאים שיהיו נודרין מצוה בעת צרתן דייקא, לשון רבים צרה כוללת ח"ו, והבן. או יאמר כי באמת לדידיה אין הפרש, כי באמת קודם מתן תורה היה, ואף אם היא מצווה בתורה, הא הוא אינו מצווה, ורק מה שנדר לעשותו מה שהיא מצוה בתורה, הוא כדי ללמד לדורות הבאין, והוא נכון בס"ד.