חסידות על בראשית כה:כג

הנה כתוב בתורה (בראשית כה, כג) וימלאו ימיה ללדת והנה תאומים בבטנה ויצא הראשון אדמוני כו' ואחרי כן יצא אחיו כו', פרש"י ז"ל הנכנס ראשון יצא אחרון, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש (בראשית רבה סג, ח) למה היו עשו ויעקב תאומים כדי שיצא עשו וסריותיו עמו, ר"ל כי יצירת הולד במעי אמו הוא מדם נדות ובדם יש מבחר שבו אמרו (בכורות ו:) דם נעכר ונעשה חלב, ויש בו ג"כ פסולת עכור אשר אי אפשר להתהוות חלב ממנו, ויצירת הולד אילו היה מהמבחר לבדו היה מוכן מזג גופו לקבל כל מדות טובות מצד מזגו, ואילו היה יצירתו מהפסולת לבד היה תכונת גוף ההוא ומזגו מוכן לקבל כל מדות רעות ולא שום טוב, אבל יצירת הולד הוא מעורב מהמבחר ומהפסולת ולכן מזג גופו נוטה לטוב ולרע, ולצד שיעקב הוא שורש הטוב אביהן של ישראל והאב זוכה לבניו בנוי בחכמה כו', ועשו הוא שורש כל הרע אביהן של העכו"ם, לזאת רצה ה' שיהיה יצירת גופו של יעקב רק מהמבחר ועשו יהיה יצירתו רק מהפסולת, ודבר זה אי אפשר לצד שהדם כולו מעורב, לזאת אי אפשר רק בהיותם תאומים ויצירתם בבטן כאחד וינק זה מהמבחר וזה מהפסולת, (ולכאורה היה בהם ביטול בחירה, אך יבואר אי"ה שמ"מ הבחירה במקומה), וזהו ביאור הענין.

כה תאמרון לאדוני לעשו (בראשית לב ה). על דרך הפשוט נ"ל, על דרך במדעך מלך אל תקלל (קהלת י כ), כי אזנים לכותל וכמעשה דשמעון בן שטח, ועיין רמב"ן שכתב שבמה שקראו אדוני, היה מראה לו כאלו אין המכירה של הבכורה כלום, וכי הוא נוהג בו כבוד להוציא המשטמה מלבו, עד כאן דבריו. ולפי זה יש לפרש כה אמר עבדך יעקב, הוא פיוס על לקיחת הבכורה, ועם לבן גרתי הוא פיוס על הברכה וכפירוש רש"י, ועל ראשון ראשון. ואמנם לי נראה טעם על אמרו לאדוני לעשו ואפילו שלא בפניו, כי יעקב ודאי היה דובר אמת בלבבו, לכך כיון שההכרח היה שיאמרו בפניו אדוני ושליחו של אדם כמותו, קבל אותו על עצמו לפי שעה בלב לאדון לפי שהוא היה אחיו הגדול, אף שלקח הבכורה, מכל מקום גדולתו לא לקח שהיא מעלה בפני עצמו אף שאיננו בכור, כדי שלא יכחיש הלב מה שבפיו, ואמת היא מדת יעקב שנאמר (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב, ולכך אמר גם שלא בפניו אדוני כנ"ל. והנה יש ראיה לדבר דאף שלקח יעקב הבכורה, מכל מקום נשאר עשו בגדולתו, דאם לא כן יקלקל הנבואה ורב יעבוד צעיר (בראשית כה כג). והנה עשו הרשע טעה בזה, וחשב שמאחר שמכר הבכורה הוא הצעיר, ואפשר ששמע באיזה פעם מאמו מהנבואה שנאמר לה בעת עיבורה, וזהו אשר צוח הנה את בכורתי לקח (בראשית כז לו), ואם כן ראוי להיות ורב יעבוד צעיר, ועתה לקח ברכתי, והוי תרתי דסתרי כי הבין מה שרצה יצחק לברכו, ובאמת היה הדבר תלוי ברפיון, כי הנבואה נסתמה ויצאה לפועל על ידי ברכות יצחק ונתברר הפירוש, ולכך הוצרך לברכה והבן, והוא על דרך שפירש מהר"ם פאדווה הגמרא (מו"ק דף ט' ע"ב) זילו לגבייהו דלברכוך, ואמרו יהא רעווא דתזרע ולא תחצד. וזה שענה יצחק הן גביר שמתיו לך, שאני כבר הוצאתי הפירוש אל הפועל כדברי מהר"ם הנ"ל, והבן כי הוא נכון.

ויצא יעקב וגו' (בראשית כח י), ויפגע במקום וגו' (בראשית כח יא), ויחלום והנה סולם וגו' (בראשית כח יב). יבואר על פי שכתב במגלה עמוקות ריש פרשה זו, כי הלך עשו אל ישמעאל ולקח את בתו (בראשית כח ט), לפי שראה שיעקב הוא קו האמצעי, ורצה להרע לו משני צדדין מימין ומשמאל, כי לקמן בפרשה זו כתב כי ישמעאל רוכב מימין על ל"ו שרים שלו, ועשו משמאל, והם הגאים, עיין שם. והנה יעקב השיג זה ונתיירא, על כן רצה לקיים אם בא להורגך וכו' (ברכות נ"ח ע"א). והנה יעקב מדתו תפארת וכולל הז' ספירות כמ"ש הרשב"ץ, ומלכות גנוז בו כי יהודה בו בכח, אך כדי לאבד אותו רשע, רצה לדבק עצמו בגבורה דקדושה להגביר הדינים עליו. והנה סבר שחפץ מדה זו תיכף לאבד, אבל באמת גם במדה זו כלול רחמים ומסכמת להמתין על הלקט, ואז שמח במפלתן של רשעים (סנהדרין ל"ט ע"ב), והיינו נתמלא סאתם (סוטה ט' ע"א), כי מלא רק רע ואין בו תערובות טוב. אבל בעשו היה צריך שילוקט ממנו כמו אנטנינוס וכדומה כמ"ש בפרשת תולדות (בראשית כה כג, ברכות נ"ז ע"ב), וקטיעה בר שלום (ע"ז י' ע"א), ונבוזראדן דנפיק מיניה ר' מאיר (גיטין נ"ו ע"א), ואונקלוס בר אחתיה דטיטוס (גיטין נ"ו ע"ב), וכדומה. והנה במגלה עמוקות פירש מחרן אנחנו (בראשית כט ד), מסטרא דדינא קשיא, עיין שם. והנה בספר כבוד חכמים על אגדת ירושלמי (במסכת ברכות כ"ד אגדה כ"ב), כתב שם לפרש הפסוק (ירמיה יז יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. ותמצית דבריו על פי המאן דאמר (יומא נ"ד ע"ב) דמציון נברא העולם, שנאמר (תהלים נ ב) מציון מכלל יופי וגו'. והנה התחלת בריאת העולם היה במדת הדין, רק הגמר היה במדת הרחמים, כמאמר ר"ל (ב"ר י"ב ט"ו) בתחילה עלה במחשבה וכו', וראה שאין העולם מתקיים וכו'. ובודאי דמחשבות לבו קיים תמיד במקום התחלת הבריאה, רק אחר כך להתפשטות העולם גמרו בשם ה', ונמצא דמקום התחלת בריאה קיים על פי המחשבה, והיינו במדת הדין. והנה אמרו רז"ל בתחילה אמת, ואחר כך ורב חסד. ויובן שכך היא המדה, דמתחילה יושב על כסא הדין, וכיון שרואה שהעולם חייב כליה ח"ו, עומד מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים ומטה כלפי חסד, ונמצא כסא כבוד הראשון הוא דין. וז"ש כסא כבוד מרום מראשון, היינו הכסא כבוד הראשון הוא מקום מקדשינו, לפי שמשם היה התחלת הבריאה כנ"ל, עיין שם. ונמצא דבית המקדש הוא מקום הדין. והנה התחלה לכל דבר יקרא פתח ושער, והנה במקום אחד מקדים הפסוק שמים לארץ, ובמקום אחר מקדים ארץ לשמים, שנאמר (בראשית ב ד) ביום עשות וגו', ללמדך ששניהם נבראו כאחד, שנאמר (ישעיה מח יג) אף ידי יסדה וגו', וכמו שהיה במשה ואהרן (ב"ר א' ט"ו). ועל פי זה יתבאר וילך עשו אל ישמעאל, והבין יעקב כונתו, לכך ויצא יעקב מבאר שבע, היינו ממדתו וילך חרנה, ר"ל לחרן כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה, והנה ויפגע במקום שהוא מקום הדין וגו', ויחלום והנה סולם זה בית המקדש כמבואר במדרש (שוח"ט מזמור ע"ח), והנה מלאכי אלקים שלוחי הדין וכו', ויחלום אף על פי כן (בראשית כח יג) והנה ה' נצב עליו שכלול ברחמים כנ"ל, ובזה הראה לו כי אין חפץ באיבודן קודם שנתמלא סאתם כנ"ל, על כן ויאמר וגו' (בראשית כח טז) ויקץ משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה, דהיינו מדת הרחמים, ואנכי לא ידעתי שהיה סבור שהמדת הדין הוא רק דין, ולנגד שהשיג אותו המקום הוא מקום הדין, אמר (בראשית כח יז) מה נורא וגו' אין זה כי אם בית אלהים כנ"ל, הואיל וזה שער השמים היינו התחלת בריאתן, וכמ"ש בספר הנ"ל על הפסוק (תהלים סח לו) נורא אלהים ממקדשך, והפסוק מציון מכלל יופי, ר"ל שממנו הוכלל העולם, על כן אלהים שהוא מדת הדין הופיע, עיין שם והבן.