חסידות על בראשית כה:כז

ועל פי הדברים האלה יתבאר דברי המדרש (שמו"ר כ"ז ו') וישמע יתרו, הדה"ד (משלי יט כה) לץ תכה ופתי יערים, לץ תכה זה עמלק, ופתי יערים זה יתרו וכו'. בהקדים להבין מאמרם ז"ל (מדרש תנחומא תצא, סי' ט') כי עמלק חתך מילתן וזרקן כלפי מעלה. ונ"ל הטעם דאיתא בסנהדרין (דף נ"ט ע"ב) אלא מעתה בני עשו ובני ישמעאל לחייבו, ומשני כי ביצחק (בראשית כא יב), ולא כל יצחק, ועיין היטב הדרוש שבפרשת תולדות (בפסוק ויהי עשו וגו') בארוכה. והנה זה עמלק בן אליפז רצה לומר כי הוא הבכור של יצחק, והוא אותו המקצת של יצחק שנמשך אחר אברהם, ובפרט שבטלו ישראל מדברי תורה כמו שמבואר במדרש ובספרים, ופירשו המפרשים ויבא עמלק, לשון בא בטענה והיה כאשר תריד, ואם כן הוא חשב שהברכה חוזרות להבכור דהוא עשו והוא בכורו, ונמצאת אומה הישראלית אינם הבני ברית ולכך חתך מילתן, וכשהוכה איתגליא מילתא דיעקב העיקר. והנה כאשר יצאו ישראל ממצרים, הנה חשבו בני ישמעאל ועשו ובני קטורה לאו דעדיפא מינייהו, רק דהן כבר ישבו לבטח וכל אומה ואומה מזרעו יש לה מלך וממשלה וניר וארץ מיוחדת, ואלו הם גם כן מזרעו, והם שפלים וגרים היו בארץ מצרים, הוציאם ית' שיהיו לאומה חשובה וינחילם ארץ שישוו לשאר בני אברהם, אבל לא להיות עדיפי מינייהו, וכן עלה על דעת יתרו, ולכך לא רצה להדבק בהם כי גם מדין מזרעו, כמו שמבואר בפרשת חיי שרה (בראשית כה ב) וברבה פרשת פנחס (במ"ר פ"כ כ"ד). אבל אחר הכאת עמלק נתברר לו דהוא מצד חשיבת אומה הישראלית, ולא מצד תולדות אברהם לחוד. והיינו וישמע יתרו כהן מדין דייקא, דלכאורה מיותר הוא. ועוד את ישראל מיותר דהא בהו איירי, והוה ליה למימר כי הוציאם. ובהנ"ל אתי שפיר את ישראל דייקא ממצרים, לכך בא לגייר ולדבק בהם, וז"ש המדרש לץ תכה זה עמלק, ופתי יערים זה יתרו ודוק, (והיינו דמסיים במדרש רבה אמר אין לי לילך אלא אצל אלקי ישראל, והבן).

בנוסח על הנסים בחנוכה מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. וזהו תוקף הנס שהיה נגד הטבע. ואח"כ אומרים ג' לשונות וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך וזה אינו שייך לגדל הנס רק הכל ענין א' שמסר השי"ת היונים ביד ישראל. אך ענין הג' דברים שחשב הוא דשרשי הקליפה הם הקנאה והתאוה והכבוד שורש הקליפות דעשו וישמעאל שמהם נסתעף ל"ה מימנא ול"ה משמאלא כמ"ש האריז"ל. קליפת ישמעאל נקרא חמור דשני נעריו עמו בעקידה היו ישמעאל ואליעזר כמ"ש בפירש"י והוא במד"ר (אמור פ' כו) ולהם אמר אאע"ה שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור כמ"ש (יבמות סב.) והיינו קליפת התאוה כמ"שנ אשר בשר חמורים בשרם וגו'. ועשו קליפת שור דאי' (ברכות סא.) והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא והיינו שור נגח קליפת הקנאה ורציחה. ועמלק קליפת כלב כמ"ש (זח"ב סה א) נפק מתקיפותא דלהון דאיקרי כלב ודא חציפא מכולהו. והוא דאותיות אמצעות דשור וחמור ו' מ"ו גימט' כל"ב כמ"ש רח"ו והוא קליפת הגאוה והכבוד ועליו אה"כ זד יהיר לץ שמו וכמו שנדרש (מד"ר יתרו פ' כז) לץ תכה זה עמלק שהוא הלץ. והיינו דכל האומות שמעו עמים ירגזון מאחר שראו נסים נגלים ומפורשים ולא יכלו לכפור והוא ע"י לצנות דחה הכל וכפר. וזה בא מגאוה שלא יתכן בעיניו שיהיה דבר נעלם משכלו וגבוה מהשגתו וע"י זה נעשה לץ וכפר בכל ע"י לצנות. והוא ראשית גוים עמלק ראשית דקליפה דשורש הסתת הנחש היה והייתם כאלהים וזה סוף הגאוה וכמש"נ בנ"נ ובחירם וזהו שורש היצה"ר. והוא ע"י שבירת הכלים ומלכין קדמאין דמיתו שהיה ע"י גאוה דאנא אמלוך כידוע. וכמו שאמרנו שממה שנתלבש השי"ת בלבוש זה כמש"נ ה' מלך גאות לבש מזה נסתעף באדם הגאוה (וכמו שנת' וירא סוף מא' א). ומלכות יון איתא (בב"ר פ' ב) וחשך זה מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל כו' וכ' בסה"ק חש"ך ר"ת "חמור "שור "כלב ג' קליפות הנז'. דקליפות היונים היה מינות וזה שורש כל הקליפות שבא מהגאוה שגבה לבם שהם חכמים בעיניהם ומזה באו למינות. וע"י כן באו ג"כ לב' הקליפות שהם הקנאה והתאוה שחכמתם הוא היפך חכמת התורה דאיתא (קידושין ל:) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין והיינו אור תורה דמצלת מג' קליפות אלו. דכנגד קליפת התאוה אמרו שם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד כו' ומנוול נקרא יצה"ר של התאוה כמ"ש (שבת קנב.) אשה חמת מלא וכו' ובמדה"נ (זח"א קכח ב) לא מנוול כבראשונה כו' ע"ש. ואמר משכהו לבהמ"ד שימשוך חשק זה לד"ת כמו שיהיה לעתיד שיהיה לחמידו דאורייתא (כמש"ש קלח א). וכנגד קליפת הקנאה אי' בתיקונים (בהקדמה הנ"ל) וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תושבע"פ דהכי אוקמוה מארי מתני' תושבע"פ מפי הגבורה נתנה וכמ"ש (תענית ד'.) צו"מ דרתח אורייתא דקא מרתחא ליה שנא' הלא כה דברי כאש ורוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין. וכן עיקר הד"ת נקנה ע"י שפלות וע"י ד"ת קשורים בראשית המחשבה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית והוא כנגד ראשית דקליפה ראשית גוים קליפת הגאוה. וחכמתם שהוא חשך היפך תורה אור מביא לידי קליפות התאוה והקנאה כחות היצה"ר. וז"ש וטמאים ביד טהורים נגד קליפת התאוה כי עיקר שם טומאה היא טומאה היוצאה מגופו של אדם והוא הזיבה שבא מכח תאוה כמ"ש (פ"ב דזבים) בז' דרכים בודקין את הזב כו' ובהרהור. והעכו"ם אין בהם שום טומאה אבל חכמים עשאום כזבים לכל דבריהם דגופם מלא מזוהמת טומאה זו שהיא זוהמת הנחש שהטיל בחוה שלא פסקה מהם. וע"כ אמרו (ב"ר פ' פ) הנבעלת לערל קשה לפרוש דשדי בה זוהמא זו דתאוה. והוא קליפת ישמעאל שהיא הפסולת של אאע"ה שהיה מדת אהבה בקדושה כי כל אהבתו וחמדתו היה רק להקב"ה. והכח קדושה לפרוש מתאוה נקרא טהרה וכמ"ש דהמע"ה באותו מזמור דכאשר בא וגו' שהוא על פגם התאות ביקש לב טהור ברא וגו' ואז"ל (סוכה נב.) מכלל דאיכא טמא. וז"ש ביד טהורים דכ' יראת ה' טהורה עומדת לעד וע"י היראה נפרשים מתאוה כמש"נ כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה וגו' וע"י זה הם מלאים מתאוה. ואאע"ה בנסיון הי' דעקידה א"ל עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כי בירור שלימות אהבתו להשי"ת הוא כאשר בא כנגדו אהבה אחרת כמ"ש בנך וגו' אשר אהבת. ובנסיונות הקודמים היה רק כנגד חמדות עוה"ז שהיו כאין בעיני אאע"ה נגד אהבת השי"ת. אבל אהבתו ליצחק אע"ה שהיה בשביל קדושתו ושהובטח שיצא ממנו אומה קדושה בזה היה נסיון הי' שנתברר שהוא ירא ה' שהוא חושב הואיל והוא בנו אפשר שהוא מצד אהבת כל אב לבן. וזהו בירור שלימות האהבה דקדושה כאשר הוא ג"כ ירא ה' ולבבו טהור מאהבות זרות שמקליפת ישמעאל. וז"ש ביד טהורים כי ישראל הם האשה יראת ה' והם יראים וטהורים. ורשעים ביד צדיקים רשעים נגד קליפת עשו עפמ"ש במד"ר (ר"פ וישלח) פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא חרבך שבו אתה רודה את עולמך. והיינו שהשי"ת ברא את החרב להיות שבט אפו לרדות עולמו. וכתיב יוחן רשע שדרשוהו (מגילה ו.) על עשו שאמר יצחק יוחן וכו'. וכתיב חרב פתחו רשעים וגו' וכתיב וקראו להם גבול רשעה. ומדת הגבורה דקדושה הוא להיות גבור הכובש את יצרו. ויוסף שטנו של עשו (כמ"ש ב"ר פ' עג) שיוסף היה ג"כ גבור הכובש יצרו ובזה נתייחד יותר מכל השבטים דע"כ נקרא בשם צדיק. וזה החילוק בין צדיק לטהור דטהור הוא שהלב טהור לגמרי ע"י שממולא באהבת דקדושה. וצדיק הוא שכובשו בגבורתו שמתגבר כנגדו והוא מרכבה למדת צדיק והוא בקדושה בכור שורו הדר לו וגו' בהם עמים ינגח והוא נגד קליפת עשו שהוא שור נגח וזה רשעים ביד צדיקים. וזדים כנגד קליפת הכבוד שהיא התנשאות וגסות רוח כמש"נ זד יהיר לץ שמו והוא מנגד לקדושת התורה שנקרא בקדושה כבוד כמ"ש (חולין קלג.) ואין כבוד אלא תורה שנא' כבוד חכמים ינחלו. וזכה לזה יעאע"ה שצורתו חקוקה בכסא הכבוד כי הוא יושב אהלים שר"ל אהלי תורה וקול קול יעקב בתורה וזהו מדת אמת ליעקב כמ"ש (בברכות ה:) אמת זו תורה שנא' אמת קנה. ובימי החשמונאים היה עיקר התפשטות התושבע"פ וזה לעומת זה עשה האלהים ומצד התרבות הד"ת היה התגברות חכמת יונית שהיא היפך חכמת תושבע"פ והיה אז ארסטו ראש חכמי היונים. ומצד חכמתם היה להם התנשאות וגסות רוח והתלוצצו מכל אמונות הקודמות ואף מע"ז וכישוף. ואמנם רצו לבטל גם התורה הקדושה ודבר נבואה כי אמרו אם היה מציאות נבואה בעולם שהשי"ת ידבר עם בנ"א היה הם משיגים זה. ומחמת שלא השיגו בחכמתם הד"ת לא האמינו בד"ת שאמרו שאין חכמה בעולם רק מה שהם משיגים וע"כ נקראים זדים. ויעאע"ה זכה לתורה ע"י שפלותו בעיניו כמ"ש קטונתי מכל וגו' ונאמר יעקב כי קטן הוא דד"ת מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך וסימן לגסות הרוח עניות דתורה (קידושין מט:) ואמרו אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו (סוטה כא:). וזהו זדים שהוא קליפת הגאוה ובברכת המינים וכל הזדים וכו' ובחתימה ומכניע זדים שהוא שורש הכפירה שבא מגאוה. ביד עוסקי תורתך שישראל נקראו עוסקי תורתך שכן הלשון תמיד כל העוסק בתורה. וכן בברכת התורה הנוסח לעסוק בדברי תורה והיינו שיהי' לו עסק בתורה כי לעמל יולד והיינו שיהיה לו עסק ולא ילך בטל. ובאמת לעמל תורה נברא וטוביה לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא (כמ"ש סנהדרין צט:) ועכ"פ מי שנצרך להיות לעסוק גם בעמל דרך ארץ מ"מ יהיה יודע שנברא רק לשמש את קונו רק הרעותי את מעשי וכו' שאחר הקלקול נתקלל אדה"ר בזעת אפך תאכל לחם. ויהיה עיקר כונתו שיוכל לקבוע עתים לתורה ומי שאינו בר הכי יהיה המכוון שיוכל לגדל בניו לת"ת. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שע"י שיקיים בכל דרכיך דעהו שיהיה כל מעשיו לש"ש יהיה כל מעשיו מעשה המצוה כיון שתכלית המכוון לעבודת השי"ת וזהו עוסקי תורתך. וגם כל מעשה המצות הם בכלל עסק התורה וכמו שאמרנו במ"ש בגמ' (סוטה כא.) תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור כו' לומר לך מה נר אינו מאירה אלא לפי שעה כו' ומפרש בגמ' דנר מצוה הוא כמו נר שמן ופתילה כשהוא דולק ומאיר לפי שעה. ובזוה"ק (ח"ב קסו א) איתא דהמצוה היא נר היינו שרגא שהוא שמן ופתילה בלא שלהבת ושרגא בלא נהורא לאו כלום והתורה אור הוא הנהורא דאדליקת שרגא מניה עיי"ש. ולכאורה הם סותרין זא"ז ואמרנו שהכל א' והוא שכל המצות המצוה עצמה המעשה גולמיית היא רק נר שמן ופתילה בלא אור כלל. רק שבכל מצוה יש תורה אור והוא המכוון בהמצוה לש"ש שלא תהיה כמצות אנשים מלומדה ויעשה כאשר צוני ה' אלהי זהו התורה אור שבמצוה והוא הנהורא לאדלקה שרגא מיניה שכ' בזוה"ק. ומצות התורה הלימוד בעצמו היא מצוה ככל המ"ע והיא ג"כ נר מצוה שרגא בלא נהורא והמכוון לש"ש בלימוד התורה היא התורה האור שבמצות התורה. וההבדל שבין מצוה לתורה הוא שהאור תורה שבמצוה היינו הקדושה והמכוון שבה לש"ש הוא מאיר לפי שעה משא"כ התורה אור שבמצות לימוד התורה הוא מאיר לעולם. וזה מ"ש בגמ' דמצוה מאיר לפי שעה כנר ותורה מאיר לעולם. וידוע שכל א' מישראל אף מי שאין לו שום עסק בתורה שאינו בר הכי כלל ואין לו בנים לגדלם לת"ת מ"מ עכ"פ עוסק במצות ויש במצות ג"כ אור תורה היינו המכוון והקדושה שבמצוה וכל עסק המצות הם תורה אור ונקראו כל ישראל עוסקי תורתך:

במדרש תנחומא בריש פרשה זו (תנחומא ויצא סי' א'), ילמדנו רבינו ההורג נפש בשגגה, להיכן היה גולה. כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה, גולה לערי מקלט לשלש ערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו, ונתיירא שלא יהרוג אותו עשו אחיו הרשע וכו', עד כאן. והיא תמוה מאד מאי ענין גלות וערי המקלט לכאן. והנ"ל בזה, בהקדים מה שאמרתי כבר לפרש הפסוק (בראשית כז מה) עד שוב אף אחיך ממך. לכאורה תיבת ממך הוא אך למותר. והנה כעת נ"ל באופן אחר, דהנה ידוע (עיין ב"מ ל"ג ע"ב) דאצל הצדיקים קלות דומות עליהם כחמורות, והנה בשלח שליח ונהרג בדרך, כתבו דצריך כפרה לפי שהיא היה הגורם כידוע מתשובת מהרי"ו, ועל כל פנים לא נחשב רק לשוגג, כי הוא לא נתכוון לכך וידוע דשוגג חייב גלות. והנה קודם שנבחרו ערי מקלט, וכן עתה שאין ערי מקלט, הוא גלות סתם כידוע אמרם ז"ל (ברכות נ"ו ע"א) דגלות מכפרת עון, וכידוע מהספרים מענין ההורג נפש בשוגג דחייב גלות, וכן מצינו בגמרא (ב"ב דף י"ז) ברב כהנא דקטיל נפשא, וקבל עליו גלות. והנה אף שהאבות קיימו כל התורה, מכל מקום הך דערי מקלט לא שייך גבייהו, כי לא קלטו אז כלל, וראיה לדבר דהא מבואר במשנה דמסכת מכות דף ט' ע"ב, עד שלא נבחרו שלש שבארץ ישראל, לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות, שנאמר (במדבר לה יג) שש ערי מקלט תהינה, עד שיהיו ששתן קולטות כאחת, עד כאן לשון המשנה. ואם כן כל שכן קודם שנבחרו לגמרי, רק אז היה גלות סתם, וזה ברור. והנה אם גרם קצת בהריגת נפש, אף שאיננו חייב כלל בדבר, מכל מקום צריך כפרה, והצדיק שהקלה דומה עליו כחמורה, ודאי בעיניו יחשב כהורג נפש בשוגג ממש, ואם כן כל שכן כשהוא קצת גורם להחטיא חבירו בעון חמור שיהיה שופך דם, אף שהוא אינו חייב כלל בדבר ולא נתכווין לכך, שיהיה צריך כפרה כהורג נפש בשוגג, דהרי מבואר במדבר רבה פרשה כ"א (במ"ר פכ"א ד') אמר ר' שמעון קשה המחטיאו לאדם יותר מן ההורגו וכו', עיין שם. ואם כן כל שכן שיקבל על עצמו גלות. והנה איתא בתוספת (קדושין דף ל"ט ע"ב) ד"ה מחשבה רעה וכו', ובעובדי ע"א איפכא, מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה, דכתיב (עובדיה א י) מחמס אחיך יעקב וגו', לא מצינו שעשה עשו ליעקב שום רעה, אלא מחשבתו הרעה הקב"ה מצרפה למעשה וכו', ועיין שם. וכן איתא במדרש תהלים סי' למ"ד (שוח"ט מזמור ל') ר' נחמיה אומר חשב גוי וכו', עיין שם עד שם שנאמר (תהלים ל א) מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, עיין שם. והנה בתלתא אנפין י"ל בדברי התוספות הנ"ל, או שלא יצאו מכלל בני נח עד מתן תורה. או דבעובד ע"א תולה הדבר, ועשו היה עובד אלילים. או דעשו אינו מתייחס אחר זרעו של אברהם, דכתיב (בראשית כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ודרשו (נדרים ל"א ע"א) ביצחק ולא כל יצחק, ולכך נחשב עשו לבן נח. והנה לפי זה כאשר עשו חשב להרוג את יעקב, כבר נחשב לשופך דם וכאלו הרגו, ויעקב שהוא קצת גורם להחטיאו, בזה הוי על כל פנים כאלו הרגו בשוגג, דאם מחטיאו במזיד קשה מן ההורג בשוגג, לכך הבריחה היה בתורת גלות. והנה בחטא שוגג כתיב (במדבר ו יא) וכפר מאשר חטא על הנפש, כי אף שאין מגיע לו עונש בדין דשגיאות מי יבין, מכל מקום הוא פגם בטבע בנפש המתנועע, כידוע מחולי הגוף דהאוכל מאכל רע מזיק אף דשוגג היה, ומזיד דהוא במחשבה, הוא פגם בנפש השכלי דנקרא נשמה ולא נפש, והבן. ועוד טעם היה בהבריחה, דאולי יהרוג באמת, ואף דלא היה מבטל שום מצוה מפני סכנת נפשו, מכל מקום מתירא היה כיון דהוא הגורם קצת בהריגת עצמו, ומה לי גורם בהריגת עצמו או בהריגת אדם אחר. וזה הוא דברי רבקה הנה עשו אחיך וגו', ושמא תאמר כי מפני סכנת נפשך לא תבטל שום מצוה ובפרט מצות כבוד אב ואם כנודע, לכך אמרה ממך שגרמת לזה, ואם כן צריך אתה לקבל עליך גלות. ועל פי זה יתבאר המדרש תנחומא הנ"ל, דהפסוק אומר דיעקב גלה מארצו, ועל זה אמר ילמדנו רבינו וכו' להיכן הוא גולה אם דוקא לערי מקלט, ואם כן אין זה מטעם גלות, דאם היה מקיים התורה קודם שניתנה, היה לו לגלות לאחד מערי מקלט, או דילמא שאני הכא שקודם שנבחרו אין קולטין כלל, ולא היה למצוה זו מציאות בעולם, וכמו שישבתי לקושית הכרתי ופלתי על אחי יוסף איך אכלו משחיטת מנשה, (עיין בפרשת ויגש מ"ש על המדרש בי אדוני וכו', בראשית מד יח) והבן. והשיב כך שנו רבותינו וכו' לשלש ערים וכו' ושלש וכו', ר"ל דוקא ששתן והבן, ואם כן קל וחומר הדברים קודם שנבחרו כמ"ש, לכך לא היה אז רק גלות סתם, ועל כן יעקב גלה לחרן בורח בנפשו, בשביל נפשו שתכופר מהפגימה, ונתירא, ר"ל וגם נתירא שלא יהרגנו ויהיה גורם להריגת עצמו, ודו"ק. וקצת באופן אחר נראה, בהקדים לפרש הפסוק (בראשית כח יא) וישכב במקום ההוא, שפירש רש"י (ד"ה וישכב) דגוף הדבר לא נכתב בהתורה דנטמן בבית עבר, והדיוק נכתב שלא שכב רק אז, ומה הכונה בזה. אבל נראה על פי הגמרא מסכת מכות (דף י' ע"א) אמר ר' יוחנן הרב שגלה וכו', איני והא אמר ר' יוחנן מנין לדברי תורה שקולט וכו'. לא קשיא הא בעידנא דעסיק ביה וכו'. ואיבעית אימא מאי קולטין וכו'. והנה לתירוץ הראשון י"ל דבית עבר לא היה מקום גלות, דאפשר דהיה בעירו. ועוד דודאי היה רגיל שם מקמי הכי, כמו שפירש רש"י בפרשת תולדות בפסוק (בראשית כה כז) יושב אוהלים (ד"ה יושב), רק הא דברי תורה קולטין והוא דוקא בעידנא דעסיק, לכך לא שכב, אבל עכשיו וילך וכו' שקבל עליו גלות ממש, לכך וישכב דהיה יכול לשכב, והבן. והנה י"ל דהמדרש תנחומא סובר במסקנת דבר כתירוץ השני, והנה מתחילה בעי להיכן הוא גולה, ר"ל אם דוקא לערי מקלט שהיא גלות ממש, או רק לדברי תורה דדברי תורה קולטין, ור"ל דאם נימא דדברי תורה קולטין, אם כן אין זה משום גלות, דהא יעקב יושב אוהלים לא צריך לגלות, ואם נימא דאין קולטין, אם כן י"ל דהוא בשביל גלות. והשיב כך שנו רבותינו וכו', ור"ל דוקא גלות ממש, ועל כן יעקב גלה לחרן, והבן. ועל פי זה י"ל המדרש דדרש על יעקב ה' ישמרך מכל רע מעשו ולבן, ישמור את נפשך ממלאך המות, דר"ל ה' ישמרך מכל רע דייקא, דהיינו מעשו ומלבן דייקא, ור"ל כשאתה צריך שמירה שהלכת למקום לבן ועשו רצה לרדוף, אז ישמרך כי הגלות מכפר וקולט לשמירה, אבל אם היית במקומך ולא היית צריך שמירה רק ממקצת רע דהיינו מעשו, לא היית נשמר כיון שלא נתכפר, ושמא תאמר הלא דברי תורה קולטין, לזה אמר ישמור את נפשך ממלאך המות, ור"ל דדי שישמור ממלאך המות, כתירוץ הגמרא מאי קולטין ממלאך המות, ודו"ק.