חסידות על בראשית כו:ב

ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. עיין במדרש כמה פירושים על זה הפסוק. ועיין ברמב"ן הקדוש עיין שם. והנראה, כי הנה באמת לא היה רצון אבינו יעקב כלל לירד למצרים וכן מבואר קצת ברמב"ן הקדוש רק מחמת שראה שמוכרח לילך למצרים כמאמר חכמינו ז"ל (שבת פט:) ראוי היה יעקב כו', ולכך ראה לידבק במדת אביו, כי אברהם הלך למצרים אבל ליצחק אביו אמר לו השם יתברך אל תרד מצרימה (בראשית כו, ב) ורצה לדבק עצמו במדת אביו בכדי שלא לירד למצרים. וזהו ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק:

השמר פן תשיב את בני שמה (בראשית כד, ו). וכן אמר ה' ליצחק גור בארץ הזאת (בראשית כו, ג). כי הכלל יראה הוא מדבר גדול ממנו ובאמת אסור לירא מקטן ממנו כמו הירא מדבר אחר זולת השם יתברך הוא כמו העובד עבודה זרה חס ושלום ובאמת מדת אהבה יכול לאהוב הקטן ממנו כגון לאהוב את בני ביתו. ובזה יתורץ דקדוק מה שאמרו בגמרא (פסחים כב:) דרבי שמעון דרש כל את שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש עד שבא ר' עקיבא ודריש לרבות תלמידי חכמים. כי באמת מדת היראה יכול לומר אני ירא ממך אפילו ממי שגדול ממנו אבל מדת אהבה כלום יכול אדם לומר למלך גדול ונורא אני אוהב אותך, כי זה איננו שייך כלל אבל יכול לומר אני אוהב להיות אתך בביתך ולעבוד לך אבל מדת יראה יכול לומר למלך אני ירא ממך. ובאמת קשה למה לא פירש מן ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו, ה) ובזה מתורץ, דבאמת ואהבת את ה' אלהיך, בו שייך לומר את ה' אלהיך, כלומר לעבוד את ה' אלהיך ולהיות יושב בביתו אבל ביראה לא שייך לומר את ה' אלהיך תירא, כלומר לירא להיות את ה' אלהיך רק לפני ה'. וזה פירוש עד שבא ר' עקיבא ופירש לרבות תלמידי חכמים, כיון שהוא עובד ה' יש לירא מפניו. ובזה יבואר דבאמת אברהם מדתו היה במדת אהבה יכול להיות אפילו בחיצוניות כגון לאהוב בני ביתו ולגמול עמהם חסד ובזה היה יכול לילך חוץ לארץ אבל יצחק שהיה מדתו מדת היראה לא היה רשאי להיות בחוץ לארץ. וזהו שאמר פן תשיב וכו', וכן אמר השם יתברך ליצחק גור בארץ הזאת, אי אתה רשאי לילך לחוץ לארץ מחמת מדתך מדת יראה:

והנה ידוע דיצחק גם כן נביא היה, מדכתיב (בראשית כו ב) וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה וגו'. אך אין זה ראיה שהיה נביא בשעת העקדה, כי הנבואה הזאת היתה כמה שנים אחרי מות אברהם, ואם כן אפשר לומר כי בשעת העקדה עדיין לא הגיע למדריגת הנבואה, אך יש לדייק ממקום אחר דראוי היה לו אז מדריגת הנבואה, דידוע דברוך בן נריה תלמיד ירמיה נצטער על שלא הגיע למדרגת הנבואה כיון שהוא תלמוד הנביא, ואמר מה נשתניתי מכל תלמידי הנביאים שזכו לנבואה כמו יהושע ואלישע, עד שהשיב לו הקב"ה על ידי ירמיה הטעם כיון שהיה בעת החורבן, כמבואר כל זאת בדברי רז"ל (בירמיה מה ג) ובמכילתא הובא בילקוט שם). ולכאורה אינו מובן מה זה היה תמיהתו שמא עדיין יזכה לנבואה כיון שירמיה עדיין חי. מיהו לא קשה מידי דכלל גדול בידינו כל שאינו רואה סימן ברכה חמש שנים בלימודו, שוב אינו רואה כדמוכח מלויים כדאיתא בדברי רז"ל (חולין כ"ד ע"א), והוא הדין בלימוד סדר הנבואה. ואם כן לפי זה יצחק בנו ותלמידו של אברהם, וכבר היה בן ל"ז שנים, ודאי דהגיע למדריגת הנבואה ככל תלמידי הנביאים, דמה נשתנה כקושית ברוך בן נריה. ונקדים עוד דאיתא במשנה (ב"מ דף ל"ג ע"א) אבידת אביו ואבידת רבו, אבידת רבו קודמת שזה הביאו לחיי העולם הזה, וזה הביאו לחיי עולם הבא, ולכך רבו הוא האב האמיתי, ולכך קראו אלישע לאליהו אבי (מלכים ב' ב יב), ור' עקיבא לר' אליעזר הגדול (סנהדרין ס"ח ע"א), ולכך נקראו התלמידים בנים. ונ"ל הטעם דלכך קראו אלישע לאליהו אבי אבי בכפל, וכן רבי עקיבא לרבי אליעזר הגדול, משום דכתיב (ישעיה כו ד) כי ביה ה' צור עולמים, ודרשו רז"ל (במנחות כ"ט ע"ב ובב"ר פרשה י"ב) דעולם הזה נברא בה"א ועולם הבא נברא ביו"ד, ואם כן היו"ד היא כפל מהה"א, אם כן המוליד שמביאו לחיי עולם הזה שנברא בה"א הוא אב, ממילא רבו שמביאו לחיי עולם הבא שנברא ביו"ד שהיא כפל, הוא אב כפול, ולכך קרא שני פעמים אבי אבי כנ"ל. ועל פי זה יבואר התכת הכתובים, כי יצחק לא זכר בכאן כלל ממה שהוא האב המוליד, כי אינו ענין לשאלתו, וזה מבואר באם לא היה כתוב ויאמר בפני עצמו, משמע כי אמירה היא מענין הראשון. אבל כיון דמפסיק בויאמר, משמע שהאמירה הוא ענין אחר לגמרי, ולכך כיון שהפסוק רוצה להשמיענו דיצחק לא כיון כלל על שהוא אב המוליד, לכך כתיב ויאמר יצחק אל אברהם אביו, היינו כפשוטו שהוא אביו המוליד, ויאמר אמירה אחרת לגמרי אבי, ולא מענין אביו הראשון הנזכר בקרא כלל, רק מכח שהוא רבו לחוד קראו אבי כאמור באלישע, והיא הצעה לשאלה שאחר זה שמכח זה נצמח לשאול איה השה לעולה, שאין לומר שנתאמר לך בנבואה איזה דבר חדש, הלא כיון שאני תלמידך, אם כן אני גם כן במדריגת הנבואה ולמה לא הודיעני, הלא לא יעשה ה' אלקים דבר בלתי אם גילה סודו אל עבדיו הנביאים, דעל זה לא חישב שהדבר מוסב על עצמו, כי הדבר רחוק מאד מדרך השכל שיבקש השי"ת הדבר הזה, וכמו שכתוב גבי מישע מלך מואב (מלכים ב' ג' כז), ולא עלתה על לבי (ירמיה יט ה, עיין תענית ד' ע"א), עיין ברש"י שם (ד"ה וכתיב) אף שציויתי לאברהם, מכל מקום לא עלתה על לבי, וכקושית השטן הנסה דבר אליך תלאה כדאיתא בסנהדרין שם (פ"ט ע"ב). וכן מסתמא ידע יצחק מה שאמר השי"ת לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), אך אברהם כיון ששמע מפי הקב"ה כך, לא הרהר אחריו, אבל למי שלא שמע, מהיכי תיתי לחשוב על דבר זה, אך דחישב שהוא איזה דבר חדש נצטוה לעשות באש ועצים. והשיב לו אברהם אלקים יראה לו השה לעולה בני, וכיון שהצווי נוגע אליך, אין צריך לגלות לך כאמור בחבריה דמיכה, ועל זה אמר וילכו שניהם יחדיו, כי מאחר ששמע שהצויוי עליו לא הרהר כלל, אף שמתחילה היה דבר בטל בעיניו, כמו אברהם אביו שלא הרהר מכיון ששמע מפי הקב"ה, וברא כרעי דאבוהו ושניהם כאחד טובים זכותם יעמוד לנו, ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד. ועוד יש לפרש תשובת אברהם, דהא על זה הכלל קשה טובא, דאם כן כל מה שדבר ה' אל נביא אחד, ודאי דגם שאר הנביאים ידעו, אם כן לפי זה כל מה שהשיג משה בנבואתו, השיגו גם אהרן ומרים ואלדד ומידד וכל הנביאים שהיו בימיו, אם כן מה גבר בגוברין ולמה נקרא רבן של נביאים. ועוד בסדר הלימוד מבואר ברז"ל (עירובין נ"ד ע"ב) שמשה שנה לאהרן, ואחר כך נכנסו בניו ושנה עמהם וכו', נמצא אהרן שמע מפי משה ד' פעמים וכו'. וקשה הלא מאז שגילה למשה גילה לאהרן גם כן, ולמה צריך לשמוע מפי משה. אלא ודאי דהגמרא דייק בלישניה חבריו הנביאים אבל לא תלמידיו הנביאים, כי מי שהוא גדול בנביאות מחבירו עד שיקרא רבו בנביאות, ודאי דיכול להיות שישיג מה שלא ידע הקטן ממנו, אך אם הם במדריגה אחת, אז הוי זה הכלל. ואל תשיבני במ"ש באם גדול מהם יכול להיות דהוא ידע והם לא ידעו, הלא הקרא אומר כי לא יעשה ה' אלקים דבר וגו', ומה בכך שיש גדול מהם, מכל מקום הם גם כן נביאים ולא יעש אלא אם כן יגלה להם גם כן. לא קשה מידי, דקרא דייק בלישניה אל עבדיו הנביאים, ולא כתב בסתם אל הנביאים. רק דזה יובן ממ"ש הקב"ה לאהרן ומרים (במדבר יב ו-ח) אם יהיה נביאכם ה' וגו', (במדבר יב ז) לא כן עבדי משה וגו', וכן אחר כך אמר (במדבר יב ח) בעבדי במשה, ויש להבין וכי אהרן לאו עבד ה' היה. אלא ודאי דלא מקרי עבד ה' רק גדול כזה שאין בדורו גדול ממנו, הוא מיקרי באותו דור עבד ה'. ועל פי זה יתפרש הגמרא דסנהדרין הנ"ל שפיר, דמקשה על הא דתני הכובש נבואתו לוקה מאן מתרי ביה, ומשני חביריו הנביאים דכתיב כי לא יעשה דבר ה' כי אם גילה סודו וגו', וחזר ומקשה ודילמא הדרא בהו, ומשני אודיעו הוי מודעי לכלהו נביאי, עכ"ל. וקשה דקארי לה מאי קארי לה, הלא כבר אמר כי לא יעשה ה' וכו'. ולפי מ"ש אתי שפיר, דמשני דמשכחת הכובש נבואתו דמתרי ביה, כגון חביריו הנביאים דידעו בדבר שנאמר לו, ומתרי ביה שלא יכבשנה. ואין להקשות מנא ידעו, שמא הוא עלה למדריגה יותר גדולה מהם, דכל אדם יש לו בחירה ויש קונה עולמו ומדריגתו בשעה אחת (ע"ז י' ע"ב). לא קשה מידי, דהא מכל מקום הם יודעים שנאמרה לו נבואה והוא כובש, דהא בכהאי גוונא איירי שהם יודעים. ועל זה מקשה שפיר דילמא מהדרי בהו ולכך כובש נבואתו, והא דהם לא ידעו מהחזרה, יכול להיות דהוי גדול מהם. ומתרץ אודיע הוי מודעי וכו', ולא מחמת הקרא דלא יעשה וגו', רק מחמת שהודיעו להם גוף הדבר ודאי דאם איכא חזרה שמודיעין להם, דכיון שכבר השיגו בנבואה דבר מה ויראו שלא יתקיים, יפלו במבוכה ויחשבו בעצמן שנבואתן מועטת ויהיה להם תקלה לעתיד, לכך ודאי דמודיעין להם החזרה, וזה דבר נכון מאד וברור בפירוש הסוגיא. וידוע דרש"י פירש בפרשת בלק בנו בעור (במדבר כד ג, ד"ה בנו), שאביו בנו היה בנביאות, וגם מצינו מפורש דאברהם גדול מיצחק בנבואות, וגם בלאו הכי עדיין לא הגיע אז כשהיה בן ל"ז שנה, למדריגתו של אברהם שהיה בן קל"ז שנה, וזקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת שנאמר (איוב יב יב) בישישים חכמה וגו' (קנים פ"ג מ"ח). ואם כן זאת היתה תשובת אברהם ליצחק על קושיתו למה לא גילה לו הקב"ה כיון שגם הוא היה נביא כמ"ש, והשיב לו אלקים יראה לו השה לעולה בני, בני כמשמעו, וגם בני בנביאות כי הא בהא תליא כמ"ש כי כל זמן שמזקינין גדולה מדריגתם, וממילא כיון שבנו הוא גם כן בנו בנבואות, ובגדול ממנו לא שייך זה הכלל כמ"ש, וגם זה נכון בס"ד.