חסידות על בראשית כו:ג

ובדרך דרוש על פי הדת ודין מדיני התורה, יתבאר וידבר אלקים (שמות ו ב). וגם הא דכתיב בתריה (שמות ו ג) וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם וגו', עד (שמות ו ח) ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'. הנה הקושיות רבו כמו רבו. (א), מה אשמועינן בזה שהבטחה היה בשם אל שדי, ומה נפקא מינה בזה באיזה שם היה ההבטחה, ובפרט לפי מה שפירש רש"י ושמי ה' לא נודעתי להם, שלא ניכר להם במדת אמיתית שלא נתקיים הבטחה בימיהם, אם כן אף אם היה הבטחה בשם ה', מכל מקום לא נתקיים בימיהם. (ב), ועוד קשה על הא דאמר ושמי ה' וגו', אי כפשוטו שלא הודיעם שם ה', קשה מה שהקשה רש"י והראב"ע הלא כתיב באברהם (בראשית טו ז) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, וביעקב (בראשית כח יג) אני ה' אלקי אברהם אביך. ועוד שהיה ראוי לומר לא הודעתי, ואם נפרש כפירוש רש"י שלא ניכרתי להם במדת אמיתית שלי שהרי הבטחתים ולא קיימתים, עד כאן. קשה הרי לא הגיע הזמן שיתקיים. ואין לומר מכל מקום לא נראה להם קיום ההבטחה. זה אינו, דהלא נתקיימו להם כמה הבטחות, כמו באברהם שהבטיח לו שם אתה זוכה לבנים (ר"ה ט"ז ע"ב), והבטיח לו שתילד שרה ונתקיים. וכן ביצחק (בראשית כו ג) גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, ונתקיים כמו שנאמר (בראשית כו כח) ראו ראינו כי ה' עמך, ונאמר (בראשית כו יב) וימצא מאה שערים ויברכהו ה'. וכן ביעקב (בראשית כו טו) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך וגו', הכל נתקיים. אם כן הרי ניכר להם מדת אמיתית שלו ית' במה שראוי להתקיים אז, ומה' לא נתקיים אז שעוד לא הגיע הזמן, והחלק יעיד על הכל, ובפרט על הכלל וקצתו על קצתו, וקושיא גדולה מאד היא לענ"ד. (ג), איך נמשך לזה הפסוק (שמות ו ד) וגם הקמותי וגו'. (ד), (שמות ו ו) לכן אמור לבני ישראל אני ה', ואחר כך מסיים אני ה', ותרתי למה.

ז וּבִפְנִימִיּוּת בִּרְכָאָן, שֶׁהוּא דַּקּוּת הַבִּרְכָאָן, נִתְבָּרֵךְ מֵהֶם הַמְסַדֵּר וְהַמְיַשֵּׁב אֶת הַשֵּׂכֶל, שֶׁהִיא בְּחִינַת כֶּתֶר, בְּחִינַת (בראשית כ״ו:ג׳): וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ, כֶּתֶר הוּא לְשׁוֹן הַמְתָּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב ל״ו:ב׳): כַּתַּר לִי זְעֵיר, כִּי כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִין אֶת הָאָדָם אֵיזֶהוּ שֵׂכֶל, אוֹמֵר: הַמְתֵּן עַד שֶׁאֶתְיַשֵּׁב, וְגַם שָׁם צָרִיךְ אֱמוּנָה, בִּבְחִינַת אָמוֹן מֻפְלָא.

השמר פן תשיב את בני שמה (בראשית כד, ו). וכן אמר ה' ליצחק גור בארץ הזאת (בראשית כו, ג). כי הכלל יראה הוא מדבר גדול ממנו ובאמת אסור לירא מקטן ממנו כמו הירא מדבר אחר זולת השם יתברך הוא כמו העובד עבודה זרה חס ושלום ובאמת מדת אהבה יכול לאהוב הקטן ממנו כגון לאהוב את בני ביתו. ובזה יתורץ דקדוק מה שאמרו בגמרא (פסחים כב:) דרבי שמעון דרש כל את שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש עד שבא ר' עקיבא ודריש לרבות תלמידי חכמים. כי באמת מדת היראה יכול לומר אני ירא ממך אפילו ממי שגדול ממנו אבל מדת אהבה כלום יכול אדם לומר למלך גדול ונורא אני אוהב אותך, כי זה איננו שייך כלל אבל יכול לומר אני אוהב להיות אתך בביתך ולעבוד לך אבל מדת יראה יכול לומר למלך אני ירא ממך. ובאמת קשה למה לא פירש מן ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו, ה) ובזה מתורץ, דבאמת ואהבת את ה' אלהיך, בו שייך לומר את ה' אלהיך, כלומר לעבוד את ה' אלהיך ולהיות יושב בביתו אבל ביראה לא שייך לומר את ה' אלהיך תירא, כלומר לירא להיות את ה' אלהיך רק לפני ה'. וזה פירוש עד שבא ר' עקיבא ופירש לרבות תלמידי חכמים, כיון שהוא עובד ה' יש לירא מפניו. ובזה יבואר דבאמת אברהם מדתו היה במדת אהבה יכול להיות אפילו בחיצוניות כגון לאהוב בני ביתו ולגמול עמהם חסד ובזה היה יכול לילך חוץ לארץ אבל יצחק שהיה מדתו מדת היראה לא היה רשאי להיות בחוץ לארץ. וזהו שאמר פן תשיב וכו', וכן אמר השם יתברך ליצחק גור בארץ הזאת, אי אתה רשאי לילך לחוץ לארץ מחמת מדתך מדת יראה: