חסידות על בראשית כז:כז

וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ יְהוָֽה׃

ישמח משה

ועל פי זה נראה לי לפרש הפסוקים בתהלים (סי' ע"ו) משמים השמעת דין וגו', עד סוף הסימן. בשנקדים עוד במסכת שבת (פרק רבי עקיבא דף פ"ח ע"א) אמר חזקיה מאי דכתיב משמים השמעת דין וכו', עיין שם. והנה על זה קשה קצת מה היא הלשון דין, והיה ראוי לומר משמים השמעת תורה. ועוד דלמה מעיקרא יראה, הלא ודאי יקבלו התורה, דהא הכריחם בעל כרחם בכפיות ההר כגיגית. אבל נראה לי דהיא הנותנת דהקושיא הוא התירוץ, דמשום הכי יראה דראתה שמכריחין את ישראל, וסברה דההכרח לא ישובח ולא יכונו עמודיה על ידי זה, ושקטה לבסוף כשראתה שנתכנו עמודיה, כמו שדרשו רז"ל במדרש (ב"ר פרשה ס"ו סי"ב) בפסוק (תהלים עה ד) נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה, והא דנתכנו עמודיה, היינו משום דהשי"ת ידע מחשבתם כי סופם ברצון גמור כנ"ל. והנה ידוע דמה שאמרו (מכות דף כ"ד.) מפי הגבורה שמענו, לפי שנתנה התורה בגבורה דהוא מדת הדין כנודע וביד חזקה, וכמו שמתחילין העשרת הדברות וידבר אלקים (שמות כ ב), וכמו שפרשתי בפסוק (תהלים סב יב) אחת דבר אלקים וגומר. והנה ישראל נקראים ענוי ארץ, כמו שדרשו רז"ל (חולין פ"ט ע"א) בפסוק (דברים ז ז) כי אתם המעט מכל העמים, וכמו ששמעתי לפרש הפסוק (תהלים קמט ד) כי רוצה ה' בעמו וגו', ובפרט לעתיד לבא דידוע מה דאיתא בספרים על הפסוק (תהלים מד כו-כז) כי שחה לעפר נפשינו וגומר (תהלים מד כז) קומה עזרתה לנו, דבעת שהן יורדין עד לעפר, הן עולין עד לשמים (עיין מגילה ט"ז ע"א). וידוע (תנחומא אחרי סי' י"ב) דכל הגאולות והישועות לא היו תשועת עולמים, רק לעתיד לבא יהיה תשועת עולמים, וידוע מה שאמרו (יבמות ס"א.) קברי עובדי כוכבים ומזלות אינם מטמאין באוהל, משום שנאמר (במדבר יט יד) אדם כי ימות באוהל, ואין עכו"ם עובדי כוכבים ומזלות קרוים אדם, שנאמר (יחזקאל לד לא) אדם אתם וכו', וכתבו התוספות בברא בתרא (דף נ"ח ע"א ד"ה מציין מערתא), דלכך ר' בנאה היה מציין מערתא וכו', דהא אדם הראשון נקרא אדם, וכן אברהם אבינו שנאמר עליו האדם הגדול בענקים (יהושע יד טו), עד כאן. ועיין בתוספת יבמות (דף ס"א ע"א) ד"ה קברי כותים. ונקדים עוד דאם כועס השי"ת על העובדי כוכבים ומזלות ומענישן, אינם באים לידי הודאה שיודו וישבחו להשי"ת על ידי זה, כמו שביארנו רז"ל במסכת עירובין (דף י"ט ע"א) דגם בגיהנם פושעי ישראל חוזרין בתשובה, וברכות יעטה מורה (תהלים פד ז), מה שאין כן פושעי אומות העולם, ואם שבין לפעמים על ידי יסורים, אין תשובתן שלימה כי הוא רק באונס, ואינו מועיל להשלים נפש על ידי זה, לכך לא נצמח להם טובה על ידי זה שיאמרו אודך ד' כי אנפת בי, כמו שנאמר בישראל ואמרת ביום ההוא אודך ה' וגו' (ישעיה יב א), והבן זה. והנה ידוע דמה שהשי"ת מתפאר בו ונחת ינחת בו, הוא לו כבגד מעטה ולמזח תמיד יחגרה כו', כמו שנאמר (ישעיה מט טז) על כפים חקותיך וגו', ונאמר (ירמיה יג יא) כאשר ידבק האיזור אל מתני האיש כן הדבקתי אלי בית ישראל, כנאמר (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר, וכבר פירשתי זה הפסוק (בהפטורת וארא), על פי מה שפרשתי (בפרשת תולדות) מה שדרשו רז"ל (סנהדרין ל"ז ע"א) בפסוק (בראשית כז כז) וירח את ריח בגדיו, אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו. ועל פי מה שפירש מהרח"ו בפסוק (שיר השירים ו ב) דודי ירד לגנו לערוגת הבושם "לרעות "בגנים ו"ללקוט "שושנים, כי הר"ת שלהם היא לבו"ש, עד כאן דבריו. ומזה יובן כי הטעם והריח הוא בבחינת נפש, והטעם ולא ריח בבחינת גוף, וריח ולא טעם בבחינת לבוש, ולא זה ולא זה בבחינת בית, והבן. וידוע דיוסי משיתא ויקום איש צרידא (ב"ר ס"ה כ"ב), אף במה שהטיבו מעשיהם לבסוף, היה רק מעשה טוב, ולא עסק בתורה, והבן זה. היוצא מזה דמה שהשי"ת מתפאר בו כביכול חוגר כאיזור, ועיין בויקרא רבה (פרשה י"ב סי' ה' (ויק"ר י"ב ה')) שם משל למלך שהיה לו פרקסין וכו', א"ל שהן דבוקין לו, הדה"ד כאשר ידבק האיזור וכו', עיין שם ועיין שם ביפה תואר. והנה ידוע מ"ש התוספת בריש חולין (דף ב' ע"ב [ד"ה אבל]) בפסוק (בראשית כח כ) וידר יעקב נדר, דבעת צרה מותר לנדור, עיין שם. וידוע דאם אינו ראוי לנדור, אמרינן (יבמות ק"ט:) כל הנודר כאלו בנה במה, וכל המקיימו כאלו הקריב עליו בשעת איסור הבמות, רק יש לו להתיר מיד, עד כאן. אבל נודר בעת צרה דרשאי לנדור, ראוי שישלים ואינו מוזהר שיתיר לו, והבן. וידוע דזה דוקא בישראל, אבל באומות העולם כתיב (יונה ב' ט) משמרים הבלי שוא וגו', כמו שפירשתי הפסוק (ירמיה ט"ז י"ט) ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה וכו', (פרשת האזינו אופן חמשי). ונ"ל ברור שזה הכל מטעם הנ"ל של הרמב"ם, שהאומות עובדי כוכבים ומזלות גם בסוף אינו ברצון רק באונס גמור, לכך כשעובר האונס הן חוזרין לסורן, מה שאין כן ישראל. ועל פי זה יובן היטב מה שדרשו רז"ל (מנחות נ"ג ע"ב) בפסוק (ירמיה יא טז) יפה זית פרי תואר קרא ה' שמך וגו', דישראל מוציאין שמנן על ידי כתישה. וקשה מי הוא אשר לא יחזור למוטב כשמכריחין אותו. ועל פי זה יובן, דאומות העולם אם מכריחין אותן מה שחוזרין הוא באונס, אבל ישראל מוציאין שמנן שיש בהן, כיון שהוסר המונע, והבן. וידוע דפרעה הרשע הכבדת לבו היה, כמ"ש הרמב"ן שאף אם היה שב, לא היה כלום כי היה באונס גמור, מכל מקום לא היה נענש בעולם הזה שהיה חילול השם בדבר, לפי שהיה נראה שחזר בו ושב מדרכו, לכך היה הכבדת לב שישאר על בחירתו ורצונו ולא יהיה אנוס, והוא חטא בבחירתו ורצונו, עד כאן. והמורם מזה דבאומות עכו"מ ומלכיהם לא נחשב זה לרצון, כמו שראינו בפרעה ובכורש והבן זה. וידוע דיבצור לשון קצירה וביטול, ורוח לשון רצון, כמו ורעות רוח (קהלת א יד), וכמו ואת רוחי אתן בקרבכם (יחזקאל לו כז), וכמו שכתב הירושלמי (ביומא פ"ח ה"ז ובשבועות פרק קמא הלכה וא"ו) בפסוק (יחזקאל ב לב) והעולה על רוחכם, וכן הוא בויקרא רבה (ויק"ר ז' ג') בשם רבי שמעון בן יוחאי, וכמו שפירש הבינה לעתים בפסוק (תהלים קמו ד) תצא רוחו ישוב וגומר.
שאל רבBookmarkShareCopy

ישמח משה

ויגדלו הנערים ויהי עשו וגו' ויעקב איש תם וגו' (בראשית כה כז). מכאן עד סוף הסדר יש לדקדק במקראי קדש אלו טובא. (א), איך היה עשו כל כך חכם להרע לרמאות את אביו החכם האמיתי, בשלמא אם היה יושב אוהל ובקרבו ישים ארבו, היה מקום לטעות. אבל כיון שהיה איש שדה נגלה לעין כל, אם כן באיזה נכלים וערמימיות רימה את אביו. (ב), (בראשית כה כח) ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, פשוטו כתרגומו ארי מצידיה הוי אכיל. ולפי העולה על הדעת הדבר יפליא לפי ערך יצחק אבינו עולה תמימה, וגם עשיר גדול לפי פשוטי המקראות, לענין מה הוצרך לציד של עשו, ומה שפירש הראב"ע שירד מנכסיו והעני לעת זקנתו, קשה להולמם דאלו היה כך, לא הוה ליה לקרא לסתום אלא לפרש. וגם הדרש (תנחומא תולדות סי' ח') שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו, גם כן תמוה באיזה ענין הטעה אותו וכמ"ש לעיל. (ג), הלא מבואר במסכת קדושין (דף י"ח ע"א) דעשו מומר היה, בהא דמשני ישראל מומר שאני עיין שם, ועובד עבודה זרה היה, דהרי בעודו במעי אמו כשהיתה עוברת על בתי עבודה זרה היה מפרכס לצאת (ב"ר ס"ג ו'), ובודאי זה היה דרכו גם אחר כך, וכן כתב בבעל הטורים יעקב הלך אחר צו את בני ישראל, ועשו הלך אחר צו זה עבודה זרה, וכן כתב רש"י (ד"ה ויגדלו) זה פירש לבית המדרש וזה פירש לעבודה זרה, וקיימא לן (חולין ד' ע"ב) דמומר לעבודה זרה, הוא מומר לכל התורה כולה וכעכו"ם יחשב, אם כן איך אכל יצחק משחיטתו, הלא אפילו אם שחט כהוגן שחיטתו נבלה, וכבר ידענו (ויק"ר ב' י') כי האבות קיימו כל התורה כולה, ובפרט להמבואר ליודעי חן דמי שאוכל משחיטת רשע, פוגם בנפשו כי הוא רק פוגם בשחיטתו ואינו מתקן. ואין לומר דהיינו מפני שהיה סובר שהוא צדיק, דאכתי איך הניחו הקב"ה לאכול מזבחו, הלא קיימא לן אפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן, וכדאיתא בפרק קמא (דחולין דף ה' ע"ב). וכבר הקשה האלשיך איך בא לו תקלה לאהוב הרשע. מיהו זה יש ליישב, דכבר מבואר בתוס' שם (ד"ה צדיקים) דדוקא לענין אכילת איסור אמרינן כך דגנאי לצדיק, עיין שם. אבל קושיתי הנ"ל היא בתקפה. (ד), הלא לפי המבואר במדרש איכה (איכ"ר) מאנשי ירושלים מה שהכירו באכילתם הבשר, מבואר דיוכלו להכיר מהות השוחט באכילת הבשר, ובודאי ליצחק כל רז לא אניס ליה, וגם קבל מאברהם כל החכמה שהיו כליותיו נובעין לו חכמה (ב"ר ס"א ב'), ובדידיה כתיב (בראשית כז כז) וירח את ריח בגדיו שהיא מדריגה גדולה, כמבואר בזהר בהאי ינוקא, ואיך לא הכיר את זה. (ה), איך הניחו לו יעקב ורבקה להכשל בזה, ולא גילו את אזניו. (ו), הלעיטני נא מן האדום וגו' כי עיף אנכי (בראשית כה ל), עיין רש"י (ד"ה מן). והנה לעיל פירש רש"י (ד"ה והוא) עיף לשון נופל על רציחה, אם כן למה אמר עשו כן. ועוד מה על כן קרא שמו אדום, וכי בשביל אכילת עדשים יכנה לו שם בזיון שישאר לו לנצח עיין ברשב"ם, והוא מעבירות החמורות. (ז), למה אמר עשו מן האדום, ולא מן העדשים שהיא עיקר שמם, או מנזיד. (ח), איך יעקב אבינו הוציא מפיו אנכי עשו בכורך (בראשית כז יט) שהוא שקר גמור, וגם עשיתי כאשר דברת אלי. ועוד מאי הכפל ויחרד חרדה (בראשית כז לג), היה די לומר ויחרד. (ט), ויהי אך יצא יצא יעקב (בראשית כז ל), שהוא כפל. (י), ויחרד יצחק חרדה גדולה, מה כל החרדה הגדולה הזאת ליצחק עד מאד. והנה פתח דבריו בקצף על הבא מקודם, וסיים בברוך גם ברוך יהיה, ואף שדרשו רז"ל (ב"ר ס"ז ב'), מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ויש להבין גם פשט הפשוט. (יא), תיבת הוא הצד ציד מיותר, דהוה ליה למימר מי אפוא הצד ציד. וגם אין לו מובן דהא משמע הידוע, ובאמת לא ידע. (יב), מאי ואוכל מכל, ומאי גם ברוך יהיה. (יג), בא אחיך במרמה (בראשית כז לו), הו"ל בחכמה, ואף שפירשו בחכמה (רש"י ד"ה במרמה), מכל מקום קשה דהא יש להבין מה היה קשה להם שפירשו בחכמה, הלא באמת היה מרמה בדבר. אך עיקר הקושיא על יצחק למה כינהו בשם מגונה, כיון שכבר אמר גם ברוך יהיה והשיג שכך ראוי, אם כן לפי זה לא תירצו כלום דלמה קראו בשם בזיון מרמה, אף שכוונתו חכמה. (יד), למה אמר והיה כאשר תריד (בראשית כז מ). (טו), איך הברכה באה על ידי טעות, ומעשה ומחשבה מתנגדים. והנה כדי לישב כל זה, נקדים דזה היה מההכרח שיתברך יעקב במחשבת עשו וכמבואר בזוהר הקדוש, ועיין באגודת אזוב בקהלת סימן ד' מ"ש הטעם על זה. ועדיין איננו מספיק למשכיל, דהא המעשה בטעות הוי, ועשיה של טעות לאו כלום הוא. והנ"ל בזה, דהנה באמת הברכה לא היה בטעות, כי המחשבה על עשו היה הטעות בחשבו שהוא צדיק, ובאמת יעקב הוא הצדיק, ואם כן אדרבה אם מה שבטעות לאו כלום הוא, אם כן המחשבה והמעשה עולה כאחד והבן, והנה מיושב קושיא הט"ו. והנה זה בודאי שהיה יצחק מכיר באכילת הבשר אם נבלה או כשרה הוא, וכן מהות השוחט, והנה יעקב ורבקה לא רצו להלשין על עשו ולומר דלטוריא על עשו הרשע, וגם כדי שלא לצער את הצדיק, ויודעים היו שלא יועיל אם יוכיחו, והנה סמכו את עצמם שבודאי לא יכשל באיסור כי אין הקב"ה מביא תקלה על ידו. והנה בכיבוד אב יש שני מינים. א', אם מצוה לו. ב', אף אם אין מצוה לו, רק עושה מה שיודע שהוא לו לנחת רוח, וזה יותר גדול. והנה גם עשו ידע שיצחק לא יבא לידי תקלה על ידו, ולא יאכל משחיטתו, וגם שיכיר במהותו על ידי זה, ולזה התחכם הרשע בכל מה שצד לאביו, הביא ליעקב שישחוט לצורך אביו, ויעקב עשה זאת בשביל כבוד אביו אף שלא ידע אביו. והנה יעקב בשחיטתו תיקן הרבה מאד, לפי שהיה איש תם, היינו השלם הגמור בכל השלמות ויכול לתקן בכל המדריגות, וגם יושב אוהלים אהלו של שם ועבר וידע כל הסודות והרזין והכוונות. והנה עשו הביא את זה לאביו, והכיר אביו באכילתו כי השוחט הוא צדיק גדול מאד, וחשב שהוא בעצמו שחטו, על כן חשבו לצדיק גדול מאד והצנע לכת, שמראה עצמו כאיש שדה והוא גדול ואיש אלקים. וז"ש ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו לרמאות רוחו, והפשוט והדרש אחד כדרכי לפרש בכל מקום, ועכשיו מפרש איך היה, ויהי עשו איש שדה איש יודע ציד כפשוטו וגם כמדרשו, על ידי מה, על ידי ויעקב איש תם יושב אהלים שהוא היה הזובח לו כמ"ש, והולך ומספר רשעתו של עשו ויזד יעקב נזיד, פירש רש"י (ד"ה מן) שהיה ביום שמת אברהם, והנה בהרשע הסט"א מדבר מפיו אף שאינו יודע מה שמדבר, דהא מבואר (ב"ב ט"ז ע"ב) כי מיתת אברהם היה על ידי עשו, שנתקצרו שנותיו כדי שלא יראה אותו יוצא לתרבות רעה באותו היום, על כן אמר הלעיטני נא מן האדום, כי ראוי לי שאני הגורם לו כי עיף אנכי ברציחה, והיינו מן שפיכות דמים כפירוש רש"י לעיל, ועל כן מת הזקן כדי שלא יראה אותו בכך והוא הגורם לנזיד הנ"ל, והאדום הוא רומז על שפיכת דמים ששפך דמו של זקן, ולכן ראוי להשאר שמו לנצח אדום, ולא בשביל אכילת עדשים. או יאמר כי עיף אנכי, היינו רציחתו שרצח לזקן, (ואם כן מיושב קושית א' ב' ג' ד' ה' ו' ז'). והנה לפי זה אהבת יצחק לעשו וחשיבותו בעיניו, היה באמת מכח קדושת יעקב, ויעקב ידע כל זה. והנה בפרשת שמות (ד כב) על הפסוק בני בכורי ישראל, פירש רש"י (ד"ה בני) בכור לשון גדולה וחשיבות, כמו אף אני בכור אתנהו עליו למלכי ארץ (תהלים פט כח). והנה כאשר, הוא משמש לפעמים כאלו. ולפי זה מבואר מאמר יעקב, אנכי הוא מה שעשו בכורך (פירוש החשוב בעיניך), על ידי מה שעשיתי כאשר דברת אלי, ר"ל שאני העושה תמיד כאלו אלי דברת, ויצחק הבינו על פשוטו. וזה כונת רז"ל (זוהר ח"א קס"ז ע"ב) במה שדרשו וחלקו תיבת אנכי, מן עשו בכורך, וכן מה שפירשו (עיין שם רש"י ד"ה עשיתי) עשיתי כאשר דברת אלי כמה פעמים, (ובזה נתישב קושית חית). והנה אחר שנגמר הדבר שנתברך יעקב קצת בפקפוק, חזר הדבר ממילא לטבעו שיכיר יצחק במעשה עשו וגם במעשה יעקב, ולכך ויהי כאשר אך יצא יצא יעקב ועשו בא, שכבר נתודע לו הכל זה לתומו וזה לרשעו, והנה עשו הרשע לא בא אז ליעקב שישחוט, דאז לא השיג רק כלב כמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל, ופחד שיכיר יצחק בו כי איך יבוא לידי תקלה, ועוד דידע דשכינתא גביה תדיר כמבואר בזוהר הק', על כן התחזק מאד ברוח הטומאה בתוקף הסט"א, וטימא עצמו בכל מיני טומאות לבא עם כל כחותיו, באופן שיברחו כל כחות הקדושה מיצחק ולא ירגיש כלל, על כן ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד, והיינו שדרשו (ב"ר ס"ז ב') שראה גיהנם פתוחה מתחתיו, מקום חשך ואופל צלמות מעון הסט"א. והנה היה חרדה אחר חרדה, כי מאחר שהכיר ברשעת עשו והריח ריח נבלה כריחא דיקדות גיהנם כמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל, החריד מאד בחשבו כי עד עתה שטעה אכל נבלות מצידו, וזה שאמר מי אפוא הוא הצד ציד עד עתה ואוכל מכל, ר"ל מכל ציד וציד. והנה הוא מיותר. אך שנצנצה אליו רוח הקודש בדבריו להשיבו באמצע שאלתו ויתובי דעתו, וזה הוא הצד ציד עתה ואוכל מכל כמדרשו (ב"ר ס"ז ב') מכל המטעמים, זה הוא שהיה אוכל משחיטתו גם עתה כאשר מקודם, ומה שאמר הוא הצד ציד אף שיעקב לא צד, לא קשה מידי, דהלא יעקב אמר ואוכלה מצידי, ולא עמדו המפרשים על זה כלל לישב האיך הוציא דבר שקר מפיו, אלא שמע מינה דגם זה מקרי צידה שצד אותם מן הצאן, וסיים דבריו ברוח הקודש בטרם תבא ואברכהו, לכך גם ברוך יהיה כמ"ש כי המחשבה עליך הוא בטעות, כי הוכיח סופו על תחילתו כי קדושתו היה עיקר החשיבות והאהבה, ושמא תאמר שלא יתקיים בו הברכה דהיה בטעות, על כן אמר גם ברוך יהיה, כי ראה והשיג בשעת הברכה שקבל על ראשו, והבן. והנה דרשו רז"ל (מגילה י"ג ע"ב) בפרשת ויצא (בראשית כט יב) שאמר יעקב לרחל כי אחי אביה הוא, היינו שאחיו הוא ברמאות, והקשו ומי שרי לצדיקים לסגויי ברמאות, ומשני אין דכתיב (תהלים יח כז) ועם עקש תתפתל. וכזה היה עובדא דיעקב כאן שהלך קצת ברמאות נגד עשו המרמה את אביו, וזה השיג יצחק עכשיו, וזה אמרו בא אחיך במרמה, ור"ל בא מי שהוא אחיך ברמאות, ולכך ויקח ברכתך, ואמנם והיה כאשר תריד, אם כן המחשבה טובה והמעשה ח"ו בטעות, לכך ופרקת עולו מעל צוארך, והבן. והנה ענין רוח הקודש שנכנס בתוך דבריו, יש לבאר כמו הליכי את הילד (שמות ב ט), שנצנץ רוח הקודש בתוך דבריו (סוטה י"ב ע"ב). והנה בזה יש כמה מדריגות, יש מרגיש, ויש שאינו מרגיש, וענין רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני (שמואל ב' כג ב). ונמצא שלש מדריגות, מדבר רק ברוח הקודש ולא ידע מה טרם צאתו, ואחר כך ידע. ויש שנכנס רוח הקודש בתוך דברי עצמו, ואחר כך מרגיש. ויש שאינו מרגיש, והבן. והאינו מרגיש מסיים כמו אינו מרגיש, והמרגיש מסיים כמו המרגיש, ולכך בת פרעה סיימה ואני אתן לך את שכרך, ויצחק סיים גם ברוך יהיה, והבן. ויש להוסיף ונבאר עוד בזה, כי יש להבין מי הוא המרגיש ומי הוא האינו מרגיש, והדעת נותן דמי שהורגל תמיד ברוח הקודש, מרגיש תיכף. ומי שאינו מורגל, אינו מרגיש. ולכך בת פרעה לא הרגישה, אבל יצחק ודאי הרגיש. והנה ודאי צער גדול אשר כמוהו לא נהיתה היה ליצחק אבינו בחשדו את עצמו שנכשל בנבלות וטריפות שקצים ורמשים, א' צער אכילות איסור, והב' צער העדר הצדקות איך שבאתה תקלה זו לידו. וזה אמרו ואוכל מכל, ר"ל שאני אכלתי מהכל ואיה חסידתי אם באתי לידי תקלה כזו, והנה קב"ה לא בעי דלהוי צדיק בצער, כמו שמצינו במסכת (ברכות פרק תפלת השחר (ברכות דף כ"ח ע"א)) ברבן גמליאל שהצטער עצמו ואמר דילמא ח"ו מנעתי תורה מישראל, אחזי ליה חצבי חיורי דמליא קיטמי, אף שאין זה האמת אחזוהו ליתוביה דעתיה כמבואר שם. ומכל שכן ביצחק אבינו הצדיק שהאמת הוא שלא נכשל, על כן נכנס רוח הקודש בתוך דבריו בתיבת הוא, שיהיה לו תשובה על דבריו מדבריו ולא יצטער וישמח צדיק בה'.
שאל רבBookmarkShareCopy

ישמח משה

ויאהב גם את רחל מלאה (בראשית כט ל). כבר כתבו המפרשים דתיבת גם אין לו ביאור. ועוד הקשו הא קרא אמר (בראשית כט לא) כי שנואה לאה, ואיך יתכן לומר שאהב את רחל יותר מלאה. ופירשתי דהכי קאמר, דמלבד עצם האהבה שאהב את רחל, אהבה גם כן מכח מעשה דלאה שמסרה לה רחל הסימנים כפירוש רש"י (ד"ה ויהי), (ומצאתי אחר כך פירוש זה באלשיך, רק בקצת שינוי וזה יותר נכון). ועתה נ"ל לפרש באופן אחר, על פי מ"ש הנזר הקודש סוף פרשת תולדות, אהא דאמרינן ב"ב (דף קכ"ג ע"א) ראוי היה הבכורה לצאת מרחל, אלא שקדמתה לאה ברחמים שהיתה בוכה לבל תעלה בגורלו של עשו, ומכח צניעות שהיתה ברחל החזירה הקב"ה לה. ולכאורה קשה נהי דתפלתה גרמה להזדווג גם כן ליעקב, אמאי הוי לה דין קדימה על אחותה שהיתה עיקר בת זווגו. אבל הענין שמתחילה היה בדעת עשו ללכת לבית לבן לקחת לו משם אשה כמו יעקב, כמו שהיו אומרים הגדולה לגדול והקטנה לקטן, אלא שמכח תפילתה של לאה נתהפך דעתו מן השמים שלא ללכת לשם, והלך אל ישמעאל (בראשית כח ט). ואם כן לאה גרמה נשואי רחל ליעקב, כי אלו לא נתבטל דעתו של עשו על ידי תפילתה, והיה עשו בא אל בית לבן, אז בהכרח היה יעקב נסוג אחור מללכת אל בית לבן לקחת את רחל מפחד עשו, ועל כרחך היה פונה לקחת לו לאשה ממקום אחר. וכיון שלאה בטלה הדבר בתפלתה, וגרמה נשואי רחל אל יעקב, לפיכך היה לה דין קדימה להיות לה משפט הבכורה, עד כאן דבריו בקצרה. ועיין בשפת אמת במשלי (י"ט פסוק י"ב) מ"ש בזה. וזה שאמר הכתוב ויבא גם אל רחל, דהיינו שקדמתה לאה, לכך שייך גם, וקשה על זה קושית נזר הקודש דלמה זה, דדי שתפעול בתפלתה שתינצל מעשו ותבא בגורלו של יעקב, אבל למה תקדים לרחל, הלא רחל הוא חלקו של יעקב, לזה אמר שהוא בדין, דלא מבעיא דנשואי רחל היה על ידי לאה, אלא ויאהב גם את רחל, דגם אהבת רחל הוא הכל מלאה, דאלולי תפילת לאה, לא היה בא יעקב לכאן כלל, ולא היה רואה את רחל מעולם שיאהבנה, כנ"ל נכון בס"ד. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (בפרשת ויחי, בראשית מח כב) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. והוא תמוה מאד, ועיין רש"י (ד"ה אשר). ועל פירוש רש"י הקשה בשפת אמת וכי הברכה שלקח מעשו נתן ליוסף, הלא חלקו של עשו הוא שני חלקים מהכל, וליוסף לא נתן רק חלק בכורה בין שנים עשר בניו, ושבט לוי לא לקח ונשארו י"א, ויוסף נחלק לשנים הרי שנים עשר, אם כן לא הוי חלק שניתן ליוסף רק חלק אחד מי"ב, ואין זה חלק בכורה שלקח מעשו וקושיא עצומה היא. ועוד קשה לי דחלק בכורה לקח ברצון, ואין זה בחרבי ובקשתי. והנ"ל דהא קשה לפי מ"ש לעיל בשם נזר הקודש על הגמרא דבבא בתרא, דאמר דמשום הכי נתן הבכורה ליוסף, משום דראוי היה לצאת הבכורה מרחל עיין שם, הלא השתא יצאה מלאה, ואלמלא שלאה התפללה, גם כן לא היה יצאה מרחל כנ"ל, ואם כן מאי זכות יש לרחל בהבכורה. והנ"ל בזה, דהא הקשה בשפת אמת שם על הא דפירש רש"י (בראשית כז א, ד"ה ותכהין) דכהו עינו של יצחק, כדי שיבא יעקב ויטול הברכות. דלמה יכהו עיניו, יותר טוב היה שעיניו לנוכח יביטו בצדקת יעקב וברשעת עשו ויברכהו ברצון. ותירץ דאם כן לא היה משטמה מעשו על יעקב, ולא היה בורח אל לבן, ואף אם היה נושא את רחל כמו שהיה אומרים הקטנה לקטן, וכמ"ש זקני מהרש"א שכך היה כתוב בהתנאים, מכל מקום היה שולח אחריה כמו ששלח יצחק אחר רבקה, אם כן לא היה נושא רק את רחל ולא את לאה, דנשואי לאה היה רק על ידי רמיה מלבן, ולא יתכן רק בבית לבן, וכבר העתירה לאה ברחמים וזכתה ליפול בגורלו של יעקב, על כן כהו עיניו של יצחק, כדי שיתברך יעקב ברמיה ויהיה משטמה, ועל כרחך יצטרך לברוח וישא גם את לאה, עד כאן דבריו. ולפי זה אתי שפיר הסוגיא דבבא בתרא הנ"ל, דאלולי שהעתירה לאה ברחמים, לא היה יעקב נשטם מעשו והיה שולח אחר רחל, ודו"ק. ונקדים עוד דעל לקיחת הברכות יתכן לומר בחרבי ובקשתי, על דרך (משל) [מ"ש לעיל] לפי שלא היה ברצון של עשו ועוררה שנאה ומלחמה. וגם לפי פירוש רש"י תורתי ותפלתי, יתכן יותר על לקיחת הברכות, דבלקיחת הבכורה לא מצינו שהשתמש בתורה ותפילה, אבל בלקיחת הברכות דמפורש בקרא שהיה על ידי וירח את ריח בגדיו (בראשית כז כז), וכפירוש רש"י (ד"ה וירח) שנכנס עמו ריח גן עדן, דהלא אין ריח רע יותר משטף עזים כמו שפירש רש"י, והנה זה שהיה נדבק בו ריח גן עדן, הוא ודאי על ידי תורתו ותפלתו שהיה רגיל בו, והבן. ועל פי זה יתבאר הפסוק ואני נתתי לך שכם אחד וגו', דהיינו חלק בכורה ואין בזה משום לא יוכל לבכר (דברים כא טז), דראוי היה לצאת הבכורה מרחל כמו שאמרו רז"ל (ב"ב קכ"ג ע"א), ושמא תאמר הלא אלולי שקדמה לאה ברחמים, גם את רחל לא היה נושא כמ"ש בשם הנזר הקודש מחמת המשטמה של עשו, לזה אמר הלא המשטמה הוא רק אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, והיינו מיד עשו כמו שפירש רש"י בחרבי ובקשתי כמ"ש, ונמצא אלולי שהעתירה לאה לא היה משטמה, ולכך שפיר ראוי הבכורה לצאת מרחל, ולכך נתתיו לך. ועל פי זה אתי שפיר מה דקראו כאן דוקא בשם אמורי ולא במקום אחר, היינו משום דמעשיו דומיא למעשה אמורי והוא רשע בגלוי, ואם כן ודאי אלולי שכהו עיני אבי, היה רואה האמת ואזי היה מברכני בלי ידיעת עשו, ולא הייתי צריך לרמיה ולא היה משטמה כנ"ל, ורק על ידי תפלת לאה כהו עיניו כדי שיהיה משטמה, כנ"ל נכון בס"ד.
שאל רבBookmarkShareCopy