חסידות על בראשית כז:מה

במדרש תנחומא בריש פרשה זו (תנחומא ויצא סי' א'), ילמדנו רבינו ההורג נפש בשגגה, להיכן היה גולה. כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה, גולה לערי מקלט לשלש ערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו, ונתיירא שלא יהרוג אותו עשו אחיו הרשע וכו', עד כאן. והיא תמוה מאד מאי ענין גלות וערי המקלט לכאן. והנ"ל בזה, בהקדים מה שאמרתי כבר לפרש הפסוק (בראשית כז מה) עד שוב אף אחיך ממך. לכאורה תיבת ממך הוא אך למותר. והנה כעת נ"ל באופן אחר, דהנה ידוע (עיין ב"מ ל"ג ע"ב) דאצל הצדיקים קלות דומות עליהם כחמורות, והנה בשלח שליח ונהרג בדרך, כתבו דצריך כפרה לפי שהיא היה הגורם כידוע מתשובת מהרי"ו, ועל כל פנים לא נחשב רק לשוגג, כי הוא לא נתכוון לכך וידוע דשוגג חייב גלות. והנה קודם שנבחרו ערי מקלט, וכן עתה שאין ערי מקלט, הוא גלות סתם כידוע אמרם ז"ל (ברכות נ"ו ע"א) דגלות מכפרת עון, וכידוע מהספרים מענין ההורג נפש בשוגג דחייב גלות, וכן מצינו בגמרא (ב"ב דף י"ז) ברב כהנא דקטיל נפשא, וקבל עליו גלות. והנה אף שהאבות קיימו כל התורה, מכל מקום הך דערי מקלט לא שייך גבייהו, כי לא קלטו אז כלל, וראיה לדבר דהא מבואר במשנה דמסכת מכות דף ט' ע"ב, עד שלא נבחרו שלש שבארץ ישראל, לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות, שנאמר (במדבר לה יג) שש ערי מקלט תהינה, עד שיהיו ששתן קולטות כאחת, עד כאן לשון המשנה. ואם כן כל שכן קודם שנבחרו לגמרי, רק אז היה גלות סתם, וזה ברור. והנה אם גרם קצת בהריגת נפש, אף שאיננו חייב כלל בדבר, מכל מקום צריך כפרה, והצדיק שהקלה דומה עליו כחמורה, ודאי בעיניו יחשב כהורג נפש בשוגג ממש, ואם כן כל שכן כשהוא קצת גורם להחטיא חבירו בעון חמור שיהיה שופך דם, אף שהוא אינו חייב כלל בדבר ולא נתכווין לכך, שיהיה צריך כפרה כהורג נפש בשוגג, דהרי מבואר במדבר רבה פרשה כ"א (במ"ר פכ"א ד') אמר ר' שמעון קשה המחטיאו לאדם יותר מן ההורגו וכו', עיין שם. ואם כן כל שכן שיקבל על עצמו גלות. והנה איתא בתוספת (קדושין דף ל"ט ע"ב) ד"ה מחשבה רעה וכו', ובעובדי ע"א איפכא, מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה, דכתיב (עובדיה א י) מחמס אחיך יעקב וגו', לא מצינו שעשה עשו ליעקב שום רעה, אלא מחשבתו הרעה הקב"ה מצרפה למעשה וכו', ועיין שם. וכן איתא במדרש תהלים סי' למ"ד (שוח"ט מזמור ל') ר' נחמיה אומר חשב גוי וכו', עיין שם עד שם שנאמר (תהלים ל א) מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, עיין שם. והנה בתלתא אנפין י"ל בדברי התוספות הנ"ל, או שלא יצאו מכלל בני נח עד מתן תורה. או דבעובד ע"א תולה הדבר, ועשו היה עובד אלילים. או דעשו אינו מתייחס אחר זרעו של אברהם, דכתיב (בראשית כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ודרשו (נדרים ל"א ע"א) ביצחק ולא כל יצחק, ולכך נחשב עשו לבן נח. והנה לפי זה כאשר עשו חשב להרוג את יעקב, כבר נחשב לשופך דם וכאלו הרגו, ויעקב שהוא קצת גורם להחטיאו, בזה הוי על כל פנים כאלו הרגו בשוגג, דאם מחטיאו במזיד קשה מן ההורג בשוגג, לכך הבריחה היה בתורת גלות. והנה בחטא שוגג כתיב (במדבר ו יא) וכפר מאשר חטא על הנפש, כי אף שאין מגיע לו עונש בדין דשגיאות מי יבין, מכל מקום הוא פגם בטבע בנפש המתנועע, כידוע מחולי הגוף דהאוכל מאכל רע מזיק אף דשוגג היה, ומזיד דהוא במחשבה, הוא פגם בנפש השכלי דנקרא נשמה ולא נפש, והבן. ועוד טעם היה בהבריחה, דאולי יהרוג באמת, ואף דלא היה מבטל שום מצוה מפני סכנת נפשו, מכל מקום מתירא היה כיון דהוא הגורם קצת בהריגת עצמו, ומה לי גורם בהריגת עצמו או בהריגת אדם אחר. וזה הוא דברי רבקה הנה עשו אחיך וגו', ושמא תאמר כי מפני סכנת נפשך לא תבטל שום מצוה ובפרט מצות כבוד אב ואם כנודע, לכך אמרה ממך שגרמת לזה, ואם כן צריך אתה לקבל עליך גלות. ועל פי זה יתבאר המדרש תנחומא הנ"ל, דהפסוק אומר דיעקב גלה מארצו, ועל זה אמר ילמדנו רבינו וכו' להיכן הוא גולה אם דוקא לערי מקלט, ואם כן אין זה מטעם גלות, דאם היה מקיים התורה קודם שניתנה, היה לו לגלות לאחד מערי מקלט, או דילמא שאני הכא שקודם שנבחרו אין קולטין כלל, ולא היה למצוה זו מציאות בעולם, וכמו שישבתי לקושית הכרתי ופלתי על אחי יוסף איך אכלו משחיטת מנשה, (עיין בפרשת ויגש מ"ש על המדרש בי אדוני וכו', בראשית מד יח) והבן. והשיב כך שנו רבותינו וכו' לשלש ערים וכו' ושלש וכו', ר"ל דוקא ששתן והבן, ואם כן קל וחומר הדברים קודם שנבחרו כמ"ש, לכך לא היה אז רק גלות סתם, ועל כן יעקב גלה לחרן בורח בנפשו, בשביל נפשו שתכופר מהפגימה, ונתירא, ר"ל וגם נתירא שלא יהרגנו ויהיה גורם להריגת עצמו, ודו"ק. וקצת באופן אחר נראה, בהקדים לפרש הפסוק (בראשית כח יא) וישכב במקום ההוא, שפירש רש"י (ד"ה וישכב) דגוף הדבר לא נכתב בהתורה דנטמן בבית עבר, והדיוק נכתב שלא שכב רק אז, ומה הכונה בזה. אבל נראה על פי הגמרא מסכת מכות (דף י' ע"א) אמר ר' יוחנן הרב שגלה וכו', איני והא אמר ר' יוחנן מנין לדברי תורה שקולט וכו'. לא קשיא הא בעידנא דעסיק ביה וכו'. ואיבעית אימא מאי קולטין וכו'. והנה לתירוץ הראשון י"ל דבית עבר לא היה מקום גלות, דאפשר דהיה בעירו. ועוד דודאי היה רגיל שם מקמי הכי, כמו שפירש רש"י בפרשת תולדות בפסוק (בראשית כה כז) יושב אוהלים (ד"ה יושב), רק הא דברי תורה קולטין והוא דוקא בעידנא דעסיק, לכך לא שכב, אבל עכשיו וילך וכו' שקבל עליו גלות ממש, לכך וישכב דהיה יכול לשכב, והבן. והנה י"ל דהמדרש תנחומא סובר במסקנת דבר כתירוץ השני, והנה מתחילה בעי להיכן הוא גולה, ר"ל אם דוקא לערי מקלט שהיא גלות ממש, או רק לדברי תורה דדברי תורה קולטין, ור"ל דאם נימא דדברי תורה קולטין, אם כן אין זה משום גלות, דהא יעקב יושב אוהלים לא צריך לגלות, ואם נימא דאין קולטין, אם כן י"ל דהוא בשביל גלות. והשיב כך שנו רבותינו וכו', ור"ל דוקא גלות ממש, ועל כן יעקב גלה לחרן, והבן. ועל פי זה י"ל המדרש דדרש על יעקב ה' ישמרך מכל רע מעשו ולבן, ישמור את נפשך ממלאך המות, דר"ל ה' ישמרך מכל רע דייקא, דהיינו מעשו ומלבן דייקא, ור"ל כשאתה צריך שמירה שהלכת למקום לבן ועשו רצה לרדוף, אז ישמרך כי הגלות מכפר וקולט לשמירה, אבל אם היית במקומך ולא היית צריך שמירה רק ממקצת רע דהיינו מעשו, לא היית נשמר כיון שלא נתכפר, ושמא תאמר הלא דברי תורה קולטין, לזה אמר ישמור את נפשך ממלאך המות, ור"ל דדי שישמור ממלאך המות, כתירוץ הגמרא מאי קולטין ממלאך המות, ודו"ק.

עתה ילחכו הקהל את כל כו' כלחוך השור את ירק השדה (במדבר בכ, ד). יש להבין למה זה המשיל לשור שאוכל ירק השדה. והנראה לבאר, ומקודם נבאר הפסוק (דברים יא, א) ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, כי השם יתברך ברוך הוא קלל את האדם הראשון ואכלת את עשב השדה (בראשית ג, יח) כי כל מה שהאדם אוכל יש בו מצות, דהיינו תבואה יש בו עשיות אדם לחרוש ולקצור ויש בהם מצות בשעת חרישה לא תחרוש בשור וחמור יחדיו (דברים כב, י) וכן בזריעה יש מצוה לא תזרע כלאים (שם כב, ט) ונמצא על ידי המצות מעלה הניצוץ אשר במאכל ההוא וכן בכל מאכלים יש בהם מצות, אבל בעשב השדה אינו נזרע על ידי האדם ואין בהם עשיות המצות ואיך יוכל להעלות אותן באכילתו אותן. וזהו שקלל השם יתברך אדם הראשון שיאכל מאכל שאין בה שום מצוה מאדם שיוכל האדם על ידי זה להעלות הניצוץ אשר בתוך המאכל. וזהו הרמז ונתתי עשב בשדך לבהמתך, כי כשהבהמה אוכלת העשב והאדם האוכל בהמה ובאמת באכילת הבהמה יש בה מצות שחיטה ושאר מצות באכילת בשר נמצא על ידי זה גם העשב יש לה עלייה, כי הבהמה האוכלת עשב והאדם האוכל בהמה במצות מעלה העשב גם כן. והנה האר"י ז"ל כתב כנגד ארבע יסודות דומם צומח חי מדבר נגד זה הוא ארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה נמצא נגד חי הוא בריאה. והנה נפש הבעל תשובה, דהיינו הגרים להם יותר בנקל להעלות הניצוץ ממי שהוא צדיק מנעוריו. והנה זה הרשע בלק היה לו פחד מישראל מחמת שישראל בהליכתם העלו נצוצות וזה הרשע היה שונא מאד להקדושה. וזהו הרמז ויקוצו מפני בני ישראל, שזה קץ בעיני אותו הרשע להיות ישראל.וזהו הרמז ויגר מואב מפני העם מאד, כי כל מקום שכתוב העם הוא הרמז על הערב רב הגרים שהיו בישראל. וזהו כי רב הוא, היינו הגרים שלא יעלו אותם כנ"ל, כי הם מסוגלים יותר להעלות הניצוץ. וזהו הרמז כלחוך השור את ירק השדה, כי הכלל נפש הגרים עלייתם עד עולם הבריאה וכן הוא בארבע יסודות שהצומח יש לו עלייה לחי הוא נגד עולם הבריאה. וזהו כלחוך השור כו', הרמז עליית עולם הבריאה:

וכדי להבין דברי חכמים וחידותם, אקדים לפרש הגמרא בפסחים (דף נ"ג ע"ב) שלח ליה שמעון בן שטח אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי שאתה קרוב להאכיל קדשים בחוץ. איבעי להו תודוס איש רומא גברא רבה הוא, או בעל אגריפון הוי. תא שמע ועוד זו דרש תודוס איש רומא מה ראו חנניא מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קידוש השם לכבשן האש, נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מציוון על קדושת השם כתיב בהו (שמות ז כח) ובאו בביתך וגו', אנו שמציוון על קידוש השם על אחת כמה וכמה, עד כאן. והנה יש לדקדק (א), האיך מוכח מכאן שהיה גברא רבה דבעי הגמרא למפשט מהכא. (ב), דקאמר עוד זו דרש, מכלל שדרש עוד איזה דרוש אחר, ואם כן אמאי לא הביא היא שדרש חוץ לזה. (ג), נשאו קל וחומר בעצמן, תיבת בעצמן הוא אך למותר. והנ"ל דהנה התוספת (ד"ה מה) הקשו שם על פירוש רש"י (ד"ה מה) דפירש מה ראו שלא דרשו וחי בהם (ויקרא יח ה), ולא שימות בהם (יומא פ"ה ע"ב), וז"ל: וקשה דהא בפרהסיא הוי, ולכולי עלמא בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה, ומפרש רבינו תם דצלם זה לאו עבודה זרה הוי, אלא אינדרטא שעשה נבוכדנצר לכבוד עצמו, ולכך קאמר מה ראו, ועל זה משני הגמרא שפיר דהחמירו על עצמן, עד כאן. והנה נחלקו הרמב"ם ורבינו ירוחם (ביו"ד סי' קנ"ז) בכל שאר מצות שבתורה חוץ מג' דברים, דהדין בהו דיעבור ואל יהרג, אם אדם רשאי להחמיר על עצמו ולהרג ולא לעבור. והנה הרמב"ם סובר דאינו רשאי ומתחייב בנפשו, ורבינו ירוחם וסייעתו סוברים דרשאי להחמיר על עצמו וליהרג. ועל מצות עשה, לכולי עלמא יעבור ואל יהרג ואינו רשאי להחמיר. ונ"ל לומר טעם על מה שמחלקין הפוסקים הנ"ל בין לא תעשה ועשה, דלעבור על לא תעשה רשאי להחמיר, ולבטל מצות עשה אין רשאי להחמיר. דהנה הקרא אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דדייקינן ולא שימות בהם משמעו דוקא מצות עשה, והבן. אך דהקבלה באה אף בלא תעשה דפקוח נפש דוחה, אבל מכל מקום אינו מפורש בהדיא רק בעשה, וכבר כתב הט"ז (סי' קי"ז) ובחו"מ סי' ב' דדבר המפורש, גם חכמים אין רשאין להחמיר והבן, ואם כן מובן החילוק שבין עשה ללא תעשה, ודוק. והנה מבואר (ברמ"א ובש"ך) דאם הוא אדם גדול חסיד וירא שמים, כולי עלמא מודי דרשאי למסור עצמו על קידוש השם אפילו על מצוה קלה. ולכאורה יש להפליא הכי בשביל שהוא חסיד וירא שמים ישתנה דינו, הלא כתיב וחי בהם. ונראה דהאי וחי בהם יש לפרש על שני פנים, א' כפירוש רז"ל ולא שימות בהם כנ"ל. ב' שכל חיותו יהיה בהם, דהיינו שכל עשיותיו ותנועותיו ועסקיו יהיה רק בתורה ומצות, וזולתן לא יהיו לו שום חיות בעולם, וכל כך יהיה דבוק ונתעצם עם התורה והעבודה והמצות, עד אם ירצו להעבירהו על אחת ממצות ה', יפסק חיותו. ואם כן לפי זה הוא להיפך דרשאי למסור עצמו, ואדרבה מציוה על כך. והנה ידוע דהתורה ניתנה לפי מדריגת כל אחד ואחד, כמו שדרשו (שמו"ר ה' ט') בפסוק (תהלים כט ד) קול ה' בכח, בכחו לא נאמר וכו', ואם כן אצל ההמונים אשר כל עסקם הוא בעניני העולם, אך בעת הפנאי ובהנתק מעליהם עול דרך ארץ, אוחזים מעשה ה' בידיהם, הנה בהם יהיה פירוש הפסוק הנ"ל כפשוטו, ולא שימות בהם כפירוש הגמרא. אמנם כן אצל הצדיקים הדבקים תמיד בו ית"ש, וכל עסקם ועניניהם סובבים הולכים בתורתו ועבודתו, ופורקים מעליהם לגמרי עסקי העולם השפל, ומשתוקקים לתכלית האמיתי באהבה עזה ונפלאה, עד שעיקר חיותם היא רק בתורה הק', באלו יתכן הפירוש של הפסוק וחי בהם כפירוש הב' הנ"ל, וממילא מחויבים למסור נפשם על כל עבירות ומצות הקלות, לאשר כי הן המה חיותם ממש כנ"ל. והנה לכאורה יש לדקדק בגמרא הנ"ל דמאי קל וחומר הוא זה מצפרדעים, דבשלמא הצפרדעים לא נתהוו אלא בשביל כך שימסרו עצמן על זה כידוע מדברי רז"ל (פסחים נ"ג ע"ב), אבל הם לא נצטוו על כך, וקל וחומר פריכא הוא. אמנם על דרך שביארנו דאם הוא חסיד ופרוש, עד שכל עצמו וחיותו דבק רק בתורה ובמצות כנ"ל, מחויב למסור עצמו על קידוש השם גם בכל עבירות, ניחא. והיינו דדייקא לומר נשאו קל וחומר בעצמן, ר"ל במה שהן עצמן וחיותן היה דבק בה', ועל פי בחינתם נשאו שפיר קל וחומר, והבן. ועל פי זה אמרתי לפרש מאמר רבקה אל יעקב (בפרשת תולדות) ברח לך וגו' (בראשית כז מה) עד שוב אף אחיך ממך. ולכאורה ממך הוא שפת יתר. ולפי מ"ש יבואר, דהנה לכאורה קשה איך אמרה לו ברח לך לבטל מצות כיבוד אב מחמת יראת עשו שמא יהרגו, הלא חסיד וירא שמים רשאי למסור עצמו בשביל שום מצוה, ומי לנו חסיד גדול מיעקב, ובודאי היה רוצה למסור נפשו ולא לבטל מצות כיבוד. וצריך לומר דמה שאמרה לו שיברח לאו בשביל עצמו, אלא בשביל שלא יעבור עשו על שפיכת דמים. והנה בשבת (דף ד'.) פריך וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. והקשו התוספת (ד"ה וכי) הא בבכל מערבין (עירובין ל"ב ע"ב) אמרינן ניחא ליה לחבר דלעבד איסורא קלילא, ולא לעבד עם הארץ איסורא רבה. ותירצו התם כדי שלא יאכל עם הארץ טבל על ידו, עכ"ל. היוצא מזה דבמקום דהוא הוי הגורם, אמרינן לו דליעבד איסורא קלילא כי היכי דלא ליעבד חבירו על ידו איסורא רבה, על כן כדין עשתה רבקה במה ששלחה את יעקב מעל פני עשו, כדי שלא יבא עשו לידי עבירה דשפיכות דמים בהריגתו ליעקב, דאפילו בן נח מציוה על שפיכת דמים (סנהדרין נ"ז ע"א), ואין לומר בזה וכי אומרים לו לאדם חטא וכו', דהיינו שיגיע מזה ביטול מצות כיבוד אב ואם, וכיון דיעקב הוא היה הגורם להשנאה של עשו במה שלקח הברכות ממנו. וזה שאמרה ברח וגו' עד שוב אף אחיך ממך, ממך דייקא, ר"ל שאתה הוא הגורם להאף שלו, ועל ידך באה השנאה, ולזה מותר לך לברוח אף אם תבטל מצות כיבוד אב ואם, והבן.