חסידות על בראשית כח:טז

וייקץ יעקב וכו' אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי (בראשית כח טז). יש להתבונן מה זה התימה שלא ידע, האם יחוייב לדעתו שידע כל סתום. והנה מאור עינינו רש"י ז"ל הרגיש בזה, ופירש שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה, והעיקר חסר מן הספר. והקדוש בעל אור החיים גם כן הרגיש בזה, עיין שם. ומה שנ"ל לפרש הוא בהקדים הלא ידוע דמקום המקודש בית המקדש מקום השראת השכינה, והנה יש להתבונן הלא מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה, ומה יתרון למקום המקדש. אך אף על פי כן הנה עם היות דלית אתר פנוי מיניה, עם כל זה קדושתו ית' הוא בצמצומים רבים בכדי שלא יתבטל העולם מגודל בהירותו, ואין צמצום עולם זה דומה לצמצום עולם אחר, ובכל עולם ועולם בהשתלשלתו יצמצם קדושתו יותר, עד בא אל העולם הזה שהוא תכלית הצמצום בגשמיות, וכן אפילו בפרטיות חלקי כל עולם ועולם, יש מקום שיתגלה יותר בהירותו ית', ושארי כללות העולם יתצמצם לשם הבהירות, והכל בכדי שיוכלו העולמות לסבול, דהיינו בהכנת כל עולם בהכנה הנאותה להם, יקבלו הבהירות מן המקום המקודש יותר, ובזולת ההכנה לא יוכלו לקבל אפילו האור המאיר בעולמם. וככה בעולם הזה במקום המקודש שם ביותר התגלות קדושתו ית' כפי צורך עולם הזה, וכאשר יכינו את עצמם בני אדם לקבל קדושתו ית', לשכנו ידרשו ויבאו שמה, ובהיפך ח"ו ישארו נעור וריק מגדולת הבהירה הלזו, ואם כן כל בחינת אור הקדושה הוא בכלל ופרט, והבן זה. גם בקדושת התורה הניתנה משמי מרומים, הנה ב' הדברות (שמות כ ב) אנכ"י (שמות כ ג) לא יהיה לך מפי הגבורה שמענו (מכות כ"ד ע"א), והן המה כלל התורה, אנכי כלל העשין, לא יהיה לך כלל הלאוין, ואידך פירושא הוא תורה צוה לנו משה (דברים לג ד), מנין תור"ה, וכאשר יכין עצמו המשכיל יבין הדבר, דהנה כל בני ישראל הוא להם בטבע למסור נפשם על קדושת שמו ית' כאשר יכריחם ח"ו מכריח לעבור על הדת, ואפילו קלי הדעת בעלי עבירות, כאשר אבותינו ספרו לנו בכל דור ממעשיות שהיו, ושארי עבירות ח"ו מעותדים בני האדם לעבור עליהם, הגם שמניעת התאוה הוא קלה ביותר מיסורי מיתה ומה נשתנה, אך הוא להיות אלו הב' דברות שמענו מפי הגבורה, ימסור האדם נפשו עליו בטבע, מה שאין כן על שארי המצות כמה וכמה אשר לא יוכלו להעמיד עצמם ולהתאפק מהנאת התאוה הגם שזה יסורים קלים. והנה למה לא אמר הש"י לעמו מפיו כל התורה כולה, אך הוא דלא יכלו לסבול, וניתנה התורה גם כן בכלל ובפרט, דהיינו הכלל ב' דברות הנ"ל, והפרט הם שארי המצות וניתלים בהכלל, דהיינו בהכין האדם את עצמו להתבונן, יבין כי כל התורה כולה נכללת בזה, שבעשיית העשה מקבל עליו אלקותו וקדושתו, וכאשר יעבור על הלאו, הוא כעובד עבודה זרה שנותן כח בקליפה ונכלל בטומאה דאלקים אחרים, ולזה אמרו (סוטה ג' ע"א) אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שסובר שזאת העבירה אינה נכללת בלאו דלא יהיה לך, כי אילו היה מתבונן זאת בודאי לא היה עובר, כי על לא יהיה לך לא יעבור בן ישראל, אפילו בדכדוכה של נפש ימסור נפשו ולא יעבור, אם כן תתבונן נתינת [התורה] הקדושה בכלל ובפרט, דמיון השראת הקדושה בעולם בכלל ובפרט. וז"ש יעקב בראותו פרטיות הקדושה יתירה במקום אחד משארי מקומות, אמר אכן יש הויה במקום הזה בישות מופלג יותר ממקומות אחרים, משום הכי ואנכ"י ל"א ידעת"י, ר"ל כהיום אנכי יודע ענין נתינה כלל התורה אנכי ל"א, היינו הב' דברות למה נשתנו מכל התורה כולה, הרי כל התורה סובב על קוטב הדברות אלו, אלא שצריכה הקדושה להיות בכלל ובפרט בכדי שיוכלו לסבול, והבן מאוד ומאד כי דבר עמוק הוא:

ועל זה ויצא יעקב מבאר שבע, רצה לומר שיצא מאותו הסתכלות של היחוד עליון אשר משם נובע שפע לכל העולמות לכל שבע המדות המכונה בשם באר שבע. וילך חרנה, והסתכל באותו החרון אשר יעברו על כנסת ישראל והיה לו צער גדול מאוד בהרגישו צער גודל הצרות אשר יסבלו זרעו בגלות ויהיה להם ירידה חס ושלום. וזהו שכתוב ויפגע במקום, רצה לומר לבד מזה הצער של זרעו הרגיש ופגע בצערו של מקום כביכול מקומו של עולם אשר בכל צרתם לו צר וחשש יעקב מאוד על צער שכינה כביכול. וזהו שכתוב וילן שם כי בא השמש, היה לו לינה, רצה לומר שנחשך לו האור שם מחמת גודל צער ישראל וגלות השכינה ונפסק מהדבקות. ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, הניח מחשבתו על זה הדבר. לכך כתיב מאבני, כי זה קאי על הירוס כנסת ישראל שנפרדו. וזה שכתוב ויחלום, רצה לומר שהתגבר יעקב אבינו מאוד במחשבתו על זה הדבר ההירוס הנ"ל מחמת שזה הדבר הוא גדול בכמות אף שלעיני בשר ודם נדמה שהגלות אינו אלא למטה בארציות. וזה שכתוב והנה סולם מוצב ארצה אבל וראשו מגיע השמימה, כי באמת שורש כל הגלות נוגע עד רום שמים העליונים, כי בעת הגלות יש תשות כח למעלה ונפסק חלילה השפע עליונה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, רצה לומר שבאמת על ידי הגלות יש עליה לכמה ניצוצות הקדושים אשר יש להם עליה על ידי עול הגלות אבל על ידי ירידת ישראל יש חס ושלום ירידה לכמה ניצוצות קדושים הנקראים מלאכי אלהים אך יעקב הזכיר את עצמו. והנה ה' נצב עליו, שכיון שגלו ישראל השכינה כביכול עמהם על דרך עמו אנכי בצרה (תהלים צא, טו) אם כן כיון שהשם יתברך עמנו מעתה אין לנו אלא צער של מקום. והנה השם יתברך כשראה שהיה יעקב מחשבתו על צער השכינה וזרע ישראל ואז הבטיח לו השם אני ה' אלהי אברהם אביך וכו' הארץ אשר אתה שוכב עליה, רצה לומר שאתה דואג עליו בודאי אתננה לך ולזרעך. והנה אנכי עמך ושמרתיך, רצה לומר אף שהם בגלות אנכי אהיה עמהם ואשמור אותם. והשיבותיך אל האדמה, רצה לומר אף שגלו אשיב את שבותם ואקבל אותם. עד אם עשיתי את אשר דברתי לך. ויקץ יעקב משנתו, רצה לומר מבחינת שינה שהוא בהסתלקות המוחין מחמת חשכות הגלות וצערן של ישראל. ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, שאנכי דמיתי חס ושלום כשכנסת ישראל הם בגלות הקדוש ברוך הוא עזבם והוא בהסתר פנים ואין משגיח עליהם אבל עתה אני רואה שהשם עמהם ואין זה כי אם בית אלהים, שהשכינה עמהם יושבת בגלותא אם כן בודאי היא לטובתם ואז חזר יעקב למחשבתו הראשונה ליקח אבן אשר שם מראשותיו, רצה לומר זה היסוד אשר הניח ראשו ומחשבתו עליו. וישם אותה מצבה, רצה לומר שפעל להקים אותה קומה שלימה. ויצק שמן על ראשה, רצה לומר שהמשיך למעלה ההוא שמן כינוי לחכמה עליונה ומשך משם שפע חיות וקדושה ויחוד המעשה הוא חכמה עלאה אשר הוא אבן היסוד ועשה ממנו בנין שלם בכל חדריו המפוארים ועשה ממנו מדור לשכינה ויחוד למקום ברוך הוא להתיחד עם כנסת ישראל קודשא בריך הוא ושכינתיה. וזה שכתוב ויקרא שם המקום בית אל, שהוא בית ומדור שם א"ל. וזה שאמר הכתוב ואולם לוז שם העיר לראשונה, רצה לומר דבאמת דגם קודם שעשה יעקב זה גם כן הדברים בכח ביחוד העליון, כי הוא ראשית המחשבה והכוללת כל כנסת ישראל דור ודור עד עוקבא דמשיחא רק שהיתה בבחינת לוז, כי אבר אחד יש באדם ששמו לוז והוא נסכי אשר מזה האבר נתהוה בנין אדם של כל הרמ"ח אברים וגם לעת התחיה יבנה כל הגוף מזה האבר, כי זה האבר אינו נרקב אם כן מדכל הגוף נבנה ממנו על כרחך יש באבר הזה כח וחיות של כל הרמ"ח אברים והוא כמו היולי כן האבן הראשה שהיתה ראשית המחשבה הכוללת הכל מה שהיה ומה שעתיד להיות, רק שיעקב פגע זאת והוציא מכח אל הפועל אבל הכל היה אז בכוחו יתברך, ויותר אין להאריך והבן ודו"ק:

ויצא יעקב וגו' (בראשית כח י), ויפגע במקום וגו' (בראשית כח יא), ויחלום והנה סולם וגו' (בראשית כח יב). יבואר על פי שכתב במגלה עמוקות ריש פרשה זו, כי הלך עשו אל ישמעאל ולקח את בתו (בראשית כח ט), לפי שראה שיעקב הוא קו האמצעי, ורצה להרע לו משני צדדין מימין ומשמאל, כי לקמן בפרשה זו כתב כי ישמעאל רוכב מימין על ל"ו שרים שלו, ועשו משמאל, והם הגאים, עיין שם. והנה יעקב השיג זה ונתיירא, על כן רצה לקיים אם בא להורגך וכו' (ברכות נ"ח ע"א). והנה יעקב מדתו תפארת וכולל הז' ספירות כמ"ש הרשב"ץ, ומלכות גנוז בו כי יהודה בו בכח, אך כדי לאבד אותו רשע, רצה לדבק עצמו בגבורה דקדושה להגביר הדינים עליו. והנה סבר שחפץ מדה זו תיכף לאבד, אבל באמת גם במדה זו כלול רחמים ומסכמת להמתין על הלקט, ואז שמח במפלתן של רשעים (סנהדרין ל"ט ע"ב), והיינו נתמלא סאתם (סוטה ט' ע"א), כי מלא רק רע ואין בו תערובות טוב. אבל בעשו היה צריך שילוקט ממנו כמו אנטנינוס וכדומה כמ"ש בפרשת תולדות (בראשית כה כג, ברכות נ"ז ע"ב), וקטיעה בר שלום (ע"ז י' ע"א), ונבוזראדן דנפיק מיניה ר' מאיר (גיטין נ"ו ע"א), ואונקלוס בר אחתיה דטיטוס (גיטין נ"ו ע"ב), וכדומה. והנה במגלה עמוקות פירש מחרן אנחנו (בראשית כט ד), מסטרא דדינא קשיא, עיין שם. והנה בספר כבוד חכמים על אגדת ירושלמי (במסכת ברכות כ"ד אגדה כ"ב), כתב שם לפרש הפסוק (ירמיה יז יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. ותמצית דבריו על פי המאן דאמר (יומא נ"ד ע"ב) דמציון נברא העולם, שנאמר (תהלים נ ב) מציון מכלל יופי וגו'. והנה התחלת בריאת העולם היה במדת הדין, רק הגמר היה במדת הרחמים, כמאמר ר"ל (ב"ר י"ב ט"ו) בתחילה עלה במחשבה וכו', וראה שאין העולם מתקיים וכו'. ובודאי דמחשבות לבו קיים תמיד במקום התחלת הבריאה, רק אחר כך להתפשטות העולם גמרו בשם ה', ונמצא דמקום התחלת בריאה קיים על פי המחשבה, והיינו במדת הדין. והנה אמרו רז"ל בתחילה אמת, ואחר כך ורב חסד. ויובן שכך היא המדה, דמתחילה יושב על כסא הדין, וכיון שרואה שהעולם חייב כליה ח"ו, עומד מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים ומטה כלפי חסד, ונמצא כסא כבוד הראשון הוא דין. וז"ש כסא כבוד מרום מראשון, היינו הכסא כבוד הראשון הוא מקום מקדשינו, לפי שמשם היה התחלת הבריאה כנ"ל, עיין שם. ונמצא דבית המקדש הוא מקום הדין. והנה התחלה לכל דבר יקרא פתח ושער, והנה במקום אחד מקדים הפסוק שמים לארץ, ובמקום אחר מקדים ארץ לשמים, שנאמר (בראשית ב ד) ביום עשות וגו', ללמדך ששניהם נבראו כאחד, שנאמר (ישעיה מח יג) אף ידי יסדה וגו', וכמו שהיה במשה ואהרן (ב"ר א' ט"ו). ועל פי זה יתבאר וילך עשו אל ישמעאל, והבין יעקב כונתו, לכך ויצא יעקב מבאר שבע, היינו ממדתו וילך חרנה, ר"ל לחרן כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה, והנה ויפגע במקום שהוא מקום הדין וגו', ויחלום והנה סולם זה בית המקדש כמבואר במדרש (שוח"ט מזמור ע"ח), והנה מלאכי אלקים שלוחי הדין וכו', ויחלום אף על פי כן (בראשית כח יג) והנה ה' נצב עליו שכלול ברחמים כנ"ל, ובזה הראה לו כי אין חפץ באיבודן קודם שנתמלא סאתם כנ"ל, על כן ויאמר וגו' (בראשית כח טז) ויקץ משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה, דהיינו מדת הרחמים, ואנכי לא ידעתי שהיה סבור שהמדת הדין הוא רק דין, ולנגד שהשיג אותו המקום הוא מקום הדין, אמר (בראשית כח יז) מה נורא וגו' אין זה כי אם בית אלהים כנ"ל, הואיל וזה שער השמים היינו התחלת בריאתן, וכמ"ש בספר הנ"ל על הפסוק (תהלים סח לו) נורא אלהים ממקדשך, והפסוק מציון מכלל יופי, ר"ל שממנו הוכלל העולם, על כן אלהים שהוא מדת הדין הופיע, עיין שם והבן.