חסידות על בראשית כח:יא

ונקדים הקדמה אחת קטנה, מה שנאמר (בפרשת משפטים, שמות כד יא) באצילי בני ישראל ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שהוא דבר תמוה, ואף לפירוש רש"י (ד"ה ויחזו) והתרגום, התמיה במקומה אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ כה), האם אל אכילה ושתיה הגופנית. אך נ"ל בזה, כי כבר כתב העקרים כי התורה לא יעדה שכר רוחני רק גשמי, משום שהנשמה טבעה למשוך אל מקורה, אך הגוף וכחותיו מתגברים עליה, ואם כן עיקר הערת התורה בשכר ועונש בשביל הגוף שיש לו כמבואר בחובת הלבבות. והנה מבואר בספרים דשלשה מיני אהבות יש, אהבת הערב, והמועיל, והטוב. והנה הטוב הוא הטוב שבכולן, ונ"ל דהטוב אם יהיה לערב, אזי הוא הטוב המובחר, דערב היינו להגוף ולא לרוח ונשמה, ומועיל היינו לרוח, וטוב היינו לנשמה, והנה כשהגוף מסכים עם הנשמה בכל כחותיו, כמו שהתפאר דוד רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות (ויק"ר ל"א א'), והיה שש ושמח ועלז בתענוגי רוחניים ומתענג, אז הוא במדריגה הראויה ועובד בבחינת טוב ומועיל וגם בתאות הערב. וידוע כי אכילה ושתיה הוא (תאב) טוב וערב שבכל התענוגים של החמשה חושים, והיינו ויאכלו וישתו, וחדיאן כאלו אכלו ושתו, וק"ל. ועל דרך זה יהיה הסעודה שלעתיד, דהיינו שיהיה התענוג הרוחני לגוף ולנפש ביחד כאחד. עוד נקדים הויכוח שיש לי עם התוספות יום טוב במסכת אבות (פרק ג' משנה ז'), בענין קשה רימה למת כמחט בבשר החי (ברכות י"ח ע"ב), שהבאתי ראיה להיפך, וגם דחיתי ראיותיו והכרחתי רק כפשוטו כי נשאר רושם מחיות הן לטוב או לרעה, וכמו שביארתי הפסוק (ישעיה כ"ט (כט) ד') והיה כאוב מארץ קולך, שמבואר בעקרים שמאוב ראיה על תחיית המתים, והיינו ההשארת רושם החיות בגוף הנקבר, רק שהוא סגור ומסוגר כעצמים בבטן המלאה אין יוצא ואין בא, והיינו (איוב י"ד כ"ב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו, היינו הנפש אשר עליו היא תאבל. ועל פי זה פירשתי המשנה באבות (פ"ג מ"א) מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. דקשה איזה מוסר יש במאין באת, והיינו על פי הגמרא סנהדרין (דף צ"א ע"א) שני יוצרים יש לנו, אחד יוצר מן המים ואחד מן העפר, ואם כן אם יכול ליתן בתוך טפה סרוחה אחת חיות, ולהלבישה בבשר גיד ועצם ונפש רוח ונשמה, מכל שכן שיכול להשאיר בבשר גיד ועצם רושם חיות, והיינו מה דלא הוי הוי וכו'. ועל פי הגמרא (סנהדרין צ"א ע"ב) שמפרש (תהלים נ ד) יקרא אל השמים מעל זו הנשמה, ואל הארץ זה הגוף לדין יחד, משל למי שמרכיב חיגר על הסומא, ונראה שזה הפירוש של הרכבת חיגר כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת אמור). והנה הרשעים בחייהם קרוים מתים וצדיקים אף במיתתן קרויים חיים (ברכות דף י"ח:). ואף על פי כן כתיב בהם מיתה אתמהא, ומי לנו גדול ממשה שנאמר בו וימת (דברים לד ה), ואי משום שלא הניח בן כמותו, הלא גם בחיים לא היה לו בן. ואני אומר כי צדיק במותו כבר מה למפרע, ורשע במותו הוא חי למפרע, דבלאו הכי יש להבין מה זה שאמרו שרשעים בחייהם קרויים מתים, כיון שאנו רואין שהוא חי. והנ"ל בזה כי החיות הגשמיות שאנו חיים בו, אינו חיים אמיתיים ואינו ממין החיות האמיתי הדבוק באל חי מקור החיות, וחיים שלנו הוא בשם מושאל מחיות הנאמר בו ית'. וכמו שפירשתי (משלי א' כ"ג) באביעה לכם רוחי, על פי מה שכתב בעל מעשה ה' והשל"ה לתרץ על שכר גשמי ודברים גשמיים הנזכרים בו ית', (ועיין מ"ש בפרשת ויצא בפסוק (בראשית כח יא) ויפגע במקום), ורבותא הוא לצדיק שאף בחייו הוא חי. והיינו ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום (דברים ד ד), פירוש אף היום בעודכם עם הגוף אתם חיים, ועל פי זה מפרש טועמיה חיים זכו (מוסף לשבת), כי שבת מעין עולם הבא כמו שדרשו רז"ל (ברכות נ"ז ע"ב). ועל פי זה נראה שנתקיים מאמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב יז), כי מה שתירצו רז"ל (ב"ר י"ט ח') יומו של הקב"ה אלף שנה, אינו מובן דהזמן משוער בתנועה היומית, ולנגד בלתי בעל תכלית, רגע ואלף שנה בסוג אחד. אך הכונה במאמר מות תמות, כי החיות האמיתי נעדר, והחיות דילן ממש היא מיתה נגד חיות האמיתית, והיינו טוב מאד (בראשית א לא) זה המות (ב"ר ט' ה'), ושגרם מיתה לו ולכל באי עולם היינו המיתה שבחיים, ודו"ק, ועל פי זה יש לפרש גם כן (קהלת ז' א') ויום המות מיום הולדו, דהנה הנשמה קודם שנולדה היתה דבוקה במקורה וחיה בחיות אמיתית, וכשנולדה נעדר אותו החיות, וזה שאמר טוב שם משמן טוב (כמו שאפרש למטה), והיינו כשהוא בבחינה שיום המות מיום הולדו, ונמצא שיש לו נשמה קדושה, ולכך הצדיק שאף בחייו דבק בו יתברך, ממילא הוא בסוג החיים האמיתים, מה שאין כן ברשעים אין להם שום שייכות כלל בחיות הנאמר בו ית' כנ"ל. ועל פי זה מיישב קושית מהרש"א דמקשה האיך הוכיחו בגמרא ברכות דצדיקים במיתתן קרויים חיים, ואף על פי כן גם גבי הצדיק אינו דומה כשהוא עצם נבדל מוכשר, לעת שהוא שוכן בתי חומר, ולכך נגד חיים האמיתי' יקרא זאת מיתה, ועל דרך משל מי שיש לו מאה אלף ונחשב לעושר גדול, אם יתעשר עוד ויהיו לו אלף פעמים כהנה, ואמר האחד זה נתעשר. ואמר לו השני האיך תאמר זה נתעשר, והלא מקודם נחשב גם כן לעשיר גדול, אך תאמר שנעשה עני דהיינו למפרע, ואיך שייך לומר נתעשר, וכן להיפך במאה זוז ואבד הכל. והנמשל מובן. והיינו (קהלת ד' ב') ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עודנה, ואם כן מה היא המיתה, אלא ודאי דהמיתה הוה למפרע מן החיים, והיינו יום המות מיום הולדו. ולפי זה הצדיק אינו המת, רק חייו הם מתים למפרע. והיינו דאמר ישעיה לחזקיהו כי מת אתה (ישעיה לח א), ודרשו רז"ל (ברכות דף יו"ד (י') ע"א) בעולם הזה, ואתה דייקא ולא הימים, ועל ידי מה ולא תחיה לעולם הבא, והבן.

ויצא יעקב מבאר שבע כו' (בראשית כח, י), עד סוף הפרשה. ויבואר בזה מה שאנו קורין לנס דחנוכה בשמן לשון חנוכה. כי חנוכה הוא מלשון חינוך. ותוכן הדברים, דמצינו בתורה גבי חינוך הבגדים של כהנים שנאמר (שמות כט, לג) למלא את ידם לכהן כו', דהנה כל דבר אשר נעשה מקום להשראת הקדושה עליונה צריכה מקודם לעשות כלי והכנה ובית קיבול שיהיה מקום להקדושה הבאה אחר כך לשרות בדבר ההוא וזה נקרא חינוך כמו שמחנכין הנער במצות שיהא כלי מזומנת לקבל השראת הקדושה שחל עליו בעת גדולתו. והנה יעקב אבינו הסתכל ביחוד עליון מראשית המחשבה וראה שיסוד כל העולמות הוא כנסת ישראל כמאמר חכמינו ז"ל (בראשית רבה א) ישראל עלה במחשבה בראשית ברא וכו', בשביל ישראל שנקראים ראשית, והם נקראים אבן הראשה שממנו הושתת עולם, כי הם יסוד כל העולמות עליונים ותחתונים ובמחשבה שם נקרא אבן הנ"ל בלשון יחיד, כי שם נתאחד כללות ישראל באחדות האמיתי במזל עליון. והנה יעקב אבינו נתן שכלו ומחשבתו והניח מוחו על זה הענין שהשתוקק יעקב אבינו להוציא הדבר מכח אל הפועל משורש אשר משם רועה אבן ישראל (בראשית מט, כד) אל התפשטות לנטוע כנסת ישראל בנין שלם בכל ענינם בשנים עשר שבטי י"ה המכוונין נגד י"ב גבולי אלכסון ולהיות המרכבה שלימה מששים רבוא ישראל כמאמר חכמינו ז"ל אין השכינה שורה פחות מששים רבוא ישראל, ולהיות קומה שלימה מאברים ופרקים ולהיות הכל מכוון כנגד העולמות ואורות העליונים ולהוציא זה האבן מן הכלל אל הפרט על זה הניח יעקב אבינו מוחו וראשו. וזהו שהכתוב מכנה שיעקב הניח ראשו על האבן, זה כינוי שהניח מחשבתו ושכלו על אבן הראשה הנ"ל. אך שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, שבוודאי שכב על האבן ויצק עליו שמן כמו שמבואר בכתוב, רק שרמז יעקב במחשבתו וכוון על דבר אחר על אבן הרוחני היא ראשית המחשבה הוא פינת יסוד העולם להיות מקושר אל המעשה בכל ענפיו ופרטיו להיות בנין מפואר מחדרים ומפלטרין שממנו כמה וכמה צדיקים ולומדי תורה זה היה עבודת יעקב והסתכל באחדות של כנסת ישראל עד סוף כל הדורות ואחר כך ראה יעקב ברוח קדשו הירוס של כנסת ישראל וחורבן בית המקדש וגודל החרון אף והדינים שעברו על ישראל:

במדרש תנחומא בריש פרשה זו (תנחומא ויצא סי' א'), ילמדנו רבינו ההורג נפש בשגגה, להיכן היה גולה. כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה, גולה לערי מקלט לשלש ערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו, ונתיירא שלא יהרוג אותו עשו אחיו הרשע וכו', עד כאן. והיא תמוה מאד מאי ענין גלות וערי המקלט לכאן. והנ"ל בזה, בהקדים מה שאמרתי כבר לפרש הפסוק (בראשית כז מה) עד שוב אף אחיך ממך. לכאורה תיבת ממך הוא אך למותר. והנה כעת נ"ל באופן אחר, דהנה ידוע (עיין ב"מ ל"ג ע"ב) דאצל הצדיקים קלות דומות עליהם כחמורות, והנה בשלח שליח ונהרג בדרך, כתבו דצריך כפרה לפי שהיא היה הגורם כידוע מתשובת מהרי"ו, ועל כל פנים לא נחשב רק לשוגג, כי הוא לא נתכוון לכך וידוע דשוגג חייב גלות. והנה קודם שנבחרו ערי מקלט, וכן עתה שאין ערי מקלט, הוא גלות סתם כידוע אמרם ז"ל (ברכות נ"ו ע"א) דגלות מכפרת עון, וכידוע מהספרים מענין ההורג נפש בשוגג דחייב גלות, וכן מצינו בגמרא (ב"ב דף י"ז) ברב כהנא דקטיל נפשא, וקבל עליו גלות. והנה אף שהאבות קיימו כל התורה, מכל מקום הך דערי מקלט לא שייך גבייהו, כי לא קלטו אז כלל, וראיה לדבר דהא מבואר במשנה דמסכת מכות דף ט' ע"ב, עד שלא נבחרו שלש שבארץ ישראל, לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות, שנאמר (במדבר לה יג) שש ערי מקלט תהינה, עד שיהיו ששתן קולטות כאחת, עד כאן לשון המשנה. ואם כן כל שכן קודם שנבחרו לגמרי, רק אז היה גלות סתם, וזה ברור. והנה אם גרם קצת בהריגת נפש, אף שאיננו חייב כלל בדבר, מכל מקום צריך כפרה, והצדיק שהקלה דומה עליו כחמורה, ודאי בעיניו יחשב כהורג נפש בשוגג ממש, ואם כן כל שכן כשהוא קצת גורם להחטיא חבירו בעון חמור שיהיה שופך דם, אף שהוא אינו חייב כלל בדבר ולא נתכווין לכך, שיהיה צריך כפרה כהורג נפש בשוגג, דהרי מבואר במדבר רבה פרשה כ"א (במ"ר פכ"א ד') אמר ר' שמעון קשה המחטיאו לאדם יותר מן ההורגו וכו', עיין שם. ואם כן כל שכן שיקבל על עצמו גלות. והנה איתא בתוספת (קדושין דף ל"ט ע"ב) ד"ה מחשבה רעה וכו', ובעובדי ע"א איפכא, מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה, דכתיב (עובדיה א י) מחמס אחיך יעקב וגו', לא מצינו שעשה עשו ליעקב שום רעה, אלא מחשבתו הרעה הקב"ה מצרפה למעשה וכו', ועיין שם. וכן איתא במדרש תהלים סי' למ"ד (שוח"ט מזמור ל') ר' נחמיה אומר חשב גוי וכו', עיין שם עד שם שנאמר (תהלים ל א) מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, עיין שם. והנה בתלתא אנפין י"ל בדברי התוספות הנ"ל, או שלא יצאו מכלל בני נח עד מתן תורה. או דבעובד ע"א תולה הדבר, ועשו היה עובד אלילים. או דעשו אינו מתייחס אחר זרעו של אברהם, דכתיב (בראשית כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ודרשו (נדרים ל"א ע"א) ביצחק ולא כל יצחק, ולכך נחשב עשו לבן נח. והנה לפי זה כאשר עשו חשב להרוג את יעקב, כבר נחשב לשופך דם וכאלו הרגו, ויעקב שהוא קצת גורם להחטיאו, בזה הוי על כל פנים כאלו הרגו בשוגג, דאם מחטיאו במזיד קשה מן ההורג בשוגג, לכך הבריחה היה בתורת גלות. והנה בחטא שוגג כתיב (במדבר ו יא) וכפר מאשר חטא על הנפש, כי אף שאין מגיע לו עונש בדין דשגיאות מי יבין, מכל מקום הוא פגם בטבע בנפש המתנועע, כידוע מחולי הגוף דהאוכל מאכל רע מזיק אף דשוגג היה, ומזיד דהוא במחשבה, הוא פגם בנפש השכלי דנקרא נשמה ולא נפש, והבן. ועוד טעם היה בהבריחה, דאולי יהרוג באמת, ואף דלא היה מבטל שום מצוה מפני סכנת נפשו, מכל מקום מתירא היה כיון דהוא הגורם קצת בהריגת עצמו, ומה לי גורם בהריגת עצמו או בהריגת אדם אחר. וזה הוא דברי רבקה הנה עשו אחיך וגו', ושמא תאמר כי מפני סכנת נפשך לא תבטל שום מצוה ובפרט מצות כבוד אב ואם כנודע, לכך אמרה ממך שגרמת לזה, ואם כן צריך אתה לקבל עליך גלות. ועל פי זה יתבאר המדרש תנחומא הנ"ל, דהפסוק אומר דיעקב גלה מארצו, ועל זה אמר ילמדנו רבינו וכו' להיכן הוא גולה אם דוקא לערי מקלט, ואם כן אין זה מטעם גלות, דאם היה מקיים התורה קודם שניתנה, היה לו לגלות לאחד מערי מקלט, או דילמא שאני הכא שקודם שנבחרו אין קולטין כלל, ולא היה למצוה זו מציאות בעולם, וכמו שישבתי לקושית הכרתי ופלתי על אחי יוסף איך אכלו משחיטת מנשה, (עיין בפרשת ויגש מ"ש על המדרש בי אדוני וכו', בראשית מד יח) והבן. והשיב כך שנו רבותינו וכו' לשלש ערים וכו' ושלש וכו', ר"ל דוקא ששתן והבן, ואם כן קל וחומר הדברים קודם שנבחרו כמ"ש, לכך לא היה אז רק גלות סתם, ועל כן יעקב גלה לחרן בורח בנפשו, בשביל נפשו שתכופר מהפגימה, ונתירא, ר"ל וגם נתירא שלא יהרגנו ויהיה גורם להריגת עצמו, ודו"ק. וקצת באופן אחר נראה, בהקדים לפרש הפסוק (בראשית כח יא) וישכב במקום ההוא, שפירש רש"י (ד"ה וישכב) דגוף הדבר לא נכתב בהתורה דנטמן בבית עבר, והדיוק נכתב שלא שכב רק אז, ומה הכונה בזה. אבל נראה על פי הגמרא מסכת מכות (דף י' ע"א) אמר ר' יוחנן הרב שגלה וכו', איני והא אמר ר' יוחנן מנין לדברי תורה שקולט וכו'. לא קשיא הא בעידנא דעסיק ביה וכו'. ואיבעית אימא מאי קולטין וכו'. והנה לתירוץ הראשון י"ל דבית עבר לא היה מקום גלות, דאפשר דהיה בעירו. ועוד דודאי היה רגיל שם מקמי הכי, כמו שפירש רש"י בפרשת תולדות בפסוק (בראשית כה כז) יושב אוהלים (ד"ה יושב), רק הא דברי תורה קולטין והוא דוקא בעידנא דעסיק, לכך לא שכב, אבל עכשיו וילך וכו' שקבל עליו גלות ממש, לכך וישכב דהיה יכול לשכב, והבן. והנה י"ל דהמדרש תנחומא סובר במסקנת דבר כתירוץ השני, והנה מתחילה בעי להיכן הוא גולה, ר"ל אם דוקא לערי מקלט שהיא גלות ממש, או רק לדברי תורה דדברי תורה קולטין, ור"ל דאם נימא דדברי תורה קולטין, אם כן אין זה משום גלות, דהא יעקב יושב אוהלים לא צריך לגלות, ואם נימא דאין קולטין, אם כן י"ל דהוא בשביל גלות. והשיב כך שנו רבותינו וכו', ור"ל דוקא גלות ממש, ועל כן יעקב גלה לחרן, והבן. ועל פי זה י"ל המדרש דדרש על יעקב ה' ישמרך מכל רע מעשו ולבן, ישמור את נפשך ממלאך המות, דר"ל ה' ישמרך מכל רע דייקא, דהיינו מעשו ומלבן דייקא, ור"ל כשאתה צריך שמירה שהלכת למקום לבן ועשו רצה לרדוף, אז ישמרך כי הגלות מכפר וקולט לשמירה, אבל אם היית במקומך ולא היית צריך שמירה רק ממקצת רע דהיינו מעשו, לא היית נשמר כיון שלא נתכפר, ושמא תאמר הלא דברי תורה קולטין, לזה אמר ישמור את נפשך ממלאך המות, ור"ל דדי שישמור ממלאך המות, כתירוץ הגמרא מאי קולטין ממלאך המות, ודו"ק.