וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה וְהִנֵּה־שָׁ֞ם שְׁלֹשָׁ֤ה עֶדְרֵי־צֹאן֙ רֹבְצִ֣ים עָלֶ֔יהָ כִּ֚י מִן־הַבְּאֵ֣ר הַהִ֔וא יַשְׁק֖וּ הָעֲדָרִ֑ים וְהָאֶ֥בֶן גְּדֹלָ֖ה עַל־פִּ֥י הַבְּאֵֽר׃
שפת אמת
והאבן גדולה כו' וגללו כו'. וביעקב כתיב ויגל. כמ"ש בספרים על הכובש את יצרו שהוא גדול יותר ממי שאינו שומע לו. רק הוא כובשו להיות כפוף תחתיו. וכל מי שצריך לשאוב מפי הבאר צריך לגלול זה היצה"ר. אבל הוא לשעה והשיבו למקומו כו' כמ"ש במדרש. אבל ביעקב ויגל לשון גילוי שנתגלה ע"י. כל הפנימיות שיש בהאבן עצמו. הוא היצה"ר. שנהפך לטוב. ובירר שהכל טוב. כמו שיהי' לעתיד הכל מתוקן. וזה החילוק בין וגללו לויגל כנ"ל. גם עתה בכל ש"ק יש הכנה לימי השבוע והוא כענין ויצא מבאר שבע לחרן. כמ"ש פי הבאר נברא בע"ש. שהוא התמשכות החיות מנקודה הפנימיות לכל הצדדין. ובאר שבע הוא אור שבעת הימים שהוא מתגלה בשבת קודש כנ"ל:
שפת אמת
וירא והנה באר בשדה כו'. לכאורה וירא מיותר דהול"ל ושם באר בשדה. אך הכל רמז כי האבן גדולה שעל הבאר. הוא היצה"ר המסמא העינים. ואין רואין המקור מים חיים. זולת לזמנים ידועים שמתגלה פי הבאר. וע"י הכנסי' לשם שמים כמ"ש ונאספו כו'. וכן בשבת קודש שמתחברים כל הברואים באחדות וע"ז הרמז פי הבאר שנברא בע"ש ביה"ש כמ"ש במ"א ויעקב אבינו היה תמיד אצל האחדות. והוא הכלל של בנ"י כי לא הי' איש פרטי לכן צורתו חקוקה תחת כסה"כ ולכן הי' אצלו בחי' האחדות לעולם. ולכן ראה הבאר וכתיב וישא רגליו כמ"ש אם תשיב משבת רגלך. והוא התעלות דרגין תתאין בעילאין. בחי' עליית שבת. ארצה בני קדם כמ"ש שער הפונה קדים כו' ימי המעשה יהי' סגור. וזהו והאבן גדולה על פי הבאר הם ימי המעשה שהם המקבלין השפעה מהשבת ומסתירין השפע בתוכם שזהו בחי' ימי המעשה:
אגרא דכלה
ויהיו בעיניו כימים אחדים (בראשית כט ב). תרגום אונקלוס כיומין זעירין. רצ"ל מספר אחד הוא המספר הקטן הצעיר שבכל המספרים, ממילא פירוש כימים אחדים, היינו כימים מועטים כמו המספרים הקטנים. ואגב אודיעך ויעבד יעקב ברחל, הנה מן הצורך לתרגמו בגי"ן רחל, ואונקלוס הניח הדבר כפשוטו ופלח יעקב ברחל (ותיבת בגין), ודברי הזהר (ח"א קנ"ג ע"ב) ידועים. ונ"ל דהנה קשה ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, לכאורה אדרבא מגודל אהבה כל רגע ורגע יוחשב לו לשיעור גדול. אבל תבין דהנה יעקב לא אהב אותה כדרך האנושי לחיבת התאוה, רק לחיבת המצוה. והנה האדם שמחבב איזה מצוה גדולה ותגדל בעיניו כבודה, הנה עושה לעצמו הכנות גדולות כמו שמכין את עצמו לכבוד המלך, הנה כל מה שמחובב בעניו יותר כבוד המלך, יארך הזמן של הכנתו, וכל מה שמתארך הזמן, עדיין סובר שזמן קצר הוא להכנה כראוי, הנה איש כזה הגם שלא בא אליו עדיין המלך, הנה כל הימים שהוא מכין את עצמו, הנה כבר נקרא עובד ונקרא עובד במלך גופו ובתוכו, כיון שבכל רגע מצייר בעיניו מהותו ואיך מהראוי לכבדו, הבן הדבר. הנה כן הוא הדבר ביעקב אבינו כיון שבאת לידו לקיים מצוה רבה, גדלה בעיניו יקרה וכבודה, וכל עבודתו בז' שנים הוא להכנת המצוה, אם כן נקרא עובד ברחל ממש, על כן היו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, והיה סובר שעדיין לא יצא ידי חובת ההכנה דרבה, ואם עיני שכל לך הנה כתבו המקובלים דאדם הראשון חטא בזה שלא המתין בזיווגו עד לשבת, והנה יעקב תיקונו של אדם עשה הכנה רבה לזה. והנה תתבונן מה שכתב האר"י ז"ל שאילו המתין אדם הראשון אז עד לשבת, אז היה נעשה התיקון הגמור בכל העולמות בשבת זו, מה שמן הצורך הוא כעת בכל שנה לעשות על יד על יד מראש השנה עד שמיני עצרת. והנה מן הצורך הוא לכ"א יום כנודע, ועשה יעקב עבור זה יום לשנה, י"ד שנה בבית עבר וז' שנים בבית לבן, ואחר כך אמר הבה את אשתי כי מלאו ימי (בראשית כט כא), ולא אמר מלאו שני, כי תיקן הכ"א ימים יום לשנה, על כן אמר אחר כך ואבוא"ה בגימטריא כ"א, הוא יום השמיני עצרת שאז הוא חיבת ביאה כנודע, ומעתה הרחב הדברים כרצונך כי עוד יש לאלקים מילין: