חסידות על בראשית לא:טז

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רָחֵל וְלֵאָה, (בראשית ל״א:ט״ז): כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹקִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ. לָנוּ וּלְבָנֵינוּ דַּיְקָא, כִּי עִקַּר הָעֲשִׁירוּת – עַל־יְדֵי הָאִשָּׁה, וּבָהּ תְּלוּיִים הַבָּנִים כַּנַּ"ל. כִּי הָאִשָּׁה הִיא עִקַּר בְּחִינַת הָאִילָן, וְהָעֲשִׁירוּת הֵם הָעֲנָפִים שֶׁל הָאִילָן, וְהַבָּנִים הֵם הַפֵּרוֹת הַגְּדֵלִים בָּעֲנָפִים הָאֵלּוּ כַּנַּ"ל. וְזֶה סוֹד שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא קמא קיט): הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ, כְּאִלּוּ גּוֹזֵל מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו:

אך את שבתותי תשמורו כו' וכן ושמרו בנ"י את השבת. ומה שמירה זו שאדם שומר השבת. הלא האדם נשמר בשבת. אך כתיב את שבתותי. והוא הטפל לשבת. היינו להמשיך קדושת השבת לכל הדברים. ובכל דבר יש בחי' שבת אף בחול. רק שנגנז ונסתר בימי המעשה. ובשבת מתגלה. ובעת שנסתר צריך שמירה. והוא הרצון והתשוקה שבימות החול שצריך להיות כל המעשים רק לצורך השבת להיות נ"ר להשי"ת. כמ"ש בספרים שלכל מעשה קטן וגדול יש עלי' בשבת אם נעשה כראוי. וצריך להיות כל המעשים לצורך שבת כנ"ל. וז"ש לעשות את השבת. שלא להיות עשי' אחרת כלל רק השבת כנ"ל. ופרשנו אך את שבתותי. כמ"ש חז"ל על אך את הזהב להעביר החלודה ע"ש. שלא ישאר רק גוף הזהב. כן בנ"י כשמעבירין ההסתר והחלודה. נמצא קדושת השבת בכל מקום כנ"ל. לדעת כו' ששבת נותן דעת לאדם. כי וודאי מתנת השי"ת שנתן השבת. נכלל בזה שיוכל האדם לדעת ולעשות השבת. כמ"ש חז"ל הנותן מתנה כו' צריך להודיעו שנא' לדעת כו'. פי' ידיעה התקשרות ודביקות. כי אם לא הי' נכלל בנתינת שבת ההתקשרות ודביקות בנ"י בבחי' שבת א"כ לא הי' נתינה כלל:

וּשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים אֵלּוּ שֶׁיֵּשׁ בַּעֲשִׁירוּת, הֵם כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים עֲשִׁירוּת שֶׁנִּזְכָּר בַּתּוֹרָה. כִּי בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָֹּה לֹא נִזְכָּר עֲשִׁירוּת, כִּי־אִם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אֵלּוּ. דְּהַיְנוּ: אֵצֶל סְדוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית יד): וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. וְאֵצֶל רָחֵל וְלֵאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם לא): כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹקִים וְכוּ'. וְאֵצֶל שְׁקָלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ל׳:ט״ו): הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה.