וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֤ים ׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֣ב ׀ יַעֲקֹ֑ב וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃
בעל שם טוב
והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה. פי' כי יש שני מדרגות, [א'] שמחשבתו תמיד כולה למעלה אפילו בדברים תחתונים, ומובדל מן החומר של התחתונים, מדרגה ה[ב'] אינו מובדל מן החומר כל כך, וזהו סוד (זוה"ק נשא דקל"ת ע"א) משה משה לא פסיק טעמא בגווה, יעקב יעקב פסיק טעמא, כי יש משה לעילא משה לתתא יעקב לעילא יעקב לתתא, לפיכך במשה לא פסיק טעמא כי כולו אחד הן למעלה הן למטה היה אחד, שכולו היה למעלה והיה מובדל מן החומר, ואף על פי כן היה מחזיק עצמו במדת ענוה אפילו בדברים עליונים, מכל האדם אשר על פני האדמה, האדם הוא המחשבה אשר כולה על פני האדמה, ר"ל אפילו מן אותו אדם שהוא כולו למטה היה משה חושב את עצמו יותר שפל ממנו:
(בראש ס' לקוטים יקרים).
(בראש ס' לקוטים יקרים).
שפת אמת
בפסוק לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן. וקשה לאו רישא סיפא דהיכן נזכר חסרון אמונה בשאר נביאים ברישא. אכן הענין הוא דכל הנביאים היו צריכין להשתנות בעת הנבואה ע"י התפשטות הגשמיות ונעשין כברי' חדשה כדאיתא כשהי' הנבואה שורה עליהם פניהם מאירים כלפידים כו'. א"כ אין הנבואה דבוקה בעצם בהם. אבל במשה רבינו ע"ה אדרבא כשהוצרך לדבר עמהם הושם לפניו מסוה והוצרך להשתנות בהתלבשות. וכשהנבואה דיברה בו הי' בעצם תבניתו כמ"ש פה אל פה אדבר. וזה נקרא נאמן. ולכן הם לא הוצרכו לפרוש מנשותיהם כמו מרע"ה כדאיתא משה משה אין בו פסוק שמשה שלמטה הוא משה שלמעלה איש אלקים. אבל שאר נביאים רק בשעת הנבואה הי' להם דביקות בשורשם שלמעלה:
אגרא דכלה
ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק (בראשית מו א). להיות שראה התגברות מדת הדין דגבורת יצחק, נתכוין להמתיק. ואפשר יש לרמז בעגלות ששלח יוסף (בראשית מה כז), מיעוט עגלות שנים, שני פעמים עגל"ה בגימטריא גבורה. ונ"ל עוד אחר שנדקדק עוד בפסוק שאחר זה (בראשית מו ב) ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה, הלא הנבואה בלילה הוא רק לנביאי אומות העולם, ומי לנו גדול מיעקב בחיר שבאבות, הגם שבהליכתו לפדן ארם היה גם כן בחלום, היינו משום דעדיין לא נשא אשה כמבואר בזוהר הק' (ח"א קמ"ט ע"ב). אבל זכור תזכור את אשר כתבנו בפרשת תולדות בפסוק (בראשית כו כג) ויעל משם באר שבע (בראשית כו כד) ויירא אליו י"י בלילה ההוא, דגם שם ביצחק הקשינו לדעת למה בלילה. והונח לנו על פי מ"ש בחסד לאברהם שבאר שבע הוא הסולם המפסיק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ושם נאמר דבבוא האדם מחוץ לארץ לארץ ישראל, בלילה הראשונה בבואו אחר הסולם מחליפין נשמתו, וכן בהיפך בנוסעו מארץ ישראל לחוץ לארץ בבואו אחר הסולם. והגם שגדולה מעלות האבות ובודאי אישתנו מכל איש למעליותא, עם כל זה בודאי גם בבחינתם יש הפרש במדריגתם בין חוץ לארץ לארץ ישראל, והשינוי הזאת הוא גם כן בלילה הראשונה. והנה יצחק אבינו בנסעו אפילו מארץ פלשתים לארץ ישראל, הגם שארץ פלשתים גם כן יש בה מבחינת ארץ ישראל, עם כל זה אינו דומה קדושת ארץ ישראל בעצמותה. על כן תיכף כשעלה לבאר שבע ובא אל הסולם, אישתני למעליותא בלילה הראשונה בעת פקודת נשמתו. על כן וירא אליו י"י בלילה ההוא, בכדי שיראה ההפרש בין נבואות ארץ פלשתים לנבואת ארץ ישראל, דבודאי הבין בהתגלות הזאת ענין ההפרש ביתר שאת. והנה יעקב אבינו בעת נסעו מארץ הקודש בכאן, נסע לבאר שבע למקום הסולם, ונפשו יודעת מאד שבלילה הראשונה מחויב להיות איזה שינוי בפקודת נשמתו, והיה מתיירא ומיצר על הדבר, ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, להיזכר זכות יצחק אביו אשר נשתנה למעליותא בלילה בבואו לבאר שבע, והוא מתיירא מן ההיפוך ח"ו. על כן ויאמר אלקים לישראל (הגם שהוא ישראל בתכלית הגדלות וההשגה, עם כל זה אמר לו החזיון) במראות הלילה, (כי מזה פחד שבלילה הראשונה יהיה איזה שינוי, (בראשית מו ג) ויאמר אליו אנכי האל אלקי אביך (שעלה בכאן למדריגה היותר גדולה, בכן גם אתה) אל תירא מרדה מצרים וכו', הבן: